ריאליזם והיסטוריה: מישל וולבק וההיגיון הספרותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק ב')

אוקי, אז זה פוסט המשך, מה שאומר שהיה גם פוסט קודם בנושא, למי שמעוניין לקרוא. ולמי שלא, אפשר לסכם את מה שנכתב שם בטענה כי האמצעים הספרותיים המשמשים ליצירת אפקט ריאליסטי ברומן משתנים ומתפתחים במהלך השנים, כך שסופר בן ימינו, נאמר מישל וולבק, אינו יכול להיעזר בטריקים של סופר מתחילת המאה ה-19, נאמר אונורה בלזק, כדי ליצור את אותה תחושת מציאות ברומניו.

היה שם גם אזכור חפוז של ג'רג' לוקאץ', שטען כי "סגנונות חדשים, דרכי היצג חדשים של המציאות, לעולם אינם נוצרים מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של צורות אמנותיות… כל סגנון חדש מתהווה מתוך החיים בכוח ההכרח החברתי היסטורי", וזאת בעצם נקודת המוצא לחלק השני.

באופן אישי, נדמה לי שלוקאץ' קצת מגזים. והוא גם משתמש במושגים מרקסיסטיים שלא בטוח מוכרים לכולם, אז אולי צריך להסביר בכלל למה הוא מתכוון. כשלוקאץ' טוען כי סגנון חדש אף פעם לא נוצר מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של צורות אמנותיות, הוא מתכוון שאת המקורות לסגנון הריאליסטי של המאה ה-19 לא צריך לחפש בסגנונות שקדמו לו, נאמר ספרות רומנטית או מחזה התוגה של תקופת הבארוק, אלא במצב החברתי, הכלכלי והפוליטי באותה התקופה, בדעות הרווחות, באמונות וברמת ההתפתחות הטכנולוגית, ובמקרה שלנו – במהפכה הצרפתית, בתקופת נפוליאון, במהפכה התעשייתית ובקפיטליזם המוקדם. בעיקר בקפיטליזם המוקדם.

פסלו של בלזק שיצר אוגוסט רודן. מחויבות לאמת

בלזק נולד ב-1799, כמה חודשים לפני שנפוליאון תפס את השלטון ברפובליקה בהפיכת 18 בבארימר. הוא גדל בתקופת הקיסרות, החל ללמוד בסורבון ולעבוד בלשכות עורכי הדין של פאריס כשנה לאחר שנפוליאון הוגלה לסנט הלנה, ופירסם את סיפוריו הראשונים בשמות בדויים בתקופת הרסטורציה של בית בורבון. את הרומנים המשתייכים ליצירתו הגדולה, "הקומדיה האנושית", כתב בלזק בימי "המונרכיה של יולי", כלומר מ-1830 ועד 1848, תקופה שעליה כתב ההיסטוריון אריק הובסבאום כי אז "את הספרות והאמנות החלה לרדוף באופן מפורש רוח עלייתה של החברה הקפיטליסטית, אותו עולם שבו התפוררו כל הקשרים החברתיים לבד מנוקשות הדבק של הזהב ושל מזומני הנייר".

כבר ציינתי שאני מסתייג מהנחרצות של לוקאץ' בנוגע לדיאלטיקה הפנימית של צורות אמנותיות, והסיבה היא זו: בלזק עצמו הושפע מאוד מהרומנים ההיסטוריים של וולטר סקוט, מחבר "וייברלי", "אביינהו" ו"רוב רוי". ריבוי הפרטים והשימוש הנרחב בתיאור היו חלק מאמצעים שאימץ בלזק מסקוט, שהדמויות ברומניו אינם מלאות חיים פחות מאלה של בלזק. אלא שבעוד שסקוט משתמש באמצעים אלה ואחרים כדי ליצור תמונה ריאליסטית של העבר, בלזק מפנה אותם כלפי המציאות סביבו, ונדמה לי שהשינוי הזה קשור בין היתר להתפוררות של הקשרים החברתיים עליה מדבר הובסבאום.

אלקסיס דה טוקוויל, שעל ספרו "הדמוקרטיה באמריקה" אמר וולבק – זוכרים את וולבק? ממנו התחלנו את כל הסיפור הזה – שזה הספר  הטוב ביותר שנכתב אי פעם על פוליטיקה, טען כי הספרות של חברה אריסטוקרטית תהיה באופן כללי מכוונת כלפי העבר: "בחברה אריסטוקרטית המטפחת את הספרות, העיסוקים האינטלקטואליים מרוכזים בידי המעמד השליט בדיוק כמו ענייני השלטון… אם המשא המושך את תשומת לבם של אלה הוא הספרות, הרי עד מהרה יכפיפו את יצירות הרוח למספר חוקים מדויקים, ששוב לא יורשו לסטות מהם… מדרך הטבע יהיו נוטים לא רק לאמץ להם כמה כללים קבועים, אלא גם לנהוג על פי אלה שהעמידו אבות אבותיהם… מתוך שאיפה לאורח דיבור שונה מהעממי, עתידים הם להגיע למעין עגה אריסטוקרטית שתהיה מרוחקת מן הלשון הטהורה כמו מהניב השגור בפי העם".

