הגלובליזציה ומערכת המס בישראל, או: למה הרבה יותר פשוט וקל להעלות את המע"מ כדי לסגור את הגירעון בתקציב

"עכשיו, כאשר בעקבות הוגים כמו האייק (Hayek) נעשה מקובל לזהות חופש פוליטי עם השוק החופשי, נדמה שהדחפים מאחורי האידיאולוגיה שוב אינם זקוקים למנגנון משוכלל של פיצוח צפנים ושל מתן פרשנויות הרמנויטיות חדשות; נדמה שקל יותר לעמוד על הקו המנחה את כל הפוליטיקה בת זמננו: העשירים רוצים שיפחיתו את שיעורי המסים המוטלים עליהם"

פרדריק ג'יימסון, "תרבות והון פיננסי", 1996

העשירים רוצים שיפחיתו את שיעורי המס עליהם, או שלכל הפחות לא יעלו אותם. אחרת הם יעזבו את המדינה. את המסר הזה, בנוסח מעט משתנה, אנו שומעים בכל פעם שיש צורך בהגדלת צד ההכנסות בתקציב, כמו בימים אלה ממש. הנה, רק לפני שבועיים אמר פרופ' עומר מואב, מי שהיה היועץ הכלכלי של שר האוצר יובל שטייניץ, כי "מי שחושב להטיל עוד ועוד מסים על העשירים טועה. הם ייקחו בסוף את הפקלאות ויילכו".

אפשר רק להניח שאיש אקדמיה מכובד כמו פרופ' מואב אכן ביצע את עבודת המחקר, ערך סקר מקיף בין עשירי ישראל וגילה שרמת המס הנוכחית היא בהחלט הגבול העליון שהם מוכנים לשלם, וכל העלאה נוספת תבריח אותם בהמוניהם לנתב"ג, בלי להרים אפילו טלפון לעוזרת שלא תטרח לבוא לנקות מחר. או שפשוט יש לפרופסור פחות אמון באליטה הכלכלית של ישראל, והוא חושש כי בכל רגע הם עשויים לנטוש אותנו לאנחות.

אבל האמת היא שהחשש של פרופ' מואב מפני "בריחה" של עשירים מישראל כלל אינו קשור לגובה המס שאותם אזרחים נדרשים לשלם. אחרי הכל, גם אם המס השולי המירבי בישראל היה נמוך ב-5%, היה עשוי מישהו לקום ולטעון שהעלאה שלו תגרום לעשירים לעזוב את המדינה. זאת גם הסיבה לכך שלפרופ' מואב אין שום צורך להסתמך על מחקרים ועובדות כשהוא מעלה את הטענה הזאת. ההיגיון הוא פשוט מאוד: אף אחד לא אוהב שמטילים עליו מסים נוספים. ההבדל בין העשירים למעמד הביניים ולשכבות החלשות טמון בכך שהראשונים יכולים לעבור בקלות בין מדינות, והשכבות החלשות ומעמד הביניים לא.

"בימים עברו היו ההון והעבודה שניהם מקובעים לקרקע. כעת ההון נע בחופשיות, ואילו העבודה נשארה מקורקעת כבעבר". טענה זו, של הסוציולוג זיגמונט באומן, עשויה להפנות את הדיון בכיוון הנכון. אחרי הכל, העולם אולי נהפך לכפר גלובלי, אבל לא כל אחד יכול להחליף בו דירה בקלות. מי שנסמך בעיקר על הכנסות מעבודה, למשל, עשוי להתקשות בהסתגלות למולדת החדשה: הוא זקוק לאישורי עבודה, שבדרך כלל ניתנים רק לעובדים של חברות מסחריות גדולות. פערי שפה והתרבות נזקפים לרעתו כשהוא מחפש עבודה. הוא עשוי אף להיתקל בשנאת זרים, שנהפכת לנפוצה יותר ויותר בעקבות המשבר הכלכלי…  מנגד, למי שרוב הכנסותיו הן הכנסות הון אין שום בעיה: כרטיס האשראי הבינלאומי שלו מספיק. בחיבור פשוט לאינטרנט הוא יכול להעביר סכומי כסף עצומים מסביב לכדור הארץ במהירות האור. הוא יכול להיות בכל מקום בעולם, והכסף ימשיך לזרום אליו.

וזה גם ההסבר לאבחנה של ג'יימסון בנוגע למנגנון האידיאולוגי, או ליתר דיוק להיעדר מנגנון אידיאולוגי מורכב שישמש להצדקת הדרישה להפחתת המס. הזירה שבה התרחשו ויכוחים מעין אלה בעבר היתה מדינת הלאום. קשה להאמין שאנדרו קארנגי, מברוני ההון הגדולים של ארה"ב בסוף המאה ה-19, איים מתישהו כי אם יצטרך לשלם מס נוסף, הוא יעביר את מפעלי הפלדה שלו לסין. אף אחד לא היה מתייחס לאיום כזה ברצינות; גם אם הדבר היה אפשרי כנראה שהעלויות היו עולות עשרות מונים על החיסכון שהיה מושג. ובכל מקרה, לא היה בצעד כזה שום היגיון: ההשקעות העצומות של הממשל בפיתוח מערכת מסילות הרכבת שנפרשה באותה התקופה לאורך ולרוחב ארה"ב, לצד ההשפעה העצומה של קרנגי על חברי קונגרס, סנטורים, שופטים ונשיאים, סיפקה לאיל הברזל הזדמנויות מצוינות לרווח מהיר לא רחוק מהבית….

אנדרו קארנגי. ברון, שודד ואולם קונצרטים

המצב נהפך לפשוט הרבה יותר בזכות ההתקדמות הטכנולוגית – בעיקר בתחום טכנולוגיית המידע – לצד המערכת הכלכלית הבינלאומית שהתהוותה לאחר מלחמת העולם השנייה על בסיס הסכמי ברטון וודס, שבין היתר יצרו מערכת שערי חליפין יציבה שהתבססה על הדולר כמטבע רזרבה עולמי. ניתוק הדולר מבסיס הזהב בתחילת שנות ה-70 (The Nixon Shock),  שביטל באופן מעשי את המערכת שנוצרה בברטון וודס (לפיה הדולר יוצמד לבסיס הזהב וכל שאר המטבעות יוצמדו לדולר במסגרת רצועת ניוד של 1% מעלה או מטה) והפך את כל המטבעות הלאומיים למטבעות צפים, חיזק את הניידות של ההון הבינלאומי. השפעה דומה היתה למגמת הדה-רגולציה במסחר הבינלאומי, שהיטיבה במיוחד עם המגזר הפיננסי ועם תאגידי הענק, ונמשכה במידה זו או אחרת משנות ה-70 ועד המשבר העולמי של 2008.

מגמות אלה ניצבות בלב מה שמקובל לכנות באופן רחב למדי "תהליך הגלובליזציה". לתקופה זו מתייחס ג'יימסון – בעקבות הוגים אחרים מהשמאל – כאל שלב הקפיטליזם הפיננסי, שם שנועד להדגיש את הדומיננטיות של הגופים הפיננסיים הבינלאומיים בכלכלה העולמית. מאפיין נוסף של שלב הקפיטליזם הפיננסי הוא ההיחלשות של מדינות הלאום לעומת תאגידי הענק, מגמה שבאה לידי ביטוי בהורדה ההדרגתית של מס החברות במרבית המדינות המפותחות (ובישראל) במהלך 20 השנים האחרונות. כמובן שגם בעלי ההון המקומיים נהנים ממגמה זו, ולמעשה כמעט לכל עניין ודבר האינטרסים שלהם זהים לחלוטין לאלה של המשקיעים הזרים. אחרי הכל, בעלי ההון המקומיים שלנו הם המשקיעים הזרים של מדינה אחרת…

מיסוי עקיף ומיסוי ישיר

הצד השני של המטבע, היינג של אותו יאנג כלכלי, נוגע לכל מי שאינו אזרח שווה זכויות בכפר הגלובלי החדש, כלומר לכל מי שאינו נמצא במעמד סוציו-אקונומי שמאפשר לו לדלג בין מדינות לפי רצונו (או לפי שיעור המס הקבוע בהן), כלומר לרוב המוחלט של האזרחים בישראל ובשאר העולם. אתם שם בבית או במשרד, מה אתם כבר יכולים לעשות אם הממשלה מחליטה להעלות את הבלו על הדלק? תצאו לרחובות? כפי שמוכיח הקיץ האחרון, האיום הזה לא מפחיד אף אחד, בטח שלא לאורך זמן.

זאת הסיבה שכאשר נוצר גירעון בתקציב, וצריך להגדיל את צד ההכנסות, הצעד הראשון ששוקלים באוצר הוא העלאת המס העקיף, כמו מע"מ, והצעד השני הוא העלאת עוד מסים עקיפים. הרי מסים אלה, שמוטלים לרוב על צריכה, פוגעים פחות במאיון העליון מאשר בעשירון התחתון.

הנתונים מתייחסים לשנת 2009. מתוך מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מחקר שנערך בהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) לשנת 2003 בדק את נטל המסים הישירים (הפרוגרסיביים) והמסים העקיפים (הרגרסיביים) על משקי הבית בישראל. אחת המסקנות שעלתה מהמחקר היא שבניגוד לטענה הרווחת כי השכבות החלשות בישראל בקושי משלמות מסים, שיעור המיסוי העקיף הגבוה בישראל גורם לכך שנטל המס הכולל על העשירון התחתון גבוה יותר מנטל המס הכולל על העשירון העליון (כשיעור מתוך ההכנסה), ומגיע ליותר מ-50% מההכנסה של אותם משקי בית. כלומר, יותר ממחצית מההכנסות של העשירון הנמוך ביותר בישראל הולכות לקופת המדינה בצורת תשלומי מס שונים.

המסקנה השנייה שעלתה מתוך המחקר היא שמלבד קנסות ומסי קנייה על סיגריות ומוצרי טבק, המע"מ הוא המס הרגרסיבי ביותר במערכת המס הישראלית.

המחקר, שנכתב על ידי נילי ביבי-קרשאי, פורסם ביוני 2005. מחקר נוסף של מכון ואן ליר שהתפרסם באותה תקופה הראה כי בעוד שישראל נמצאת במקום 24 מבין מדינות ה-OECD ברמת המיסוי הישיר (אז עוד לא היינו חברים מלאים בארגון), המדינה מזנקת למקום הראשון מבחינת נטל המס העקיף לעומת 31 המדינות החברות בארגון – וזאת נכון לאמצע העשור הקודם.

ומה קרה מאז? אתם יכולים לנחש בעצמכם. ממשלת ישראל, בהובלת משרד האוצר, המשיכה להפחית את שיעורי המס הישיר ולהגדיל את שיעורי המס העקיף. החל מ-2006 גדל חלקם של המסים העקיפים בסך הכנסות המס של המדינה בעוד חלקם של המסים הישירים הלך והצטמצם. ב-2010, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, חלקם של המסים העקיפים בסך הכנסות המס של המדינה היה גדול יותר מחלקם של המסים הישירים.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע בכנסת

למה ב-OECD ממליצים לישראל להעלות את המע"מ

בסקירה קצרה של OECD בנוגע לכלכלת ישראל שהתפרסמה בסוף מאי השנה תמכו כלכלני הארגון בצעדים המתוכננים של האוצר וטענו כי כדי לסגור את הגירעון הצפוי בתקציב לשנה הבאה, על הממשלה להעלות את המע"מ ולעמוד כחומה בצורה בפני הלחץ הציבורי להפחתת הבלו על הדלק. על ההמלצה חזר גם מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, בביקור שקיים בישראל בתחילת יוני. אפשר להניח שמה שעמד לנגד כלכלני הארגון היה שיעור המע"מ הסטטוטורי בישראל, הנמוך מממוצע מדינות ה-OECD.

