גוליית

הפעם הראשונה שבה נשמע פסקול של צחוק מוקלט בתוכניות טלוויזיה היתה בסיטקום האמריקאי The Hank MacCune Shoow בשנת 1950. הוספת פסקול של היה תוצאה ישירה של המאבק בין המדיום הטלוויזיוני, שהחל לצבור פופולריות רבה, למדיום הוותיק יותר של הקולנוע. צ'רלס דוגלס, מהנדס הסאונד שהגה את הרעיון, רצה לקרב את חוויית הצפייה בטלוויזיה – שנעשית בדרך כלל לבד או עם עם מספר מצומצם של אנשים – לחוויית הצפייה המשותפת של אולם הקולנוע. באותה התקופה צולמו רוב סדרות הטלוויזיה עם מצלמה אחת בלבד – בדומה לקולנוע – מה שחייב פירוק של הסצנות לביטים קצרים יותר, כך שאלה לא יכלו להיות משוחקות מול קהל באולפן.

אם הופעתו של הצחוק המוקלט נבעה מיחסי הגומלין בין שני סוגי המדיה – הישנה והחדשה, הקולנוע והטלוויזיה – לא יהיה זה מופרך להניח כי היעלמותו של הצחוק המוקלט מתוכניות סיטקום בעשור האחרון, בפרט בז'אנר הפוסט-סיטקום, קשורה להשפעות דומות. אלא שהפעם משחקת הטלוויזיה בתפקיד המדיום הישן, שנאלץ להתמודד…

View original post 2,133 מילים נוספות



ומה יש לך להגיד על זה?

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s