ומה קורה בדמוקרטיה? מה קורה כשהקשרים החברתיים הקודמים מתפוררים? מה קורה עם עליית הקפיטליזם? ובכן, הדבר הראשון שקל להבחין בו הוא כי קהל היעד של הספרות הולך ומתרחב. אם פעם היא היתה מיועדת בעיקר לאריסטוקרטיה, בתקופתו של בלזק פונה הספרות לכיוון המעמד העולה של הבורגנות, שעם השיפור במצבה החומרי מתחילה לפתח תרבות פנאי ועיסוקים שאינם קשורים ישירות לעבודה. ובדיוק כפי שבתקופה האריסטוקרטית רוב הדמויות בסיפורים יהיו נציגים של המעמד האצילי, עם התבססות הבורגנות בשלטון בעקבות מהפכת יולי ב-1830, הדגש עובר למעמד השליט החדש. אך מכיוון שאי אפשר להעלות מההיסטוריה הפיאודלית של אירופה דמויות בורגניות בולטות, נראה רק טבעי להתמקד בהווה, שבו דמויות אלה חיות, פועלות ועושות עסקים ברחובות פאריס.

"הדמוקרטיה באמריקה". ספר הפוליטיקה הטוב ביותר בכל הזמנים?

בנוגע לספרות בחברות הנוטות לדמוקרטיה אומר דה טוקוויל את הדברים הבאים: "כאן אפוא נמצא המון ססגוני שצריך לספק לו את צרכיו; לא כל החובבים החדשים האלה של הנאות הרוח קיבלו אותו חינוך; אין להם אותו השכלה, אין הם דומים לאבותיהם; ולא עוד אלא תמיד הם שונים מעצמם לפי שהם חיים במצב בלתי פוסק של שינוי בלתי פוסק במקום, ברגשות וברכוש…  בלי קושי אני יכול להבין עליי לצפות רק למעט מאותם כללים מוסכמים וקפדניים… אם במקרה יסכימו אנשים מהתקופה על כללים מעין אלה, לא יוכיח הדבר מאומה לגבי התקופה הבאה, שכן באומות דמוקרטיות, כל דור חדש הוא עם חדש".

בדברים אלה ניתן למצוא הסבר מסוים לקשר בין הקפיטליזם המוקדם, עליית הדמוקרטיה והכיוונים הריאליסטיים בהם פונה הספרות באותה התקופה: המהפכה הצרפתית והאירועים שבאו בעקבותיה ניפצו במידה רבה את האמונות והתפיסות הישנות, וקצב ההתפתחות המהיר שנבע משחרור כוחות הייצור של החברה, השפעות המהפכה התעשייתית והשינויים החברתיים המהירים שבאו בעקבותיה, כל אלה לא איפשרו לפתח ולשכלל את אותם כללים קבועים ותבנית מוסכמת שאפיינו את הספרות בתקופה האריסטוקרטית. אבל המציאות עצמה אינה זקוקה להוכחה או לביסוס, וסופר ששואף לתאר את החיים הממשיים בתקופתו אינו צריך להוכיח את הערך של יצירתו על ידי התאמה לכללים של ז'אנר או לתבנית ספרותית זו או אחרת. השאלה העיקרית הניצבת לפניו היא כיצד לייצג את המציאות באופן המציאותי ביותר, כלומר מהם האמצעים האמנותיים שייצרו אפקט ריאליסטי אצל הקורא. העובדה שקהל הקוראים אינו בהכרח משכיל ובקיא במגמות השולטות בספרות מכתיבה התעלמות מקונוונציות ספרותיות מקובלות, שבין כה וכה אינן מוכרות לציבור הרחב.

מצב עניינים מעין זה מעודד גישה שניתן להגדירה כ"תועלתנית" בנוגע לאמצעים הספרותיים – שאינה בלתי קשורה לפילוסופיה ולהשקפת העולם הבורגנית. כך ניתן להבין את הציטוט של בלזק, שבאחד מסיפוריו כותב כי "על מנת להגיע אל האמת, על הסופר להשתמש בכל כלי ספרותי שברשותו כדי להעניק לדמויותיו תחושת חיות מועצמת". מחויבות זו גם מסבירה את התואר הכפול לו זכה בלזק בהיסטוריוגרפיה הספרותית: מייסד הריאליזם הספרותי ואבי הרומן המודרני. שני תארים אלה הם למעשה שני צדדים של אותו העניין: הרומן המודרני, שמתאפיין בגמישות מופלאה שנובעת מאותו היעדר כללים שציינו קודם לכן, הוא הצורה הספרותית שביסס בלזק על מנת לייצג את הרב-גוניות ואת ריבוי הפנים של המציאות הממשית. וזאת הסיבה שוולבק עצמו טוען באחד הראיונות עמו שמאז בלזק, לא התחוללה מהפכה אמיתית ברומן הספרותי. המבנה המודרני של הרומן הבלזקי, לפי וולבק, כולל בתוכו את כל האפשרויות לייצוג המציאות, ומכיל באופן פוטנציאלי את הריאליזם הנפשי של דוסטויבסקי, את הסובייקטיביות המעמדית של פלובר – ואפילו את הספרות המודרניסטית. למעשה, כמה מבקרים רואים בסיפור המוקדם של בלזק, "שעה מחיי", אב מוקדם ל"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

"אני חושב שבלזק הגדיר את זה פעם אחת ולתמיד", אומר וולבק באותו ראיון. "לפעמים אני מנסה להיות מעט מגלומני, ואני אומר לעצמי שאני הטוב ביותר. אבל זה טוב גם להפגין ענווה מפעם לפעם, אז אני חושב על בלזק, ובין רגע אני נהיה צנוע שוב".

טוב, זה מספיק לבינתיים, אבל מכיוון שעוד לא הגענו לקשר בין הריאליזם של וולבק להיגיון של הקפיטליזם המאוחר, כנראה שיהיה צורך בחלק נוסף. בכל מקרה, מי שמעוניין יכול להעביר את הזמן בצפייה בסרטון קצר שבו מדבר וולבק על אלקסיס דה טוקוויל. יש תרגום לאנגלית.



ומה יש לך להגיד על זה?

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s