יובל שטייניץ ומלחמתו בג'ון מיינרד קיינס: להבין את משבר החובות באירופה, וגם קצת בארה"ב

"מדינות המערב כשלו אחת אחר השנייה בטיפול במשבר הכלכלי כיוון שאימצו מודל קיינסייני, של הוצאת כספים והרחבת תקציבים בתקופת משבר. מדינות המערב גילו שהגדלת התקציב לא פותרת את הבעיות ולהפך, יוצרת משבר נוסף, משבר חובות"

                                           שר האוצר יובל שטייניץ, נאום באוניברסיטת תל אביב, 11 בספטמבר 2011

בשנה האחרונה מספק שר האוצר, יובל שטייניץ, ניתוח כלכלי מעניין בנוגע להתפתחות משבר החובות באירופה וההאטה הכלכלית בארה"ב. לפי ההסבר של שטייניץ, מדינות המערב ניסו להתמודד עם המשבר על ידי הגדלת ההוצאות הציבוריות – כלומר ההשקעה הממשלתית בתשתיות, ברווחה ובתחומים נוספים – מתוך מטרה לעודד את הכלכלה, בהתאם לרעיונות שהציע הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לאחר השפל הגדול בארה"ב. אלא שהגדלת התקציבים לא סייעה לאושש את הכלכלה, ורק הגדילה את החוב הלאומי והגבירה את אי היציבות. הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, הגדיר את ההסבר של שטייניץ כ"ניתוח מבריק".

בהחלט, הניתוח של שטייניץ מספק הסבר יפה, פשוט ואלגנטי למה שמתחולל כיום באירופה. הבעיה העיקרית איתו, כפי שקורה לרוב עם הסברים פשוטים ואלגנטיים, היא המציאות עצמה. אחרי הכל, המדינות האירופיות שנמצאות כיום במצב הקשה ביותר – ובראשן יוון, פורטוגל ואירלנד – כלל לא הגדילו תקציבים ממשלתיים ולא ביצעו השקעות בתשתיות או ברווחה, כפי שהמליץ קיינס לנהוג בתקופה של מיתון כלכלי. מדינות אלה הגיבו למשבר במדיניות צנע, בקיצוץ בתקציבים ממשלתיים ובהפחתות שכר במגזר הציבורי, צעדים שעד כה לא הניבו את התוצאות המקוות.

מכיוון שכך, ברור למדי שמשבר החובות באירופה אינו נובע ממדיניות קיינסיאנית, אלא קשור יותר לרצון של ממשלות גוש היורו – ובראשן גרמניה וצרפת – להגן על מערכת הבנקאות הפרטית במדינות, שהלוותה סכומי כסף עצומים ליוון וכעת עלולה לעמוד בפני מחיקת חובות עצומה, שתערער את היציבות שלה. למעשה, כל תוכניות הסיוע שיזמו האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמית עבור המדינות שבמרכז המשבר הן לא יותר מחבילות חילוץ לבנקים אירופיים, שביצעו השקעות לא מוצלחות באג"ח של יוון. אלא שניגוד לארה"ב, שהעבירה את הכסף (כמעט טריליון דולר) ישירות למערכת הבנקאות במדינה, ממשלות אירופה מבצעות מהלך סיבובי, שבו הן מעבירות את הכסף ליוון ולמדינות אחרות, כדי שאלה יוכלו להחזיר אותו לבנקים הצרפתיים והגרמניים.

יובל שטייניץ. זה שאתה יודע להגיד "קיינסיאני" לא הופך אותך למומחה כלכלי

 הגדלת תקציבים או צנע?

האיחוד האירופי אכן יזם תוכנית תמריצים במודל קיינסיאני כבר בנובמבר 2008.  בתגובה למשבר העולמי החליט האיחוד האירופי על תוכנית תמריצים לכלכלת המדינות בהיקף כולל של 200 מיליון יורו, ששיקפו סדר גודל של 1.5% מהתמ"ג הכולל של האיחוד. לשם השוואה,  קרן החילוץ שהקים גוש היורו ב-2010 במטרה לחלץ את המדינות המתקשות (The European Financial Stability Facility) היתה בהיקף של 440 מיליארד יורו, ומדינות הגוש שוקלות בימים אלה להרחיב אותה לכמעט טריליון יורו.