מקור: התאחדות התעשיינים

אבל השאלה האמיתית היא לא מה שיעור המס הסטטוטורי בישראל לעומת העולם, אלא מה רמת ההוצאה לצריכה מתוך סך ההכנסה הפנויה של משקי הבית בכל עשירון. בישראל מוציאים העשירונים התחתונים כמעט את כל הכנסתם על צריכה (משק בית בעשירון התחתון מוציא בממוצע יותר מהכנסותיו, כך ששיעור החיסכון שלו הוא שלילי), כך שנטל המע"מ עליהם הוא 16% לפחות מתוך סך ההכנסה הפנויה. העשירון העליון, יש לשער, מוציא חלק קטן בהרבה מתוך הכנסתו הפנויה על צריכה, ולכן נטל המע"מ מתוך סך הכנסתו נמוך בהרבה. במאיון העליון נטל המס קטן עוד הרבה יותר.

וזאת הסיבה העיקרית לכך ששיעור המע"מ (VTR) במדינות סקנדינביה גבוה יותר משיעור המע"מ הנהוג בישראל. רמת הרגרסיביות של המע"מ, שמשקפת את הפגיעה שלו בשכבות החלשות, אינה נקבעת לפי גובה המס הקבוע בחוק – אלא לפי פערי ההכנסה הקיימים במדינה מסוימת. במדינה שבה רמת ההכנסה תהיה שווה בכל העשירונים, גם מע"מ בגובה 50% לא יהיה ממש רגרסיבי (בהנחה שגם ההוצאה לצריכה תהיה כמעט שווה). בישראל, שבה פערי השכר הם מהמשמעותיים ביותר מבין מדינות ה-OECD, המע"מ הוא מס מאוד רגרסיבי. במדינות סקנדינביה, בהן הפערים בהכנסות הם מינוריים, המע"מ הוא מס פחות רגרסיבי.

הסיבה השנייה לכך ששיעור המע"מ במדינות סקנדינביה גבוה יותר מבישראל היא רמת ההשקעה הציבורית של מדינות אלה באזרחים שלהם. מכיוון שבמדינות סקנדינביה חלק גדול מאוד מהצריכה הכוללת של משקי הבית מגיע בצורת שירותים ציבוריים – כמו חינוך ובריאות – העלאת שיעור המע"מ אינה משפיעה על הוצאות אלה כלל. בישראל, לדוגמה, שיעור ההוצאה הפרטית על בריאות גבוה כמעט פי 6 מאשר בשבדיה (נראה לי שבערך 1.2% מהתמ"ג בישראל לעומת 0.2% בשבדיה, אבל אל תתפסו אותי בשברי אחוזים). בפינלנד, שמערכת החינוך שלה נחשבת לטובה ביותר בעולם, שיעור ההוצאה הפרטית על חינוך הוא 0% בדיוק. אזרחי פינלנד נהנים מחינוך חינם מהגן ועד האוניברסיטה ומוסדות אחרים להשכלה גבוהה, כולל הכשרות מקצועיות למבוגרים וקורסים להסבה מקצועית למי שמעוניין בכך, וכל זאת מבלי שיוציאו שקל מהכיס באופן פרטי. גם לא יורו.

עבור כל השירותים האלה אין משמעות להעלאת המע"מ, מכיוון שהאזרחים גם ככה לא משלמים עליהם. בישראל, מנגד, ההוצאה הפרטית על חינוך היא אחד הסעיפים הכבדים ביותר בתקציב המשפחתי (לפחות בשכבות החלשות), והעלאת המע"מ מגדילה גם את העלויות האלה. כך גם בבריאות, בסעיפים מסוימים בדיור וכו'.

כדאי גם לציין כי מדינות רבות באירופה מנהיגות מע"מ דיפרנציאלי במטרה לצמצם את הרגרסיביות של המס, כמו מע"מ מופחת על חלק ממוצרי המזון. בכל מדינות אירופה – למעט דנמרק, גרמניה, סלובקיה ואסטוניה – קיים שיעור מע"מ מופחת על תרופות. בבריטניה ובאירלנד קיים פטור מממע"מ על מוצרים רבים, בהם כמעט כל מוצרי המזון. כמעט כל מדינות האיחוד האירופי מטילות מע"מ מופחת על ספרים ועיתונים, בנימוק כי "אין למסות ידע".

לאור כל אלה, אין זה מפתיע כי למרות שיעור המע"מ הנמוך יחסית בישראל, ההכנסות ממס זה אחראיות לכ-35% מסך גביית המסים של המדינה (ב-2008), לעומת ממוצע של 21% מסך הכנסות המס בין מדינות ה-OECD.

מתוך הדו"ח השנתי של מינהל הכנסות המדינה לשנים 2010-2009

על "מסים מעוותים" ועל "כלכלה נורמלית"

בראיון שנתן בתחילת החודש בועז סופר, מי שהיה בעבר ראש רשות המסים, הוא טען כי "היום, כשחסר כל כך הרבה כסף בקופה הציבורית, אפשר להעלות את המע"מ ב-2%, מהלך שיגדיל את הכנסות המדינה ממסים ב- 8 מיליארד שקל בשנה".

ומדוע, לפי ראש רשות המסים לשעבר, צריך להעלות את המע"מ? "לא כי נכון לעשות כן", הוא מסביר. "אלא, שהמע"מ הוא יחסית קל להעלאה וקל להחזרה. ההשלכות הרוחביות כתוצאה מכך הן מינוריות. לא שזה לא משפיע על יוקר המחייה. אבל, אנו בעצם צריכים לבחור בין החלופות אחת גרועה והשנייה פחות גרועה. מסים הם מעוותים, ולכן, צריך לבחור בין מסים שמעוותים פחות".

הנטייה לראות במסים שמטילה המדינה מנגנון ש"מעוות" את פעילות הכלכלה הריאלית נפוצה מאוד בקרב כלכלנים המאמינים ביעילות השוק החופשי וביתרון המובנה של הבעלות הפרטית על פני הבעלות הציבורית. השורשים של תפיסה זו מגיעים עד "היד הנעלמה" המפורסמת של אדם סמית', האב הרוחני של הקפיטליזם המודרני.

אותה "יד נעלמה", שלכאורה מסדירה את מערכת המחירים, ההיצע והביקוש בשוק הפרטי בצורה הטובה ביותר, מוזכרת בכתביו של סמית' שלוש פעמים בלבד. הפעם הראשונה היא בספרו "תיאוריה של הרגש המוסרי" (1759). המושג "היד הנעלמה" מופיע בפרק הראשון של החלק הרביעי בספר (פסקה 10), ומדגים באופן מצוין את הקשר האידיאולוגי בין היעילות לכאורה של השוק הפרטי, רמת ההוצאות לצריכה של העשירים והנטייה השולית לחיסכון והשקעות (אותו חלק מההכנסה הפנויה שהולך לטובת חיסכון והשקעות, כלומר אותו חלק בהכנסה הפנויה שלא קיים עבור השכבות החלשות):

העשירים בוחרים רק את הדברים הנאים ויקרי הערך ביותר. הם צורכים רק מעט יותר מהעניים, ולמרות האופי האגואיסטי והחמדני שלהם, על אף שהדבר היחיד שהם רוצים להשיג מהפועלים וכל אותם אלפי עובדים שהם מעסיקים הוא סיפוק הצרכים האנוכיים והבלתי ניתנים להשבעה שלהם עצמם, הם חולקים עם העניים את התוצר שהם מפיקים מכל השיפורים שהם יוזמים…

הם מובלים על ידי יד נעלמה לבצע כמעט אותה החלוקה של  אמצעי המחייה שהם היו עשויים לבצע לו האדמה היתה מחולקת באופן שווה בין כל תושביה, וכך, מבלי להתכוון כלל, מבלי לדעת זאת, הם מקדמים את האינטרסים של החברה…

הגישה האופטימיות של אדם סמית'  מובנת לחלוטין כאשר אנו זוכרים כי הפילוסוף הסקוטי היה אחד הנציגים הבולטים ביותר של תנועת הנאורות במדינתו, לצד ידידו הטוב דיוויד יום. התפיסה המוסרית של סמית' ניכרת בהמשך הפסקה, שבה הוא קובע כי "כאשר ההשגחה העליונה חילקה את האדמה בין כמה אדונים נישאים, היא לא שכחה ולא נטשה את אלה שנדמה היה כי נשארו מחוץ לחלוקה… בהירגעות של הגוף ובשלווה נפשית, כל הדרגות השונות של החיים נמצאים כמעט על אותו המישור, והקבצן השוזף עצמו בשמש לצד הדרך הראשית נהנה מאותו ביטחון שמלכים נלחמים עבורו".

קורא בן זמננו עשוי להתייחס באופן ביקורתי לטיעון המוסרי של סמית', שנדמה כי נועד להצדיק את אי השיוויון הכלכלי הקיים בחברה. אבל טענה מעין זו תהיה לוקה באנכרוניזם כמעט כמו היחס של כלכלנים בני זמננו לטיעונים הכלכליים של סמית'. צריך לזכור שסמית' כתב במחצית השנייה של המאה ה-18. הנאורות שלו לא באה לידי ביטוי ברעיונות הכלכליים שהוא מציג, אלא בכך שהוא מקבל כמעט ללא סייג את ההנחה שקבצן לצד הדרך הראשית זכאי לאותו ביטחון כמו המלך.

לכלכלנים בימינו, דוגמת פרופ' עומר מואב, אין את אותן נסיבות מקלות. את היחס המועדף שפעם היה שמור לבני האצולה הם מפגינים כיום כלפי ההון הבינלאומי, בין אם הוא נשלט על ידי משקיעים זרים ובין אם הוא נשלט על בעלי הון מקומיים. לכל השאר האזרחים הם עשויים לומר: "בהירגעות של הגוף ובשלווה נפשית, כל הדרגות השונות של החיים נמצאים כמעט על אותו המישור, והקבצן השוזף עצמו בשמש לצד הדרך הראשית נהנה מאותו ביטחון שמלכים נלחמים עבורו", או במלים אחרות: "אתם עדיין חיים, לא? אז תפסיקו להתלונן".

