כיצד יצרו נתניהו ומשרד האוצר את בעיית "הרווחים הכלואים" (וכיצד הציבור בישראל כבר שילם את המחיר)

שר האוצר יובל שטייניץ אולי סופג ביקורת ציבורית על הנדיבות שהוא מפגין כלפי חברות הענק במשק, אבל לא הוא זה שיצר את בעיית "הרווחים הכלואים". ידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, בהחלט היתה במעל, ואולי גם ידו השנייה: היה זה שר האוצר נתניהו שדחף לאישור הרפורמה בחוק לעידוד השקעות הון, ואף דאג להכניס אותה לחוק ההסדרים של שנת 2005 (שאושר באיחור ניכר, בסוף מארס באותה השנה); בראש הוועדה שתיכננה את הרפורמה עמד מנכ"ל האוצר  יוסי בכר, ועל מסמך העקרונות מול משרד התמ"ת חתם ראש אגף התקציבים דאז וחסיד ההפרטות לנצח, אורי יוגב.

התסבוכת המיסויית שקשורה לאותם רווחים "כלואים" – שהם למעשה רווחים הראויים לחלוקה כדיווידנד, עליהם לא שילמו חברות ענק מס בזכות הפטור שהוענק להן – נובע מסעיף 51ב. (א) בחוק, שקובע כי:

חברה מוטבת המחלקת דיבידנד מתוך הכנסה מוטבת שהושגה בתקופה שבה היתה הכנסת החברה פטורה ממס לפי הוראות הפסקאות האמורות,  תהא חייבת בשנת המס שבה חולק הדיבידנד במס חברות על סכום הדיבידנד המחולק

סעיף זה, שלאחריו מופיע פירוט של פעולות שונות שייחשבו לצורך העניין כחלוקת דיבידנד, נועד לתמרץ את החברות להשקיע את הרווחים בחזרה בישראל. הוא קובע למעשה כי הפטור ממס שהוענק בתתי הסעיפים הקודמים בחוק, הוא למעשה פטור מותנה, שעשוי לפקוע בתנאים מסוימים. במקרה כזה הרווחים אמורים להיות ממוסים בהתאם לסעיף 47 בחוק, בשיעור שנע בין 10% ל-25%, בהתאם לשיעור המשקיעים הזרים בחברה. לחברות גדולות במיוחד מעניק החוק גם פטור ממס דיבידנד.

במשרד האוצר הניחו (או קיוו, או התפללו) שהחברות ישקיעו את חלק הארי של הרווחים בחזרה בישראל, וימשכו שיעור קטן מתוכם, עליו הן ישלמו את המס המופחת. לחברות, באופן לא מפתיע, היו תוכניות אחרות, כפי שניתן להבין מהקופה הקטנה שהן צברו בצד.

אבל סוגיית הרווחים הכלואים היא, למרבה הצער, רק כשל אחד, ולאו דווקא החמור ביותר, ברפורמה שאושרה ב-2005, שכללה כמה שינויים מהותיים באופן שבו ניתנות הטבות המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. שינויים אלה סייעו בעיקר לתעשייה באזור המרכז, ותרמו פחות לאזורי הפריפריה; מהטבות המס נהנו בעיקר חברות ענק, והן לא הצליחו למשוך לישראל אף חברה בינלאומית משמעותית שלא פעלה כאן קודם; הרווחים, או לפחות 100 מיליארד שקל ויותר מתוכם, לא הושקעו בחזרה בישראל, ולא תרמו דבר לתעשייה המקומית. עובדה זו לא מפריעה לאנשי האוצר להמשיך ולצייר את עצמם כמגיני הקופה הציבורית, ולנתניהו עצמו להתגאות בדרך האחראית שבה הוא מנווט את כלכלת ישראל.

שנות המס האבודות

הדבר החשוב ביותר להבין בנוגע לרווחים הכלואים הוא זה: את הנזק שספגה המדינה מאובדן הכנסות המס כתוצאה מהחוק לעידוד השקעות הון כבר הרגשנו בשנים האחרונות. למרות השגשוג במשק, כמה מהחברות הגדולות ביותר הפועלות בישראל שילמו פחות ופחות מסים, למרות זינוק מרשים ברווחיהן. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, בין השנים 2004 ל-2009 גדלו הרווחים של חברות במאיון העליון בשיעור נומינלי של 128%, בעוד שסך החיובים שלהן במס גדל בשיעור נומינלי של 26% בלבד.

הרפורמה שיזם נתניהו גם היתה אמורה לחזק את התעשייה בפריפריה, אבל בדיקה שערך מינהל הכנסות המדינה בנוגע לשנת 2008 הראתה כי חלק הארי של הטבות המס שניתנו במסגרת החוק הגיעו לאזור המרכז דווקא, ורק 6% מסך הטבות המס באותה השנה ניתנו במחוז הדרום. לפי הבדיקה:

שיעורי המס האפקטיביים בפריפריה גבוהים משמעותית מאשר באזורים האחרים: שיעור המס האפקטיבי במחוז הצפון עמד בשנת 2008 על 14.4% ובמחוז הדרום על 16.4%. מנגד, במחוז ת"א עמד שיעור המס האפקטיבי על 9.3% בלבד. שיעורי המס האפקטיביים הגבוהים יחסית בפריפריה מביאים לכך שמשקל הפריפריה בהטבות המס נמוך: בניכוי שתי חברות חריגות מגיע משקל מחוזות הצפון והדרום הגיע לשיעור של 14% בלבד מסך הטבות המס בשנת 2008.