גם באופן יחסי לתוכניות התמריצים שיזמו ארה"ב וסין מדובר בתוכנית צנועה למדי, שמלכתחילה לא היתה מסוגלת לאושש את הכלכלה. לשם השוואה, חבילת התמריצים עליה הכריזה ממשלת סין באותו החודש היתה בהיקף כולל של 586 מיליארד דולר – יותר מ-10% מהתמ"ג של המדינה. חבילת התמריצים שאישרה ארה"ב בתחילת 2009 היתה בהיקף של כ-790 מיליארד דולר, בסביבות 5% מהתמ"ג שלה.

אלא שגם תוכנית צנועה זו לא יושמה בפועל. אירלנד, למשל, הכריזה כבר בסוף 2008, בתגובה למיתון המסתמן, כי התקציב לשנה הבאה יהיה "הקשוח ביותר זה שנים", ודובר הממשלה הבטיח כי בשל הזמנים הקשים, כל הוצאה תיבחן במיקרוסקופ. לממשלת יוון, כפי שהסתבר לקראת סוף 2009, לא היתה כל אפשרות להגדיל את ההוצאה התקציבית, מכיוון שהמדינה כבר היתה שקועה עמוק בחובות. איטליה ופורטוגל הגדילו את התקציבים במידה מזערית בלבד.

בתחילת 2010, כשנחשף המצב החמור של יוון ושל מדינות אחרות בגוש, נקטו המדינות האירופיות, בעידוד קרן המטבע העולמית, מדיניות הפוכה מזו עליה המליץ קיינס. בתמורה לחבילת החילוץ שקיבלה יוון התחייבה הממשלה לקצץ בהוצאות וליישם צעדי צנע מחמירים. יוון יישמה כמה גלי קיצוצים מתחילת 2010, שכללו, בין היתר, הפחתה של מספר ימי החופשה השנתיים, קיצוץ בשכר במגזר הציבורי, הקטנה של תשלומי הפנסיה לגימלאים, קיצוץ בהוצאות הבריאות הציבוריות, העלאה של המע"מ מ-4.5% ליותר מ-20%, הפרטה של נכסי מדינה במיליארדי דולרים ועוד. צעדים אלה לא סייעו לכלכלת המדינה, שהמשיכה להתכווץ בקצב מהיר. אם ב-2009 התכווץ התמ"ג ביוון בכ-2%, ב-2010 הוא ירד בעוד 4.5%. גם עבור 2011 התחזית עגומה, עם צפי להתכווצות של 3.5%.

המצב של אירלנד שונה מהותית מהמצב ביוון. הכלכלה המקומית, שנהנתה מצמיחה מהירה בשנים שקדמו למשבר, נכנסה למיתון עמוק כששוק הנדל"ן במדינה קרס ב-2008, וגרר מטה את מערכת הבנקאות במדינה, שהיתה חשופה לו יתר על המידה.  ממשלת אירלנד הודיעה כי תערוב לחובות של הבנקים הגדולים במדינה ולאחר מכן אף נאלצה להזרים להם כספים כדי למנוע את קריסתם, מה שיצר לחץ כבד מאוד על רמת החוב שלה, שהחלה לטפס בחדות. בתגובה הודיעה המדינה על צעדי צנע, שנועדו להוריד את רמת החוב ולייצב את הכלכלה.

למרות הקיצוצים שהנהיגה הממשלה החשש מפני חדלות פירעון של המדינה גבר, ובסוף 2010 נאלצה אירלנד לבקש חבילת סיוע מקרן המטבע ומהאיחוד האירופי. כתנאי לקבלת חבילת חילוץ, בהיקף כולל של 114 מיליארד דולר, הכריזה אירלנד על תוכנית צנע חדשה שכללה, בין היתר, קיצוץ של כ-20 מיליארד דולר בהוצאות ציבוריות בתוך ארבע שנים, כולל קיצוץ של 15% בתקציב הרווחה של המדינה, פיטורים של כ-25 אלף איש במגזר הציבורי, קיצוץ בקצבאות הילדים והפחתת שכר המינימום.