מקורות:

* "תרבות והון פיננסי", פרדריק ג'יימסון, 1996. בתוך: "המפנה התרבותי: מבחר כתבים על הפוסטמודרני", רסלינג, 2009

* "נטל המסים הישירים והעקיפים על משקי הבית בישראל והשפעתם על אי -השוויון ב-2003", נילי ביבי-קרשאי, הוצאת הלמ"ס, סדרת ניירות עבודה, 2005

*  "בחינת נטל המס לפי עשירוני הכנסה", אילנית בר, המחלקה לפיקוח תקציבי במרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011

* דו"ח שנתי על הכנסות המדינה לשנים 2010-2009, מינהל הכנסות המדינה

* The Theory of Moral Sentiments, Adam Smith, 1759

תוספת מאוחרת:

פרופ' עומר מואב מוסר בתגובה כי בניגוד לטענות המוצגות בפוסט, הוא דווקא ערך מחקר מקיף בנוגע להשפעות מערכת המס ואי השיוויון על דפוסי ההגירה בישראל. המאמר בנושא, שפורסם באוגוסט 2008 יחד עם פרופ' אריק גולד, זמין לעיון הקוראים בקישור הבא:

When is 'Too Much' Inequality Not Enough? The Selection of Israeli Emigrants, Eric D. Gould and Omer Moav

דיאלוגים מוועדת הכספים (אינטל 2)

דיון בפיטורי עובדים באינטל על רקע סגירת מפעל הייצור בירושלים, 22 בינואר 2007

 ח"כ שלי יחימוביץ', העבודה: אפשר לקבל תשובה לשאלה אם במרכז ההשקעות ידעו שהמפעל בירושלים עומד להיסגר בתוך שנתיים-שלוש? יש כאן הנחת עבודה שאולי היא שגויה. אמר פרופ' ברוורמן שידענו שזה הולך לקרות ואני שואלת האם ידענו שזה הולך לקרות.

חזי צאיג, מנהל מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת: הנחת העבודה שלנו והמדיניות שלנו היא שהשאיפה היא שהמפעל יתקיים לנצח.

ח"כ שלי יחימוביץ': כלומר, לא ידעתם שהמפעל עומד להיסגר.

חזי צאיג: אני לא יכול להתנות משהו שהוא מעבר לחוק. אם החוק אומר שהוא חייב לעמוד בתנאי כתב האישור 10 שנים או 20 שנה, אני לא יכול לתת לו תנאי של 30 שנים.

ח"כ שלי יחימוביץ': השאלה אם כאשר הם קיבלו את המענק לאחרונה,  נאמר בשנת 2005, האם הם עדכנו אתכם שהמפעל בירושלים עומד להיסגר.

חזי צאיג: הם לא צריכים לעדכן אותי.

ח"כ יעקב ליצמן, יהדות התורה: לפי מה שאתה אומר עלול להיות מצב שהמפעל בקריית גת לא ימשיך להתקיים.

קריאה:  הכל אפשרי.

ח"כ יצחק וקנין, ש"ס: בדרך כלל לתעשיין יש אינטרס מובהק להמשיך ולקיים את המפעל שלו. אינטל הייתה צריכה לחשוב על זה וכמה שנים לפני כן לשנות פסי ייצור ולעשות את כל מה שצריך.

ח"כ דוד טל, קדימה: מרכז ההשקעות היה צריך לחשוב.

ח"כ יצחק וקנין: מה שמדאיג אותי ביותר זה העיתוי. המפעל נסגר כשההתחייבות נגמרת.

ח"כ ראובן ריבלין, הליכוד: אני לא רוצה לחזור על דברי קודמיי, שבכולם היה טעם. אני רוצה לזעוק את זעקתה של ירושלים.

רובי ריבלין. דיון רציונלי זה טוב ויפה, אבל בואו לא ניסחף

דיאלוגים מוועדת הכספים (אינטל)

14 בנובמבר 2010, דיון בהצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011-2012 (תיקוני חקיקה), פרק י"ג (עידוד השקעות הון), סעיפים 55 עד 58 להצעת החוק

 ערן פולק, אגף התקציבים: העמודות – לצורך העניין, הברים – אלה הטבות המס, מה שהם שילמו פחות. הקו הזה הוא הקו של מס החברות במשק כולו. זאת אומרת, אנחנו רואים שאפילו שמס החברות במשק ירד, ההטבות ימשיכו לגדול והאומדנים לשנת 2008 הם קרוב ל-6 מיליארד שקלים הטבות.

מבחינת מענקים בעשור האחרון. אנחנו רואים מצד אחד ירידה בהיקף המענקים מאזור של מיליארד-900 מיליון שקלים לאזור של חצי מיליארד שקלים, כאשר הצבע הסגול, העמודה המופרדת, מראה את המענקים שניתנו החל מ-2006 לחברת אינטל ויתר הכסף, זה מה שניתן ליתר התעשייה.

ח"כ יעקב אדרי (קדימה): אינטל בלע הכל.

ח"כ משה גפני (יהדות התורה):  למה זה קרה?

ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי): ועדת הכספים אישרה את זה.

ח"כ אמנון כהן (ש"ס): הממשלה.

ח"כ משה גפני: מה הרעיון?

ערן פולק, אגף התקציבים: ב-2006 היה כניסת המפעל החדש של אינטל לקריית גת לו הוקצו שני מיליארד שקלים על פני השנים.

ח"כ משה גפני: רגע. אתם שלמים עם העובדה הזאת שרוב המענקים, הרוב המוחלט של המענקים ב-2008 הלך לאינטל?

ח"כ יעקב אדרי: לא, הייתה פריסה לכמה שנים.

חזי צאיג, מנהל מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת: האישור ניתן בתחילת 2006-סוף 2005 ונעשתה פריסה של כמה שנים.

ח"כ משה גפני: לא חשוב. רוב המענקים הלכו לאינטל. כאילו אין חברות אחרות, כאילו אין מועסקים אחרים, כאילו אין מעסיקים אחרים. ואתה שלם עם זה?

חזי צאיג, מרכז ההשקעות: כן.

יהודה נסרדישי, מנהל רשות המסים: הרב גפני, יכול להיות שיש מפעלים שמעדיפים בחוק הקיים ללכת למסלול המס ולא למסלול מענקים.

ח"כ משה גפני: בסדר, זאת גם תשובה, אבל עם כל הכבוד, המדינה עומדת כולה פחות או יותר על אינטל. זה מה שאתם אומרים כאן עכשיו.

חזי צאיג, מרכז ההשקעות: אנחנו שלמים עם זה.

אינטל ישראל. אנחנו שלמים עם זה?

דיאלוגים מוועדת הכספים (אזורי עדיפות לאומית)

ישיבת ועדת הכספים בתאריך כ"ד סיון תשס"ט, 16/06/2009, בנוגע להצעת חוק אזורי עדיפות לאומית, התשס"ז-2007

ח"כ חיים אורון: אין לי בעיה להשאיר לממשלה לקבוע אזורי עדיפות, אבל שיהיו קריטריונים, לא כאלה. למשל, יגידו שיהיה סל, הגיאוגרפיה היא 30% מהשיקול, מצב סוציו-אקונומי הוא 50% מהשיקול, עולים חדשים 20% מהשיקול.

קריאה: ואז לממשלה יש מחשב.

ח"כ חיים אורון: נכון, בדיוק ככה. אני מודה, אני רוצה מחשב. אם זה לא מחשב זה פוליטיקה ברמה הכי נמוכה שלה, שאני מכיר אותה ואתה מכיר אותה יותר טוב ממני, כי אתה מכיר אותה מהשסי. אני מכיר אותה מכיסא הנהג ואתה מכיר אותה מהשסי, ובתור פלאח אני יודע שמהשסי זה יותר מלוכלך בדרך כלל. אני לא רוצה את זה, כי פה לוחשים לי: יש"ע. אני בעד יש"ע, אם הוא עומד בקריטריונים.

ח"כ מירי רגב (ליכוד): למה לא? מרכיב ביטחוני.

ח"כ חיים אורון: מאה אחוז, מרכיב ביטחוני. החלטה מוחלטת – מעבר לקו הירוק זה קריטריון של 100%. אני מוכן לקבל, שיהיה כתוב בחוק. זאת אומרת, לא צריך לבחון מצב סוציו-אקונומי, לא גיאוגרפיה ולא שום דבר. אם יש"ע הוא 800 מהבית שלי – הוא מקבל, אני לא מקבל, וזה יהיה כתוב בחוק.

הסל הזה נותן לממשלה לעשות כל מה שהיא רוצה. אם זה לא היה ברור, אז בסעיף 6: שיקולים נוספים הנוגעים לצורכי האוכלוסייה. אני לא מתאר לעצמי שהממשלה תחליט משיקולים נוספים שנוגעים לתנועת הכוכבים במסילתם. בטח לצורכי האוכלוסייה.

מה שמופיע פה, כפי שאמרתי, זה לא חוק. זה כיסוי משהו – שאני לא רוצה להגיד, לא יפה – כלפי בג"ץ, כי אתם לא מסוגלים, הממשלה, לא הקודמת ולא הנוכחית, לבוא לפה עם קריטריונים. מה שפה זה לא קריטריונים, זה ערימה של חבר'ה על הדשא, אני לא רוצה להיות חלק ממנה, תעשו את זה לבד. אני אצביע נגד.

חיים "ג'ומס" אורון. לא רוצה להיות חלק מ"ערימת החבר'ה על הדשא"

כן, גם זה פוליטי / כסף לשכונות ולא להתנחלויות

אין זה מפתיע כלל למצוא את ח"כ מירי רגב, מיודעתנו מימי תחילת המחאה החברתית, מנסה שוב לרכוב על המצוקה והתסכול של אזרחי מדינת ישראל – הפעם, של תושבי שכונות דרום תל אביב – וזאת מבלי להזכיר לרגע את האחריות של המפלגה שלה להיווצרות המצב הנוכחי. נראה שרגב משמשת מעין סוכנת של נתניהו למשימות טשטוש והסוואה, לערפול הבסיס הפוליטי והאידיאולוגי שיוצר את המציאות החברתית לה אנו עדים, ולהסטת האש כלפי גורמים אחרים –  שמאלנים, פעילי זכויות אדם, הפליטים עצמם –  בזמן שהמפלגה שלה ממשיכה לקדם מדיניות כלכלית שמרחיבה את הפערים החברתייים, ומשקיעה סכומי עתק בהתנחלויות במקום בשכונות בדרום תל אביב וביישובי הפריפריה.

כן, גם זה פוליטי. וזה לא שההתנחלויות והמתנחלים אשמים בכל הצרות של המדינה, אבל בניגוד לטענות של שלי יחימוביץ', סכומי הכסף שמשקיעה הממשלה בשטחים פר תושב גדולים לאין שיעור מאלה שהיא משקיעה באזרחים המתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק.

זאת הסיבה שגם ח"כ מיכאל בן ארי, שאינו חבר בקואליציה של נתניהו, יכול להרשות לעצמו להיות נדיב בליבוי האש: היישוב שבו הוא מתגורר, קרני שומרון, זוכה לתמיכה ממשלתית בשיעור של יותר מ-60% מהתקציב הרגיל שלו, בעוד שתושבי תל אביב מסתפקים בתמיכה ממשלתית בשיעור של קצת יותר מ-10% מהתקציב. בן ארי ודאי מודע להיקף התמיכה שמקבלת המועצה האזורית קרני שומרון: אחרי הכל, ראש המועצה הוא אחיו, הרצל בן ארי. מועצת קרני שומרון אף זכתה חמש פעמים בשנים האחרונות בפרס הניהול של משרד הפנים, שמתבסס בין היתר על פרמטרים כלכליים ורמת ההוצאה לתושב – שכמובן גבוהה בהרבה בהתנחלויות לעומת יישובים בתוך תחומי הקו הירוק, בזכות אותה תמיכה ממשלתית.

