ריאליזם והיסטוריה: מישל וולבק וההגיון הספרותי של הקפיטליזם המאוחר

"המחבר לא עשה כל מאמץ יצירתי, ולא ניסה כלל לגוון את המניעים או את האינטריגות; אבל דווקא המונוטוניות המוחצת הזאת היא שהעניקה לו ניחוח ייחודי של ריאליזם, של אותנטיות"

                                                                                                      מישל וולבק, המפה והטריטוריה

במובן מסוים, המשפט לעיל מתוך הרומן האחרון של מישל וולבק רומז על ההתפתחות ההיסטורית של הריאליזם בספרות האירופית מתחילת המאה ה-19. אני יודע, זאת נשמעת התחלה של פוסט יומרני ומוגזם, אבל אני מיד אסביר למה אני מתכוון. מי שרוצה יכול בינתיים לקרוא את המשפט הראשון שוב.

אוקי, אז ככה: הסופר הצרפתי אונורה בלזק נחשב לחלוץ ומניח הבסיס לריאליזם האירופי של המאה ה-19, ובמובן זה או אחר השפיע על כל הסופרים הגדולים של המאה. כדי ליצור את האפקט המציאותי ברומניו, את אותו "ניחוח ייחודי של ריאליזם", בלזק הקפיד לסבך את העלילה ולהתיר אותה, לגוון את המניעים והאינטריגות בין הדמויות, ובאופן כללי "להשתמש בכל כלי ספרותי שברשותו כדי להעניק לדמויותיו תחושה מועצמת של חיים" – כפי שהוא עצמו כתב באחד הסיפורים.

מישל וולבק. חזק בריאליזם של המאה ה-19

אבל האפקט האמנותי של אותם כלים ספרותיים משתנה במהלך ההיסטוריה. קחו לדוגמה את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי של קריאת "אבא גוריו" לבחינת הבגרות, ההתמודדות עם התיאור הבלתי נגמר של האכסניה של גברת ווקה בתחילת הרומן, שוודאי גרם לכמה מהתלמידים לוותר על הקריאה ולהתמקד בתקציר. אין ספק שלא זו התגובה שהתכוון בלזק לעורר: הוא עצמו ראה בתיאור המדוקדק והמפורט אמצעי מהותי ליצירת אותה תחושת מציאות, וכך גם רבים מהסופרים הריאליסטים אחריו – שלא לדבר על הסופרים הנטורליסטים!

בכל מקרה, נדמה לי שהשחיקה בכוחו האמנותי של התיאור כאמצעי ספרותי קשור להתפתחות הצילום, לאחר מכן הראינוע, הקולנוע והטלוויזיה, כלומר כל סוגי המדיה שקשורים לתחום הויז'ואלי, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר לחלוטין, או לפוסט בנושא דומה. אפשר לסכם את הנקודה בקביעה של ההוגה ומבקר הספרות המרקסיסטי ג'רג' לוקאץ', שטען בספרו "הריאליזם בספרות" כי "סגנונות חדשים, דרכי היצג חדשים של המציאות, לעולם אינם נוצרים מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של צורות אמנותיות… כל סגנון חדש מתהווה מתוך החיים בכוח ההכרח החברתי היסטורי – הוא התוצאה המחויבת של התפתחות החברה" – וזאת מבלי להתחייב לנחרצות של לוקאץ' או לטון המרקסיסטי המאיים, ותוך שאנו זוכרים שהתפתחות החברה כוללת בתוכה גם את ההתפתחות הטכנולוגית.

אני עושה כאן הפסקה קצרה כדי לענות על שאלה שעשויה לעלות בראשו של קורא או קוראת ביקורתיים מהממוצע, והיא יכולה להיות מנוסחת בערך כך – "איך נדמה לך שאתה רואה את כל זה במשפט של וולבק ששמת פה למעלה?" אז עבור אותם קוראים ספקנים, אני יכול לספר שבראיון שנערך איתו לאחר שזכה בפרס גונקור אמר וולבק כי ספרו "המפה והטריטוריה" עוסק בשלושה נושאים – זקנה, יחסי אב ובן, והייצוג של המציאות באמצעים אמנותיים.

למעשה, או לפחות כך נדמה לי, הקריירה האמנותית של ז'ד מרטן, גיבור הספר, היא אלגוריה לנושא שבו אנו עוסקים כעת, כלומר ההתפתחות ההיסטורית של הרומן האירופי. התערוכה הראשונה של ז'ד מקבילה לריאליזם של המאה ה-19 ("כך התמסר ז'ד לקריירה אמנותית שבמרכזה עמד פרויקט אחד בלבד – שלטיבו הכוזב הוא היה מודע רק לעתים נדירות: לספק תיאור אובייקטיבי של העולם"), התערוכה השנייה מקבילה למודרניזם בספרות, תקופה שבה הדגש הכללי עובר מהניסיון לייצג את המציאות לשכלול האמצעים האמנותיים עצמם ("המפה יותר מעניינת מהטריטוריה"), והתערוכה האחרונה, שבה חזר ז'ד לצייר, משקפת את התקופה הנוכחית, כלומר את הרומנים של וולבק עצמו, או לפחות איך שוולבק תופס אותם (כפי שהוא כותב בטקסט לתערוכה: "מרטן תמיד פשוט וישיר – הוא מתאר את העולם, ורק לעתים רחוקות מתיר לעצמו הערה פואטית, כותרת משנה המשמשת פרשנות"; את המבט של וולבק בדיוקן שמצייר מרטן "לא ניתן לייחס לשום מסורת קיימת של ציור"). גם התקופה הפוסט מודרנית זוכה לייצוג, בחלקו האחרון של הרומן, עם מה שיכול להיחשב כהומאז' ספרותי ל"מות המחבר", אבל בכל מקרה, נדמה לי שסטינו מאוד מהנושא. בואו נאמר בינתיים שזה חלק ראשון מתוך מאמר בשני חלקים, אולי שלושה.



ומה יש לך להגיד על זה?

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s