צעדים אלה וצעדי  צנע נוספים שיישמה אירלנד לאחר מכן  לא הספיקו כדי לצמצם את הגירעון התקציבי, וביולי 2011 הודיעה סוכנות הדירוג מודי'ס כי היא מורידה את דירוג האשראי של ממשלת אירלנד לרמה של Baa3 , המכונה בז'רגון המקצועי "אג"ח זבל". בשבועות האחרונים דרשו האיחוד האירופי וקרן המטבע כי המדינה תבצע קיצוצים נוספים בהיקף של מיליארדי דולרים, במטרה להגיע לגירעון תקציבי של 8.6% ב-2012, כפי שהתחייבה בעת קבלת הסיוע. בינתיים כלכלת אירלנד מראה סימני שיפור, אבל היקף החוב הלאומי עדיין גבוה מאוד יחסית, ברמה של של 97% מהתוצר, לעומת חוב של פחות מ-30% מהתוצר לפני תחילת המשבר.

ומה קורה בארה"ב?

ארה"ב, לעומת זאת, אימצה באופן נחרץ יותר את הרציונל שעומד מאחורי המדיניות הקיינסיאנית. מייד עם כניסתו לבית הלבן יזם ברק אובמה תוכנית תמריצים בהיקף של כמעט 800 מיליארד דולר, שכללה השקעה בתשתיות, הארכה של הטבות סוציאליות שונות, קיצוצי מס לשכבות הביניים ועוד.

לא ברור מדוע שטייניץ סבור כי דווקא תוכנית זו היא שהביאה לרמות החוב הגבוהות של ארה"ב. אחרי הכל, קיצוצי המס עליהם החליט ממשל בוש בתחילת העשור עלו, לפי הערכות שונות, בין 1.3 טריליון דולר ל-2.9 טריליון דולר במצטבר – בין פי שניים לפי שלושה מתוכנית התמריצים. העלות המלחמות בעיראק ואפגניסטאן בעשור האחרון מסתכמת בעוד כמה טריליונים (ההוצאה הישירה מתקרבת ל-1.5 טריליון דולר, אבל ההערכות בנוגע לעלות הכוללת מתקרבות ל-4 טריליון דולר). גם התוכנית לחילוץ הבנקים, שאינה נחשבת צעד קיינסיאני בשום צורה, עלתה לממשל סכום דומה לזה שהוקדש לתוכנית התמריצים של אובמה. כך שהטענה כי הגירעון של ארה"ב נובע בעיקר מתוכנית זו היא קצת מגוחכת.

האם תוכנית התמריצים שיזם ממשל אובמה בכלל נכשלה? הוויכוח הזה מתנהל בשנתיים האחרונות בארה"ב, כאשר לא מעט כלכלנים בכירים טענו כי הבעיה עם התוכנית היתה שהיא מצומצמת מדי. באמצע 2010, למשל, העבירה קבוצה של כלכלנים בכירים פנייה לממשל שבו נטען כי יש להאריך את התוכנית ולהגדיל אותה, במטרה להבטיח את התאוששת הכלכלה. על הפנייה חתמו גם שלושה זוכי פרס נובל בכלכלה – ג'וזף שטיגליץ, אריק מסקין ודניאל מקפיידן.

"קיים צורך דחוף כי הממשלה תחליף את כוח הקנייה האבוד של אלה שאיבדו את עבודתם ושל משפחותיהם, תיישם קיצוצי מס ותיזום הגדלה של ההוצאות הציבוריות על מנת לעודד את הביקוש", נכתב בהצהרה. "התמקדות בהקטנת הגירעון, מבלי להתייחס למחסור הכרוני בביקוש, היא בדיוק הטעות שעשו מקבלי ההחלטות בתקופת המשבר הגדול של שנות השלושים במאה הקודמת. גישה כזו תאריך את המיתון, תפגע בלכידות החברתית במדינה ותמשיך לגרום קשיים לא נחוצים למיליוני אמריקאים".