הנה, בלי הרבה מאמץ אפשר להוציא מנתוני משרד הפנים טבלה שמראה את היקף התקציבים שהעביר משרד החינוך לתל אביב ולקרני שומרון בשנת 2010, ולשם השוואה, גם לשלומי, מועצה מקומית במצב סוציו-אקונומי בעייתי, עם מספר תושבים דומה לזה של קרני שומרון, וגם לדימונה. אם בן ארי באמת דואג לתושבי שכונות הדרום, הוא מוזמן לספר להם כיצד המועצה האזורית שבה הוא מתגורר מצליחה להשיג תמיכה כל כך מרשימה מהממשלה – אותה ממשלה שהוא מקפיד לתקוף בהפגנות כמו זו שהתקיימה בתל אביב. בדרך חזרה לשטחים שיעשה סיבוב במרכז המסחרי בדימונה, ייתן גם להם טיפ או שניים.

מקור: אתר משרד הפנים

תקציבי העיריות והרשויות באתר מינהל השלטון המקומי באתר משרד הפנים 

 עוד משהו על משבר הרשויות המקומיות

קפיטליזם לנצח

למה זה בדיוק, אבל בדיוק הזמן הנכון להתייצב לצד עובדי הרכבת במאבקם הצודק נגד הפרטת פעילות התחזוקה

הישראלים, זאת עובדה ידועה, הם אנשים מאוד מאוד מחושבים ומתוכננים. לא כמו הבריטים, עם כל תרבות ה-Trust me שלהם…  כיוון שכך, אפשר להעריך כי ההפרטה שמתכננת הממשלה ברכבת ישראל, בניגוד להפרטה שיישמה בריטניה, תביא לשיפור השירות, הגברת הבטיחות והתייעלות כללית ברכבת. אחרי הכל, כולם יודעים שהשוק הפרטי בישראל הוא אחד היעילים והתחרותיים בעולם. די לבחון את השירות הנהדר שכולנו מקבלים מהבנקים, חברות הסלולר, רשתות השיווק וכל שאר החברות הפרטיות במשק כדי להגיע למסקנה שיהיה זה פשע לא להפקיד בידיהן גם את פעילות התחזוקה של רכבת ישראל.

בבריטניה נאלצה הממשלה ב-2003 – עשר שנים בדיוק אחרי תחילת ההפרטה – להלאים מחדש את פעילות התחזוקה של הקרונות, בעקבות תקלות ותאונות חוזרות ונשנות. ממשלת בריטניה החליטה להפקיע מידי שבע החברות הפרטיות שעסקו בתחום את האחריות על תחזוקת הקרונות, ולהחזיר אותה לידי החברה הממשלתית נטוורק רייל. אבל כאמור, בריטניה היא לא ישראל, ואצלנו ההפרטה תהיה תחילתה של ידידות נפלאה, ממנה כולנו נצא נשכרים. כלומר, בתנאי שהעובדים המעצבנים האלה של הרכבת, עם היו"ר הקולנית שלהם גילה אדרעי, יפסיקו לקשקש על שטויות כמו עובדי קבלן ושבירת העבודה המאורגנת. מה קרה, לא מספיק להם כל החשמל בחינם שהם מקבלים?

ועכשיו ברצינות: המאבק של עובדי הרכבת היה יכול להיות שעתם היפה של אזרחי ישראל בתקופת הפוסט-מחאה חברתית, שלטענת רבים וטובים הביאה ל"שינוי תודעתי" בשיח הציבורי. אך למרבה הצער, נראה שהשינוי הזה מוגבל רק לנושאים צרכניים כמו מחירי הקוטג' או פסק הזמן. בכל מה שקשור לעבודה מאורגנת, הדעה השלילית על ועדי העובדים לא השתנתה כלל, ונראה שרוב האנשים – או לפחות אלה שיצא לי לשוחח עמם – רואים בעובדי הרכבת אוכלי חינם שרק רוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולדפוק את כל שאר הציבור. באופן לא מפתיע, זו בדיוק הדעה ששר התחבורה והנהלת הרכבת רוצים שתהיה לציבור על העובדים.

הנהלה ראויה, שר משכמו ומעלה

שר התחבורה ישראל כץ, למשל, אמר בסוף השבוע כי עוד שביתה פראית אחת מצד העובדים – והוא סוגר את הרכבת. לדברי כץ, הוא "מעדיף לסגור את הרכבת זמנית למרות שזה יגרום לאי נוחות זמנית לנוסעים, ולפתוח אותה מחדש כדי שתוכל לספק שירות לנוסעים ברמה הגבוהה ביותר".

ישראל כץ. בטיחות, בטיחות ועוד קצת בטיחות

כן, טובת הנוסעים עומדת תמיד לנגד עיניו של שר התחבורה, וזו בדיוק הסיבה שב-2010, לאחר פרישת מנכ"ל הרכבת דאז חקי הראל, ניסה משרד התחבורה לקדם בחירה של מועמד מטעמו למנכ"ל החברה, ולהתערב בעבודתה של ועדת האיתור שהוקמה לתפקיד. בתחילה קיבל המועמד איציק בן טוב ציונים חריגים בגובהם, אך אלה בוטלו בעקבות התערבות של רשות החברות. לאחר מכן קיבל המועמד ששי שילה ציונים מושלמים, בעוד שהמתחרה שלו, אורן מוסט, קיבל ציונים נמוכים באופן חשוד. בסופו של דבר, בעקבות אי הסדרים בהליך, פיזרה רשות החברות את ועדת האיתור. אגב, אין סיבה לדאוג למר שילה, כי כמה חודשים לאחר מכן נמצא לו תפקיד אחר: יו"ר דואר ישראל, שבו הוא מכהן גם כיום.

רק באמצע 2011 הצליחו כץ, משרד התחבורה ודירקטוריון הרכבת לאתר את המועמד המתאים ביותר לתפקיד המנכ"ל: בועז צפריר, ששימש קודם לכן מנכ"ל של אחת החברות שבשליטת האחים עופר, ולפני זה היה מנכ"ל של חברת שמן תעשיות. צפריר הוא בדיוק האיש שיודע כיצד להניע תהליכים רחבי היקף, או לפחות להגיע אל האנשים שיכולים להניע תהליכים רחבי היקף: לפי עדות שמסר צפריר במשפט של אהוד אולמרט, בזמן שכיהן כמנכ"ל שמן תעשיות הוא שילם לעו"ד אורי מסר 29 אלף שקל כדי שיארגן לו פגישה עם ראש הממשלה לשעבר, שהיה אז שר התמ"ת.

מי שעמד בראש ועדת האיתור שהמליצה על צפריר היה יו"ר רכבת ישראל בכבודו ובעצמו, מר אורי יוגב. היו"ר הקודם, יעקב אפרתי, נאלץ לפרוש מהתפקיד לאחר שבאפריל 2010 נעצר יחד עם דני דנקנר בפרשת קרקעות מלח. אפרתי, אגב, בדומה ליוגב, התחיל את דרכו הציבורית באגף התקציבים של משרד האוצר. אורן מוסט, שב-2010 היה מועמד לתפקיד מנכ"ל הרכבת, העיד לאחר מכן כי אחד הדירקטורים ברכבת ביקש ממנו לפרוש מהמירוץ לטובת מועמד מטעם שר התחבורה. מוסט לא ציין מי הדירקטור, אבל לפי הערכות שונות מדובר ביוגב.

האמת היא שהמינוי ליו"ר רכבת ישראל היה פרס תנחומים עבור יוגב, אחרי שנתניהו לא הצליח לסדר לו ג'וב כיו"ר בנק לאומי. בתחילת הדרך דווקא נראה היה שהתפקיד נמצא בהישג ידו: מועמדותו לתפקיד דירקטור בבנק אושרה למרות החשש כי נוכח תפקידו דאז כיו"ר הוועדה המייעצת למועצה הלאומית לכלכלה וקרבתו לראש הממשלה נתניהו, ייתכן שהמינוי עשוי להיות בעייתי. אבל יוגב, איש רב תושיה, יזם פגישה מיוחדת עם ועדה מיוחדת מטעם ועדת המינויים, ולאחר שיחה מיוחדת עם חבריה אושרה מועמדותו, בשל מה שהוגדר כ"כישורים מיוחדים". אך בסופו של דבר המינוי ליו"ר הבנק לא הסתייע, ויוגב נאלץ להסתפק בתפקיד הזוטר של יו"ר הרכבת.

אך גם המינוי הזה היה כרוך בקשיים, על רקע החשיפה כי יוגב היה מעורב בניהול המו"מ מול חברת בומברדייה – אותה חברה שאמורה לבצע את פעולות התחזוקה ברכבת במקום עובדי הרכבת – וזאת למרות שהוא לא היה שייך לצוות המו"מ שהוגדר מראש. לא רק זאת, אלא ששמו של יוגב הושמט מהפרוטוקול של פגישת המו"מ כפי שהציגה הנהלת הרכבת, והנוכחות שלו בפגישה נחשפה רק לאחר שהפרוטוקול באנגלית, אותו רשמו נציגי בומברדייה בפגישה, הגיע לידי התנועה לאיכות השלטון. פחות מחודש לאחר מכן נחשף כי מנכ"ל הסניף הישראלי של בומברדייה, יוסי דסקל, כיהן כדירקטור בחברה הפרטית של יוגב, ווייטווטר. אך אין בזוטות כגון אלה כדי לחסום שור בדישו, ובנובמבר 2011 מונה יוגב באופן רשמי ליו"ר הרכבת.

העסקה עם בומברדייה

העסקה לרכישת הקרונות החדשים מחברת בומברדייה אושרה סופית באוקטובר 2010, בזמן שיוגב היה דירקטור בחברה ויו"ר לא רשמי, לאחר שבומברדייה זכתה במכרז שהוציאה הרכבת. האמת היא שזכתה זה אולי תיאור מוגזם: בומברדייה היתה המתמודדת היחידה במכרז, מכיוון שבהנהלה החליטו להגביל את ההשתתפות ליצרניות רכבות המוכרות קרונות באירופה בלבד, ולאחר מכן פסלו את המתמודדת היחידה שנותרה במכרז מלבד בומברדייה. במסגרת העסקה התחייבה בומברדייה לספק 78 קרונות דו קומתיים (Double-Deck), תמורת סכום של כ-700 מיליון שקל. הקרונות אמורים להיות מסופקים בתוך חמש שנים, והעסקה כללה אופציה לרכישת שמונה מערכי רכבת נוספים – שישה קרונות למערך – בתנאי שתחזוקתם תוצא למיקור חוץ על ידי בומברדייה, ולא תבוצע בידי עובדי רכבת ישראל.

בומברדייה היא ללא ספק חברה אמינה ועתירת ניסיון. זו כנראה הסיבה שבניגוד למפרט הטכני שדרשה הרכבת במסמכי המכרז, המפרט הטכני עליו חתמה ההנהלה בסופו של דבר מול בומברדייה העניק לחברה הקלות שונות בתחומים כמו בטיחות, שירות לנוסעים, איכות סביבה ועוד.

בין היתר נסוגה ההנהלה מדרישתה כי הקרונות החדשים ייבנו לפי תקן אירופי מתקדם, והסכימה כי הם יהיו זהים לקרונות שסיפקה בומברדייה החל מ-2002. קרונות אלה אינם כוללים שדרוגים שנעשו במערכת ההיגוי, בצירי הגלגלים ובמערכות השליטה של הדלתות. כמו כן הסכימה הנהלת הרכבת כי הקרונות החדשים לא יצוידו במערכת המונעת נסיעה עם דלתות פתוחות – כפי שמחייבים תקני הבטיחות באירופה. קרונות אלה גם אינם יכולים לנסוע במנהרות ועל פני גשרים, כך שלא יהיה ניתן לעשות בהם שימוש בקווים החדשים לכרמיאל ולעפולה.

אם יהיה לכם חם בקרונות של בומברדייה, אולי כדאי שתדעו כי הנהלת הרכבת ויתרה על הדרישה לשדרג את מערכת המיזוג בקרונות, כמו גם על מנורות קריאה אישיות לנוסעים – כפי שנקבע במכרז. אבל אולי יינחם אתכם לדעת שנהגי הרכבת ייסבלו עוד יותר מכם: בניגוד לתנאי המכרז, בולמי הזעזועים בקדמת הרכבת לא ימנעו נזקים כתוצאה מהתנגשות במהירות של 15 קמ"ש – אלא במהירות 10 קמ"ש בלבד, והחלון הקדמי של הקטר לא יצופה בפלסטיק שימנע העפת שברי זכוכית על הנהגים במקרה של תאונה.

בקיצור, אין ספק שהעובדים הם אלה שמסכנים את הציבור, ואילו כץ, יוגב וצפריר רק מנסים להגן על הנוסעים המסכנים, שבסך הכל רוצים להגיע הביתה בשלום.

מי אתם רוצים שיתחזק את הרכבת?

המאבק הנוכחי של עובדי הרכבת נוגע להוצאת עבודות התחזוקה של הקרונות החדשים לידי בומברדייה. כץ ויוגב עשויים לטעון כי הוצאת פעילות התחזוקה למיקור חוץ תשפר את הבטיחות ברכבת, אבל המציאות מעידה אחרת.

אורי יוגב. בעל ניסיון עשיר ברכבות

בדצמבר 2010 נפצעו 127 נוסעים ברכבת, לאחר שאחד הקרונות עלה באש סמוך לשפיים. זאת היתה אחת מתאונות הרכבת החמורות ביותר בשנים האחרונות, שעוררה סימני שאלה רבים בנוגע לרמת הבטיחות של הנוסעים. בעקבות האירוע מינה משרד התחבורה צוות בדיקה מיוחד, שהגיש את מסקנותיו כמעט שנה לאחר מכן, בנובמבר 2011. צוות הבדיקה קבע כי העובדים אינם אשמים בתקלה – אלא היצרן של הקרונות, שלא סיפק את ההוראות המתאימות לתחזוקת הקרונות ולא הנחה את העובדים לבצע בדיקות תקופתיות. אותו יצרן היה בבעלות חברת בומברדייה, ידידתנו משכבר הימים, שבידיה החליט משרד התחבורה להפקיד את ביטחון הנוסעים בשנים הקרובות. בדו"ח הבדיקה מתח מנכ"ל משרד התחבורה דאז, דן הראל, ביקורת חריפה על בומברדייה, וטען כי החברה לא הסכימה לשתף פעולה עם הבודקים. אגב, מייד לאחר התאונה טענו נהגי הקטרים של רכבת ישראל כי הם התריעו בפני ההנהלה פעמים רבות על הסכנה באותם קרונות, כיוון שלא הותקנו בהם מערכות לגילוי עשן ואש.

ובכל זאת, משרד התחבורה והנהלת הרכבת מתעקשים להוציא את עבודות התחזוקה של הקרונות החדשים למיקור חוץ, ולא להפקידם בידי עובדי הרכבת. ההנהלה טוענת כי התחייבה בפני העובדים שאיש מהם לא יפוטר בשנים הקרובות, ולכן לא מדובר באמת בפגיעה בתנאי עבודתם, אבל זו טענה די מטופשת. באותה מידה אפשר להתחייב בפני עובדי חברת החשמל שאיש מהם לא יפוטר בזמן הקרוב – אבל שאת כל תחנות הכוח הבאות שיקומו בישראל יפעילו חברות פרטיות. בשני המקרים מדובר בהפרטה של הפעילות, אלא שהיא פרושה על פני זמן רב. לצורך העניין, גם אם הנהלת הרכבת תעמוד בהבטחתה, אפשר להניח שעוד 30 שנה מעכשיו לא יהיה אף עובד תחזוקה ברכבת ישראל.

אצל בומברדייה, מצד שני, יהיו כמה וכמה עובדים כאלה. אחרי הכל, החברה אינה מתכוונת להביא טכנאים מקנדה, או מהנדסים מצרפת. היא תעסיק בישראל טכנאים ומהנדסים מקומיים, שקודם לכן היו עובדים במגזר הציבורי, ונהנו מביטחון תעסוקתי וארגון עובדים חזק. אצל בומברדייה, יש להניח, המשכורות יהיו נמוכות יותר והביטחון התעסוקתי רופף עד בלתי קיים. ואם אתם חושבים שהכסף שבומברדייה תחסוך על העובדים ישמש להוזלת עלויות התחזוקה, ובכן, אתם מעט תמימים. הכסף יישאר אצל בומברדייה, ולאחר מכן יזרום לבעלי המניות הזרים שלה בצורת דיווידנד, ולמנהלי הבכירים בצורת חבילות שכר שמנות – לפי מיטב המסורת של המגזר הפרטי.

ואם כבר הגענו לועד העובדים של הרכבת, ראוי לציין שאותו ועד מיליטנטי ומתלהם הסכים לחתום באוגוסט 2011 על הסכם ליישום תוכנית בטיחות חדשה ומקיפה ברכבת, שבו קיבל את כל הדרישות שהציבו משרד התחבורה והנהלת הרכבת. בין היתר הסכימו העובדים שלא לשבות במשך 10 שנים בכל סוגיה הקשורה לתחום הבטיחות, לעבור מבחני התאמה מקצועיים ועיוניים לפני קבלה לעבודה ובמעבר בין תפקידים, כמו גם מבחנים פסיכולוגים, קוגניטיביים ואישיותיים. הוועד אפילו הסכים להעביר מתפקידם את העובדים שייכשלו במבחנים, ואף קיבל את דרישת ההנהלה להתקין מצלמות בקטרים, כדי שיהיה ניתן לעקוב אחר נהגי הרכבת בזמן אמת, וגם מערכות GPS ומערכות לניטור מהירות הנסיעה. אבל למרות שהעובדים הסכימו לכל הדרישות, ההנהלה ומשרד התחבורה לא התרצו, והחליטו להוציא את פעילות התחזוקה למיקור חוץ.

ועוד מילה אחת על גילה אדרעי: היא החליפה בתפקיד יו"ר הוועד את משה סוליקרו, היו"ר הקודם. סוליקרו היה מקורב להנהלת הרכבת וידיד של המנכ"ל הקודם חקי הראל. העובדים טענו כי סוליקרו מייצג את ההנהלה יותר מאותם, ולכן רצו להחליף אותו בתפקיד. חקי הראל ניסה לשכנע אותם להשאיר אותו. כל זה היה בסוף 2009. בתחילת 2009 המליצה המשטרה להעמיד לדין את סוליקרו, יחד עם יו"ר הוועד לפניו, שאול עוקיש, בחשד למעורבות בפרשת שוחד מסועפת. זה לא מנע מהראל להגן על סוליקרו, ולהרים טלפונים לחברי הוועד כדי למנוע את החלפתו. גילה אדרעי, מנגד, מחויבת לעובדים. היא לא מושחתת, ואי אפשר לקנות אותה במינוי לתפקיד בכיר ברכבת, כפי שנהוג לעשות לפעמים בחברות ממשלתיות. ואולי זאת הסיבה האמיתית למסע ההסתה שמתנהל נגדה בימים האחרונים.

רפורמת בכר והמציאות הכלכלית, או: מדוע תחרות היא לא הפתרון לכל הבעיות (חלק ב')

"…צריכים לשים אל מול העיניים מטרה אחת יסודית שלשמה בכלל כל המהלך הענק הזה של הפרדת קופות וקרנות מתבצע. והמטרה העיקרית שעומדת מול העיניים היא יצירת שוק אשראי חוץ בנקאי אלטרנטיבי. חייבים להבין את העניין הזה"

דרור שטרום, דיון בוועדת הכספים על רפורמת בכר, 14 ביולי 2005

הפוסט הקודם בנוגע לרפורמת בכר הסתיים בטענה כי הרפורמה מעולם לא נועדה להגביר את התחרות בשוק ההון או לשפר את השירות והתמורה שמקבל הציבור הרחב ממנהלי קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, אלא לפתח את שוק המימון החוץ בנקאי בישראל, להגדיל את מספר אפשרויות האשראי הפתוחות עבור חברות מסחריות ולהקטין את עלויות המימון שלהן. מבחינה זו נדמה שהיה אפשר להסתפק בדברים של דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים בתקופת רפורמת בכר וחבר הוועדה עצמה, ואני חייב להודות שאני מתפתה מאוד לנהוג כך…

אבל לא! אמרתי שאני אכתוב פוסט המשך, ופוסט המשך כתוב ייכתב! מה עוד שהחלק השני, לפחות לטעמי, יהיה קצת יותר מעניין מהראשון. אגב, אני לא צופה קשיים מיוחדים בהשגת היעד הזה. אבל כעת, לענייננו:

מה הבעיה, בעצם?

אז רפורמת בכר לא נועדה לשפר את השירות לצרכן, אלא לפתח ולשכלל את שוק האשראי החוץ בנקאי בישראל. אז מה הבעיה בעצם? האם שוק אשראי חוץ בנקאי משוכלל הוא משהו רע לכלכלה? האם לא כדאי שיהיו לחברות ולעסקים בישראל אפשרויות מימון מגוונות, שיקדמו את הפעילות במשק לטובת כולנו?

יכול להיות. אפשר להיות נדיבים יותר ולומר גם "בוודאי". אבל הדבר הראשון שצריך לשאול הוא – למה לא להגיד את זה בגלוי? למה למכור לציבור מצג שווא לפיו הרפורמה נועדה לשפר את הטיפול בחיסכון הפנסיוני? אם לדרור שטרום היתה טיפת הגינות, הוא היה צריך לומר לחברי הכנסת: "חברים, המטרה העיקרית של הרפורמה הזאת היא לקחת את כספי החיסכון הפנסיוני של האזרחים, ששוכבים כעת בכל מיני פיקדונות, מק"מים והשקעות סולידיות אחרות, ולהשתמש בכסף הזה כמימון עבור הפעילות העסקית של חברות במשק, בהן חברות נדל"ן שמשקיעות אותו בחו"ל. אנחנו חושבים שזו מטרה שמצדיקה את הרפורמה המקיפה ביותר שנערכה בשוק ההון הישראלי".