הקושי בהערכת מידת ההצלחה או הכישלון של התוכנית נובע מכל שאין לנו שום בסיס להשוואה. כלומר, אנו לא יודעים מה היה קורה לכלכלה אם הממשל לא היה מיישם את תוכנית התמריצים. עם זאת, ראוי לציין שהתמ"ג של ארה"ב התכווץ בקצב שנתי ממוצע של 5% בשלושת הרבעונים שקדמו לאישור התוכנית, כולל הרבעון הראשון של 2009. ברבעון השני של 2009 החלה הכלכלה להתאושש, והתוצר התכווץ רק ב-0.7%. בחודשים שלאחר אישור התוכנית חזרה ארה"ב לצמיחה חיובית, וברבעון הרביעי של 2009 צמחה הכלכלה בקצב מהיר של 5% במונחים שנתיים. את 2010 כולה סיימה ארה"ב עם צמיחה של כ-3%.

בשבועות האחרונים מנסה ממשל אובמה לקדם תוכנית תמריצים חדשה, בהיקף של 447 מיליארד דולר, שאמורה להמשיך את אותו הקו, עם השקעות נרחבות בפרויקטים ממשלתיים, קיצוצי מס למעמד הביניים, הטבות מס לעסקים שיעסיקו עובדים חדשים ועוד. לפני כשבועיים נכשל אובמה בניסיון להעביר את התוכנית בשלמותה בסנאט, וכעת הוא שוקל לנסות ולהעביר אותה  בחלקים. יש להניח שאובמה ייאלץ להתפשר עם מנהיגים רפובליקאיים, לצמצם את התוכנית או לכלול בה יותר קיצוצי מס על חשבון הגדלת ההוצאה – גישה שעשויה לקרוץ לחלק מהסנאטורים הרפובליקאיים.

 שינויים אלה עשויים להשפיע באופן מהותי על האפקטיביות של התוכנית: בממשל סבורים כי הגדלת ההוצאה מעודדת יותר את הצמיחה מקיצוצי מס, אשר לרוב מופנים לטובת חיסכון ולא לטובת צריכה. קיימות גם מחלוקות על הרכב ההוצאה, ועל הפרויקטים בהם יתמוך הממשל. מבחינה זו די לציין שחברת האנרגיה הסולארית סולינדרה, שנמצאת כיום במרכז שערורייה בה מעורבים גם בכירים בממשל, קיבלה תמיכה של יותר מחצי מיליארד דולר במסגרת תוכנית התמריצים מ-2009. החברה פשטה את הרגל לפני מעט יותר מחודש, וסיפקה תחמושת מוצלחת במיוחד לאלה שמתנגדים לגישה של אובמה.

בכל מקרה, לא נראה ששטייניץ מודע למורכבות של הסוגיה, או שהוא מבין באמת את הרעיונות של קיינס. אחרי הכל, מדיניות קיינסיאנית נוגעת למצבים בהם המשק נקלע למיתון והכלכלה מתכווצת. מכיוון שהמשבר העולמי לא ממש פגע בישראל, לא עלתה כאן מעולם השאלה האם לנקוט מדיניות קיינסיאנית. מכיוון שכך, כששטייניץ מתגאה בכך שהוא התנגד למדיניות כזו, אין לאמירה זו שום משמעות.

עכשיו, זה לא ששר אוצר חייב להיות בעל תואר מתקדם בכלכלה (גם לכותב שורות אלה אין תואר שכזה), אבל לכל הרוחות, למה לדבר בכזאת נחרצות על דברים שאתה לא מבין בהם כלום?

הפוסט פורסם בגרסה קצרה יותר (ופחות תוקפנית) גם כאן

---