אבל הוא לא אמר את זה, למרות שזאת המשמעות של הדברים. גם אייל בן שלוש, מי שהיה אז הממונה על שוק ההון במשרד האוצר, לא ניסח את הדברים כך. מר בן שלוש אפילו הלך צעד רחוק יותר משטרום, וטען כי למעשה, פיתוח שוק המימון החוץ בנקאי הוא הדבר החשוב והמשמעותי ביותר שאפשר לעשות עבור הצרכנים בישראל:

"איך יכול להיות שמישהו יכול להגיד שהרחבת ערוצי האשראי במשק, יותר גורמים שמתחרים על אשראי במשק, יותר גורמים שמספקים אשראי למשק, שתומך בפעילות פיננסית בכלל ופעילות ריאלית בפרט לא יכולה לגרום לזמינות גדולה יותר של אשראי להשקעות יעילות יותר במשק ולעלות נמוכה יותר. אם זו לא תרומה לצרכן, אז אני לא מבין מה זה תרומה לצרכן"

אייל בן שלוש, דיון בוועדת הכספים, 13 ביולי 2005

כמובן, אייל בן שלוש צודק לחלוטין. הוא באמת לא מבין מה זה "תרומה לצרכן". הצרה שהוא גם לא מבין כיצד הרחבת ערוצי האשראי במשק דווקא כן יכולה לגרום להשקעות פחות יעילות, עניין שנמצא בלב תחום המומחיות שלו – לא כמו כל השטויות האלה של דאגה לציבור… אז אמנם זה מגיע קצת באיחור, אבל אני מתנדב להסביר למר בן שלוש את הסוגיה:

הרחבת ערוצי האשראי במשק, אם נעשית באופן מהיר מאוד כפי שהיה ברפורמת בכר, מביאה להקצאת הון ומשאבים לא יעילה מכיוון שההיצע עולה על הביקוש. במצב כזה, יותר משהחברות המסחריות רוצות לגייס הון באמצעות שוק ההון, הגופים המוסדיים רוצים להשקיע באג"ח של אותן חברות, כך שבאופן טבעי אותן חברות מציעות פחות ביטחונות – אם בכלל – כנגד ההלוואה שהן מקבלות. למעשה, גל הסדרי החוב שפוקד את המשק בשנתיים האחרונות הוא במידה רבה פועל יוצא של תופעה זו

הדינמיקה שמתוארת בקטע המודגש אינו אופיינית רק לישראל או רק לשוק ההון; למעשה, ניתן לאתר אותה בלב רוב המשברים הכלכליים העולמיים. הריבית הנמוכה שהנהיג יו"ר הבנק הפדרלי הקודם, אלן גרינשפאן, נחשבת כאחת הסיבות העיקריות לבועה שנוצרה בשוק הנדל"ן האמריקאי, מכיוון שהיא איפשרה לבנקים המסחריים להלוות כסף מהבנק המרכזי כמעט ללא עלות, ולהשקיע את הכסף הזה באפיקים רווחיים יותר. כשאפיקים אלה – שהיו למעשה משכנתאות לאנשים במעמד סוציו אוקונומי מעורער זכו לשם "סאבפריים" – התגלו כמפוקפקים למדי…. ובכן, כולנו עוד זוכרים מה קרה. באירלנד הסרת הרגולציות והזרימה המהירה של הון למדינה בשנים בהן עוד כונתה "הנמר הקלטי" ניפחה את שוק הנדל"ן. עוד קודם לכן הגיאות הכלכלית של תקופת קלינטון סייעה לנפח את בועת הדוט.קום.

גיאות מלאכותית

בישראל, מנגד, לא נוצר באמת הצבר יתר של הון – אז במקום זה החליטה הממשלה להציף את השוק בכספי החיסכון הפנסיוני של האזרחים. המהלך הזה התבצע בשני שלבים: הראשון היה במסגרת ההסדר בקרנות הפנסיה הגירעוניות בשנים 2004-2003, שחייב את קרנות הפנסיה החדשות להשקיע 70% מנכסיהן בשוק ההון; השני היה רפורמת בכר, שהעבירה את כספי החיסכון הפנסיוני הנותר – כלומר קופות הגמל וקרנות ההשתלמות – מהבנקים לחברות הביטוח ובתי ההשקעות, כדי שאלה ישקיעו את הכספים בשוק ההון.

התפלגות הנכסים בענף הגמל, מתוך דו"ח הממונה על הביטוח ושוק ההון במשרד האוצר

אפשר לראות בטבלה כי שיעור ההשקעה של קופות הגמל במניות, אופציות ותעודות סל מנייתיות מתוך סך הנכסים היה 9.52% בשנת 2000, וכי הוא טיפס ל-22.02% בשנת 2011. שיעור ההשקעה באג"ח קונצרניות סחירות ותעודות סל המשקיעות באג"ח צמח מ-9.25% בשנת 2000 ל-24.4% בשנת 2011. הירידה העיקרית נרשמה בהיקף ההשקעה באג"ח ממשלתיות, שירד מ-69.8% בשנת 2000 ל-35.14% בשנת 2011, ובהיקף ההשקעה בפיקדונות, שירדה מ-32.95% בשנת 2001 ל-1.54% בלבד בשנת 2011.

מטבע הדברים, השינוי בתמהיל ההשקעות של הקופות מגדיל את הסיכון לחוסכים, כשההנחה היא שגם התשואות שהם מקבלים יגדלו בהתאם. אך כפי שהראה הפוסט הקודם בנושא, רמת התשואות לא ממש השתפרה לאחר רפורמת בכר. הסיכון, מנגד, דווקא כן התממש, לפחות בכמה מהמקרים. אך את הזווית הצרכנית כבר טחנו עד דק. בואו נדבר לרגע שוק האשראי החוץ בנקאי, שכפי שמסתבר, פיתוחו ושכלולו היתה המטרה האמיתית של רפורמת בכר.

ללא ספק, הרפורמה תרמה מאוד להתפתחות שוק האשראי החוץ בנקאי. מונח זה, אגב, מתייחס לכל אפיקי המימון הפתוחים בפני חברות עסקיות שאינם קשורים לבנקים המסחריים. זה יכול להיות הלוואות מגופים פרטיים כמו קרנות השקעה או אשראי מחברות פקטורינג וניכיון צ'קים, אבל לרוב הכוונה להנפקת איגרות חוב בבורסה, אותן רוכשים המשקיעים ומקבלים תמורתן ריבית מסוימת, שנקבעת סופית בהנפקה עצמה. רפורמת בכר וההסדר בקרנות הפנסיה הגדילו את היקף ההנפקות במאות אחוזים – מהיקף גיוס של 6.23 מיליארד שקל ב-2003, ערב אישור ההסדר בקרנות הפנסיה, עד 87.1 מיליארד שקל בשנת 2007, על סף המשבר העולמי, ול-42.9 מיליארד שקל בשנת 2010.

שנת 2007 היא שנת המפתח בטבלה זו. באותה שנה הושלמה המכירה של קופות הגמל הבנקאיות הגדולות, וההשפעה של רפורמת בכר הורגשה לראשונה במלואה. היקף הנפקות האג"ח קונצרניות זינק לרמת שיא של 87 מיליארד שקל, ומחזור המסחר היומי באג"ח קונצרניות זינק להיקף חסר תקדים של 3.3 מיליארד שקל – כמעט פי שניים מהמחזור הממוצע שנה קודם לכן. בסך הכל באותה השנה גייסו 27 חברות חדשות בבורסה חוב בהיקף מצטבר של 3.5 מיליארד שקל. כ-70 חברות נדל"ן גייסו כ-13 מיליארד שקל.

"יש לנו כסף להשקיע, אולי תנפיק איזה אג"ח?"

האם הזינוק בהיקף הגיוסים נבע מכך שהחברות הישראליות איתרו פתאום מספר רב של הזדמנויות השקעה אטרקטיביות ביותר? לא ממש. ההיקף העצום של הנפקות אג"ח באותה שנה נבע ממה שמכונה בתיאוריה הכללית "חוק השווקים של סיי" (Says law of markets), שקובע כי ההיצע יוצר את הביקוש (בואו נזניח לרגע את הביקורות המוצדקות לחלוטין על החוק של סיי). במילים אחרות, מה שקרה כאן הוא שהחברות ידעו טוב מאוד שקופות הגמל וקרנות ההשתלמות מתכוונות העביר חלק גדול מנכסיהן להשקעות באג"ח, כלומר שההיצע של ההשקעות הולך לגדול באופן משמעותי. במצב כזה, יש להניח, הריבית שיוכלו הגופים המוסדיים לדרוש ממנפיקי האג"ח לא תהיה גבוהה במיוחד (בדרך כלל בהנפקות אג"ח גובה הריבית הסופית נקבע במהלך ההנפקה בהתאם לביקושים). ואם זה המצב, חשבו לעצמם מנכ"לים ומנהלי כספים במשק, מדוע לא להצטייד בכמות מזומנים מכובדת? בהמשך הדרך ודאי יימצא שימוש נאות לאותם כספים.

בפברואר 2007 הושק מדד תל-בונד 20, העוקב אחר 20 סדרות אג"ח בעלות שווי השוק הגדול ביותר בבורסת תל אביב. בעקבות פרסום המדד החדש הושקו ב-2007 שש תעודות סל העוקבות אחר מדד זה, שגייסו סכום כולל של כ-3.5 מיליארד שקל. במקביל נרשם גידול חד בהיקף הנכסים של קרנות נאמנות המתמקדות בהשקעה באג"ח קונצרניות. הזינוק האדיר בהיקף הנכסים שמנהלים קרנות ותעודות המשקיעות באג"ח קונצרניות הגדיל עוד יותר את זרימת ההון לשוק האג"ח, ויצר בעיה עבור מנהלי ההשקעות: פתאום מסתבר שכמות האג"ח הנסחרות בשוק אינה מספיקה כדי לקלוט את כל ההשקעות. אני זוכר שיחה שניהלתי עם מנכ"ל של אחת החברות שגייסה חוב באותה התקופה, והוא סיפר לי על שיחות טלפון שהוא מקבל ממנהלי השקעות בקרנות נאמנות ובתעודות סל, שלחצו עליו להנפיק אג"ח – למרות שלא היתה לו שום כוונה או צורך בכך. אבל מנהלי ההשקעות הבטיחו לו שהריבית שהם יבקשו על האג"ח תהיה נמוכה למדי, והוא התרצה ויצא להנפקה. והוא לא היה היחיד.

כמה מהחברות הגדולות שנאלצו להגיע להסדר חוב עם בעלי האג"ח שלהן גייסו סכומי עתק באותה שנה. אפריקה ישראל של לב לבייב, למשל, גייסה ב-2007 כמיליארד שקל באג"ח שזכו לדירוג AA יציב מחברת דירוג האשראי מידרוג. דלק נדל"ן, שבשליטת יצחק תשובה, גייסה בפברואר 753 מיליון שקל בהקצאת אג"ח לגופים מוסדיים. איגרות אלה זכו לדירוג A+ מחברת דירוג האשראי מעלות. במאי של אותה שנה הרחיבה דלק נדל"ן את סדרת האג"ח וגייסה עוד 335 מיליון שקל. גם הרחבת הסדרה זכתה לדירוג דומה מצד מעלות. טאו תשואות של אילן בן דב גייסה בפברואר 110 מיליון שקל בהנפקת אג"ח. אלרן השקעות של האחים דנקנר גייסה באותו החודש 27.6 מיליון שקל. חברת גלובל פייננס הנפיקה אג"ח מובנות (הדומות למכשירים הפיננסיים המורכבים שניצבו בלב משבר הסאבפריים) בהיקף של 1.6 מיליארד שקל, ואחר כך השקיעה חלק מהסכום באג"ח של אפריקה ישראל.

לא לקח הרבה זמן עד שהתוצאות של הגיאות המזויפת הזו התבררו. ב-2008, שנה לאחר מכן, כבר דיווחה אפריקה ישראל על הפסד שנתי של 4.9 מיליארד שקל. באוגוסט 2009 החברה הודיעה כי קיים חשש שלא תעמוד בהתחייבויותיה, וכעבור כמה חודשים החלה במגעים להסדר חוב מול בעלי האג"ח. דלק נדל"ן דיווחה ב-2009 על הפסד שנתי של 1.6 מיליארד שקל. החברה ניסתה למכור כמה מהנכסים הגרועים שרכשה בכספי המשקיעים, אך המשבר העולמי ומחנק האשראי צמצמו מאוד את האפשרויות שהיו פתוחות בפניה, וכעבור שנתיים הודיעה החברה כי גם היא תיאלץ להגיע להסדר חוב. טאו תשואות רשמה ב-2008 הפסד נקי של 490 מיליון שקל, ואלרן השקעות רשמה הפסד נקי של 156 מיליון שקל.

כמובן, צריך להזכיר כי שנת 2008 היתה שנה מאוד גרועה בשוקי ההון בעולם, בפרט לאחר קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס בספטמבר, אבל אין ספק שהכסף הזול שזרם לשוק שנה קודם לכן עודד את החברות לקחת סיכונים משמעותיים יותר, והגדיל את החשיפה שלהן למוקדי המשבר: כפי שכבר הוזכר, כמעט 15% מהסכום שגויס בהנפקות אג"ח קונצרניות ב-2007 הגיע לחברות נדל"ן, שהשתמשו בו כדי להשקיע בנדל"ן ברוסיה, מזרח אירופה, מערב אירופה וארה"ב.

מחפשים פתרונות

בהרצאה שנתן בתחילת 2012 פרופ' צבי אקשטיין, מי ששימש עד יוני 2011 המשנה לנגיד בנק ישראל, הוא התייחס לצמיחה המהירה בשוק האג"ח הקונצרניות, והודה כי הזרמת הכספים המאסיבית לשוק גרמה לכך שהמוסדיים לא תימחרו נכון את הסיכונים באג"ח בהן השקיעו – ואולי גם אינם מתמחרים את הסיכונים בצורה נכונה גם כיום. בגרף שהציג פרופ' ניתן לראות בבירור את הזינוק בשוק האג"ח קונצרניות בישראל לעומת שאר העולם:

באותה הרצאה סקר פרופ' אקשטיין כמה מהפתרונות האפשריים לבעיה זו לפי דעתו, בהם מניעה של הנפקות אג"ח מחברות עם הון עצמי נמוך במיוחד, והבלטת הדיווח על מאפייני הסיכון באג"ח בעת ההנפקה ולאורך חיי האג"ח. מבלי להיכנס לדיון בנוגע להצעות של פרופ' אקשטיין, יש לזכור כי מרבית האנשים שמציעים את הפתרונות הנכונים לטעמם לבעיה הם אותם אנשים שלא הצליחו לזהות את הבעיות שתיצור רפורמת בכר, ובמהלך 2006 ואף 2007 אף היללו את רמת התחכום והשכלול אליה הגיע שוק ההון הישראלי בזכות הרפורמה.

אין גם טעם לטעון כי המצב קודם לכן, כשהקופות היו בבעלות הבנקים, היה עוד יותר גרוע. זו לא הנקודה. לצורך העניין, בואו נניח שיותר חשוב לספק מימון זול לחברות עסקיות מאשר לדאוג לכספי הפנסיה של האזרחים (במידה מסוימת, זו הטענה שהעלה אייל בן שלוש), או שאולי, כפי שטענו רבים מאז תחילת המשבר העולמי, זו לא שיטה מושלמת – אבל זו השיטה הטובה ביותר שמצאנו. גם אין טעם לשאול מה הפתרונות החלופיים שמציע כותב שורות אלה (אגב, יש לי לפחות ארבעה קלסרים גדושים בתוכניות ורפורמות כלכליות שיזניקו את שוק ההון הישראלי לרמות בלתי נתפסות, ואני אחשוף אותן בדיוק ברגע הנכון ולא שנייה אחת קודם לכן).

השאלה העיקרית שצריך לשאול היא כיצד ועדה שהחברים בה היו כלכלנים מומחים, רגולטורים מקצועיים וכל אותם אנשים עליהם אנו סומכים שינהלו את הכלכלה, לא הצליחה להעריך נכונה את הסיכונים והבעיות שעשויה הרפורמה שהם מקדמים ליצור. אחרי הכל מדובר על אותם אנשים שיישבו בוועדה הבאה שתנסה לטפל בריכוזיות בשוק ההון וברמת התחרות בחיסכון הפנסיוני, ועדה שאמורה לקום ממש בקרוב. אבל הפוסט הזה כבר ארוך הרבה יותר ממה שהתכוונתי מלכתחילה, אז הדיון בשאלה זו ייאלץ להמתין לפוסט אחר.

רפורמת בכר והמציאות הכלכלית, או: מדוע תחרות היא לא הפתרון לכל הבעיות

"המטרה של הרפורמה הזאת, כמו כמעט כל הרפורמות שעשינו עד היום, היא להגביר את התחרות במשק, במקרה זה במשק ההון, על מנת לאפשר שירות טוב יותר וטוב יותר, מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל"

 שר האוצר בנימין נתניהו בדיון על רפורמת בכר בוועדת הכספים, יוני 2005 

הגיע הזמן להיות קצת יותר רציניים, לעשות סדר בבלגן. למען האמת, הזמן הזה הגיע ברגע שירון זליכה הפך להיות מעין גורו עבור חלק מהמשתתפים במחאה החברתית, אבל במקום כלשהו אולי קיווינו שזה עניין שפשוט יחלוף. אלא שזה לא קרה. להפך. אז עכשיו מישהו חייב לומר את זה, והנה זה בא:

הבעיה של המשק הישראלי היא לא היעדר תחרות. הבעיה של המשק הישראלי היא אנשים שחושבים שהבעיה של המשק הישראלי היא היעדר תחרות. או לכל הפחות, הם חלק מהבעיה.

חשוב להגיד את זה, כי למרות כל הדיבורים על שיח כלכלי חדש ושינוי תודעתי, נראה כי אנשים רבים שלקחו חלק בפעולות המחאה בקיץ האחרון הולכים שולל אחרי הצהרות לוחמניות בנוגע לריכוזיות במשק, ולא מבינים שאותה ריכוזיות היא פועל יוצא של השיטה הכלכלית הקיימת, וכי באופן טבעי במשק קפיטליסטי חל תהליך של ריכוז ההון וצמצום התחרות במהלך השנים.

בכל מקרה, השימוש הלא מבוקר במושג "תחרות" אמור להדליק נורת אזהרה אצל כל אדם בעל חשיבה כלכלית ביקורתית. אחרי הכל, חלק מהביקורת של כלכלנים מהשמאל על התפיסות הניאו ליברליות הוא היחס הפטישיסטי שלהן למושג "תחרות", והיעדר ההתייחסות להשפעות המזיקות לעתים של אותה תחרות – פגיעה בתנאי השכר של העובדים, מעבר של משרות לארצות מתפתחות בהן חוקי העבודה פחות נוקשים ועוד.

אנשים שמציגים את הגברת התחרות כיעד עיקרי מניחים שהתחרות בהכרח תשפר את השירות לצרכן, אבל במקרים רבים היא מובילה לירידה בטיב המוצר שמקבל הלקוח, ולשחיקה באיכות השירות שהוא מקבל. הסיבה לכך היא שהתחרות האמיתית היחידה שקיימת בין חברות עסקיות היא לא על מי תיתן את השירות הטוב ביותר ללקוח, אלא על מי תרשום את הרווח הגדול ביותר, ומי תגיע לשיעורי הרווחיות – כלומר היחס בין הרווח הנקי להכנסות – הגבוה ביותר. ההנחה שרק על ידי שיפור המוצר שהן מציעות יכולות החברות להגדיל את הרווח שלהן היא נאיבית במקרה הרע ודמגוגית במקרה העוד יותר רע. היא מתבססת על הנחות יסוד שאף פעם לא מתקיימות במציאות, שהעיקרית מביניהן היא שהצרכן הממוצע מבצע סקרי שוק באופן תקופתי ומחליף בנק, ספק אינטרנט או מפעיל סלולרי בהתאם לתנאים שמציעים לו. אבל אמור להיות ברור לכולם שזה לא המצב, וזה בהחלט ברור לחברות העסקיות עצמן: זו הסיבה שהן משקיעות כל כך הרבה משאבים בפיתוי לקוחות חדשים, שמקבלים לרוב תנאים טובים בהרבה מהלקוחות הוותיקים של החברה. זו הסיבה גם לאסטרטגיה של מחלקות לשימור לקוחות, שרק תחת איום ממשי של עזיבה עשויות להציע ללקוח תנאים טובים יותר מאלה שיקבל בחברה אחרת. באופן כללי, החברות מעדיפות להערים קשיים על לקוח שרוצה לעזוב אותן מאשר להציע לו עסקה משתלמת. מול לקוחות חדשים, שלחברה עדיין אין גישה ישירה לחשבונות הבנק שלהם, היחס משתנה בהתאם.

כמובן, חסידי התחרות החופשית עשויים לטעון במקרה זה כי האחריות היא של הציבור עצמו, שצריך להפגין יותר מודעות צרכנית ו"אוריינות פיננסית" (מושג שהתחלתי להיתקל בו בתקופה האחרונה), אבל השאלה אינה מה הציבור אמור או לא אמור לעשות, אלא מה המצב במציאות הקונקרטית, זאת שלא באה לידי ביטוי במודלים הכלכליים של משרד האוצר. אותה מציאות מציאותית היא הסיבה העיקרי שאותם מודלים לא מצליחים לחזות את המשברים ואת התקלות, את כל האופנים השונים בהם התיאוריה משתבשת כשהיא נחבטת בקרקע של חיי היומיום. רק אחר כך אותם אבירי התחרות נעמדים מעל שולחן השרטוטים ומגרדים בראשם. איך זה קרה? הם שואלים את עצמם. הרי על הנייר הכל נראה מושלם…

רפורמת בכר, שהפרידה את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים, היא דוגמה מצוינת לתופעה הזו.

בדרך לשוק הון תחרותי?

רפורמת בכר היתה אמורה להתמודד עם אותם שדים כלכליים שרודפים את חסידי השוק החופשי בישראל: היעדר תחרות וריכוזיות. לפני רפורמת בכר הבנקים היו הבעלים של מרבית קופות הגמל, קרנות הנאמנות וקרנות ההשתלמות שהשקיעו בשוק ההון המקומי. מצב עניינים זה שם אותם בניגוד עניינים מובנה, מכיוון שהבנקים היו משמשים גם כיועצי השקעות של הלקוחות, והיו ממליצים להם בעיקר על אותם מכשירי חיסכון שהם עצמם ניהלו. בנוסף, לבנקים היו אינטרסים מסחריים במשק הישראלי, והחשש היה שאינטרסים אלה יביאו אותם להפנות את כספי הגמל וקרנות הנאמנות לחברות איתן הן היו בקשרים עסקיים.

המהלך העיקרי של הרפורמה היה לחייב את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, במטרה להפריד את פעילות החיסכון לטווח ארוך מייעוץ ההשקעות. מהלך זה היה אמור ליצור שוק פיננסי חדש שיתחרה על כספי הציבור, ויצעיד את שוק ההון הישראלי לגבהים חדשים של מקצועיות ושכלול. האזרחים החוסכים ייהנו מתשואה גבוהה יותר – כי בתי ההשקעות שיתחרו על כספם יהיו חייבים להציג תוצאות טובות כדי למשוך לקוחות – ואפיקי מימון חדשים ייפתחו עבור חברות ישראליות, כיוון שחלק גדול מההשקעות יזרום לבורסה לצורך רכישת מניות ואיגרות חוב. אין ספק, מדובר במצב שבו כולם מרוויחים, מלבד הבנקים – אבל הם קיבלו פיצוי הולם בדמות עמלות ההפצה שהותר להם לגבות מהקרנות אליהן הם היו אמורים להפנות מעתה והלאה לקוחות.

בקיצור, המטרה העיקרית של רפורמת בכר, כמו שגם מציינת מצגת של משרד האוצר, היתה "יצירת שוק הון תחרותי, יעיל וגלובלי, שיתמוך בפעילות הריאלית במשק ויסייע להשאת רווחיו של הציבור".

כמובן, היה אפשר לשאול אם מאז הסדרת פעילות הבורסה בחוק בשנת 1968 ועד יישום רפורמת בכר שוק ההון בישראל היה לא יעיל ולא תחרותי, כמה כסף הפסידו אזרחי ישראל באותה תקופה, אבל  זאת תהיה קטנוניות לשמה. העיקר שעכשיו מטפלים בבעיה. את העבר אי אפשר לשנות.

אבל האמת היא שמלכתחילה היה אפשר לזהות את הבעיות שרפורמת בכר תניב גם בעתיד. משרד האוצר רצה ליצור בישראל שוק הון תוסס ומודרני, שבמקום מנהל ההשקעות האפרורי בבנק יוכלו אזרחי ישראל לבחור בין מגוון בתי השקעות, שגם חברות הביטוח יתמקצעו בתחום, שנדביק את הפער עם לונדון וניו יורק. אבל בתי השקעות צריכים משרדים, ורצוי במיקום אטרקטיבי. והם צריכים גם לפרסם, והרבה: אחרת איך כולם יידעו שקרן זינוק פלוס פלוס שלהם השיגה את התשואה הטובה ביותר בחודש פברואר?

חברת הביטוח כלל, לדוגמה, שרכשה במהלך 2006 את קופות הגמל של בנק דיסקונט וכמה מהקופות של בנק הפועלים, הגדילה את הוצאות הפרסום בתחום ב-109% בשנה לאחר מכן – מ-3.5 מיליון דולר ב-2006 ל-7.5 מיליון דולר ב-2007. קבוצת מגדל רשמה זינוק של כמעט פי 10, עם הוצאה של 1.9 מיליון דולר ב-2007, לעומת 191 אלף דולר ב-2006. למעשה, לפי נתוני חברת יפעת, במחצית הראשונה של 2006, כלומר כמה חודשים לאחר אישור רפורמת בכר בכנסת, חל זינוק של 83% בהיקף ההוצאות לפרסום של קרנות הנאמנות.

 בנוסף, אם אנחנו בונים על זה שהפעילות בשוק ההון תגדל ותתרחב, אפשר גם להניח שיצטרפו עובדים חדשים לענף – מנהלי השקעות, אנליסטים, מזכירות, פקידי קבלה ועוד. כל האנשים האלה אמורים לקבל משכורת ותנאים סוציאליים נלווים. ואם באמת תתפתח תחרות על מנהלי ההשקעות והאנליסטים המוכשרים ביותר, אפשר להניח שגם השכר השנתי שמקבלים עובדים אלה יגדל בהתאם.

מספר המועסקים בענף הפיננסים באלפים, מתוך דו"ח מרכז אדוה לשנת 2010

את המקור העיקרי להכנסות, מצד שני, כולנו מכירים: אלה הם אותם כספי ציבור שקודם לכן נוהלו בקופות גמל וקרנות נאמנות בבעלות הבנקים, שבעקבות הרפורמה עברו לבעלותם של חברות ביטוח ובתי השקעות. כעת זוכים אותם כספים לטיפולו המסור של מנהל השקעות מקצועי, שגובה מהם דמי ניהול בשיעור מסוים. שיעור זה אמור להספיק לכל ההוצאות שהוזכרו קודם לכן, וגם להשאיר בקופה של הבעלים סכום מספיק כרווח – אחרת למה שמישהו ירצה להיכנס לפעילות בתחום?

כאן נכנס למשוואה מושג התחרות – היא זו שאמורה לדאוג לכך שלמרות כל ההוצאות הנלוות לפיתוח הפעילות בשוק ההון, בסופו של דבר הצרכן ישלם פחות ויקבל יותר. אבל איך התחרות אמורה לדאוג לכך בדיוק? האם הרמה של מנהלי ההשקעות בישראל תשתפר עד כדי כך, שהם יוכלו להכות את מדדי האג"ח והמניות באופן עקבי – מה שכמעט אף מנהל השקעות בעולם לא מצליח לעשות?  האם שוק ההון המקומי ישתכלל עד כדי כך, שגופי השקעה בינלאומיים יראו בו תחליף הולם ללונדון או לניו יורק? האם ענף הפיננסים בישראל ייצא שירותים לחו"ל, ויגדיל את סך המקורות במשק?

עוד לפני אישור רפורמת בכר, היה אפשר להעריך כי התשובה לכל השאלות האלה תהיה שלילית. מכיוון שכך, לא היה צריך לחכות עד שנת 2011 כדי להגיע למסקנה שרפורמת בכר תביא לעלייה בדמי הניהול שמשלם החוסך הישראלי הממוצע.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ובגלל שבמציאות – בניגוד למודלים הכלכלים הניאו-ליברליים בהם מאמינים כלכלנים מקצועיים – לצרכן הממוצע אין מושג קלוש מהי "אוריינות פיננסית", והוא לרוב לא יודע כמה דמי ניהול הוא משלם בכלל, היה אפשר להעריך מראש שהקשר בין גובה דמי הניהול לרמת התשואות שישיגו הגופים שינהלו את קופות הגמל יהיה רופף למדי.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ושבעצם, הסבירות שרפורמת בכר תביא לשיפור משמעותי ברמת התשואות שישיגו מנהלי ההשקעות אינה גבוהה במיוחד, ואפשר להניח שהיא תושפע יותר מביצועי המדדים העיקריים בשוק ההון ולא מיכולת ניהול השקעות פנומנלית של הגופים שירכשו את אותן קופות גמל וקרנות נאמנות.

מתוך דו"ח המפקח על הביטוח ושוק ההון לשנת 2010

בקיצור, אין שום סיבה להיות מופתעים מכך ששנים ספורות לאחר יישום רפורמת בכר, שכאמור, נועדה להגביר את התחרותיות בשוק ההון, ובפרט בתחום החיסכון הפנסיוני (גמל, פנסיה, קרנות השתלמות), במשרד האוצר הגיעו למסקנה שחייבים ליזום תוכנית חדשה שתגביר את התחרות בענף החיסכון הפנסיוני.

כמובן, אף אחד מאותם אנשים שטענו קודם לכן כי הרפורמה תביא להגברת התחרות בשוק לא רואים בכך הודאה בכישלון. עבורם מדובר לכל היותר בכמה תיקונים והתאמות שיעזרו לאותה רפורמה מהוללת להשיג את מטרתה. אלא שהגורמים שמסמן האוצר כעת כאחראים העיקריים להיעדר התחרות לא נוצרו למרות רפורמת בכר – הם התוצאה הישירה שלה. לפי מצגת שפירסם משרד האוצר בנובמבר 2011, הבעיה העיקרית בענף החיסכון הפנסיוני היא ריבוי המוצרים ורמת המורכבות שלהם, שהופכת את ההשוואה לבעייתית עבור הצרכן. אבל כששיווקו לנו את רפורמת בכר, הטענה היתה שיש פחות מדי מוצרים על המדף הפיננסי, ושמוצרים אלה הם פשוטים מדי ולא ממצים את יתרונות ההשקעה בשוק ההון. הרפורמה היתה אמורה להביא לשינוי המצב, והיא אכן הצליחה בכך.

באופן דומה, לפני הרפורמה הבטיחו לנו שהתחרות שתיווצר תביא לירידה בדמי הניהול. אלא שכעת מסתבר שהתחרות האמיתית בין גופי ההשקעה היתה מי יצליח להסתיר יותר טוב את גובה דמי הניהול מהלקוחות, ומי יצליח להעלות את דמי הניהול בשיעור הגבוה ביותר מבלי לגרום לנטישת לקוחות מאסיבית. מכיוון שכך החליטו במשרד האוצר להחמיר על המגבלות על גובה דמי הניהול וליצור מודל אחיד של דמי ניהול במוצרים השונים. אבל צעד זה מנוגד לרוח רפורמת בכר, שטענה כי הדרך להוזיל את עלויות הצרכן היא לא על ידי התערבות ממשלתית – אלא על ידי צמצום הריכוזיות והגברת התחרות. בשביל להגביל את דמי הניהול לא היה צריך להפריד את קופות הגמל מהבנקים – היה אפשר ליישם את הצעד הזה גם כשהקופות היו בבעלותם.

אבל הביקורת הזו היא קצת מיותרת, מכיוון שהמטרה האמיתית של רפורמת בכר מעולם לא היתה להגביר את התחרות בשוק ההון, או כפי שטען בנימין נתניהו, אז שר אוצר וכיום ראש ממשלה, "לאפשר מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל". המטרה האמיתית של הרפורמה היתה לפתח את שוק האשראי החוץ בנקאי, ולספק למגזר העסקי בישראל אפשרויות מימון מגוונות וזולות יותר – בדומה לרפורמה שנעשתה בענף הפנסיה שנתיים קודם לכן, שחייבה את קרנות הפנסיה להשקיע 70% מנכסיהן בשוק ההון. אלא שגם את ההשלכות של הרפורמה בתחום הזה לא השכילו במשרד האוצר לחזות, ועל כך בפוסט הבא.