וכיוון שהחברות שנהנו מהטבות מס במסגרת החוק צברו רווחים ראויים לחלוקה בסכום עצום של יותר מ-100 מיליארד שקל, הרי שסכום זה לפחות לא הושקע בחזרה בישראל, אלא חיכה לרגע הנכון – כלומר למשבר הנכון ולשר האוצר הנכון – כדי לזכות בתעודת שחרור ולהגר לחו"ל.

האם היה אפשר להעריך מראש כי אלה יהיו תוצאות הרפורמה? כמובן, והיה גם מי שהתריע עוד לפני אישור החוק.

בישיבת ועדת הכספים בתחילת מארס 2005, שבה דנו חברי הכנסת ברפורמה המתוכננת, אמר ח"כ חיים אורון, אז יו"ר מרצ, כי "אני מסכים עם האמירה שמדינת ישראל היא 'עם הפנים ליצוא' ועם האמירה שהיא 'עם הפנים למפעלים גדולים מעל מיליארד שקל', אבל עוד חיים כאן בארץ קצת אנשים שהם לא במיליארד שקל והם לא ביצוא". בהמשך הדיון סיכם אורון כי "בסך הכל, יוצא שלמרות ההצהרות, תהיה פה הטבה גדולה מאד לחזקים ולמרכז הארץ". ח"כ אלי אפללו הגיע לדיון עם מסמך שהכין מרכז המחקר והמידע בכנסת, שניתח את הרפורמה והראה כי היא תסייע בעיקר לחברות היי-טק מאזור המרכז, והיא רלוונטית פחות לפריפריה. ח"כ אפללו איים לעתור לבג"ץ אם האוצר ינסה להכניס את הרפורמה לחוק ההסדרים, איום שלא התממש בסופו של דבר. דידי לחמן מסר, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אמרה בדיון כי "משרד האוצר הוביל את החוק הזה, ואת המחיר תשלם רשות המסים והציבור בישראל".

היועצת הכלכלית של ועדת הכספים, סמדר אלחנני, הפנתה את תשומת לב חברי הוועדה לעובדה שאת המסים שהמדינה תפסיד בעקבות החוק, יהיו צורך להשלים ממקורות אחרים. כאשר רענן דינור, אז מנכ"ל משרד התמ"ת תחת אהוד אולמרט, ראש ממשלה לעתיד ועבריין מורשע לעתיד הרחוק יותר, התגאה בכך שמעתה יינתנו הטבות המס "ללא הגבלת תקציב", העירה אלחנני כי:

המשפט שאומר 'אין לזה מגבלה תקציבית', הוא פשוט הטעיה. יש מצד אחד מגבלת ההוצאה התקציבית לחוק התקציב שהיא מגבלה מאוד קשיחה, מפחידה מאוד – האחוז האחד הזה מאוד מכביד על המשק, אבל דעתי עליו כרגע לא רלוונטית. ויתור על מס, זו הוצאה תקציבית בשמלה אחרת. זה אותו דבר, אבל על זה לא כתבו, 'מגבלת ההוצאה התקציבית'. החוק מחייב אותם להוסיף את אומדן הטבות המס להצעת חוק התקציב. אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לתרגיל הזה – פשוט יידעו כמה זה ייעלה אולי בסוף השנה.

האחריות עוברת למשרד האוצר

מה גרם לזינוק החד בהיקף הטבות המס בעקבות הרפורמה של שנת 2005? כיצד צברו החברות סכום עתק – כ-125 מיליארד שקל לפי הערכות רשות המסים – בקופת הרווחים שלהן? התשובה נמצאת בכמה שינויים מהותיים שכללה הרפורמה: הפיכת "המסלול החלופי" להטבות מס למסלול "ירוק", כלומר מסלול שבו ההטבות ניתנות באופן אוטומטי, והעברת האחריות הבלעדית עליו לרשות המסים (הכפופה לאוצר), במקום מינהלת ההשקעות (הכפופה לתמ"ת). בנוסף קבעה הרפורמה (כפי ששמה לב סמדר אלחנני), כי הטבות המס לא יותנו במגבלת תקציב כלשהי.

על איזה הטבות מס אנו מדברים בעצם? ובכן, החברות נהנו מפחת מואץ ופטור מלא ממס חברות למשך תקופה של 10 שנים באזורי עדיפות לאומית א', 6 שנים באזורי עדיפות ב' ושנתיים במרכז הארץ. בנוסף, החוק קבע תקופות נוספות בהן ישולם מס חברות מופחת, ואף איפשר להאריך את תקופת הפטור המלא במקרים מסוימים. כל זאת, כאמור, בתנאי שהחברות לא יחלקו את הרווחים כדיווידנד ולא יוציאו אותם מישראל.

ברשות המסים טוענים כי הזינוק החד בהיקף הטבות המס נבע מזינוק ברווחים של חברות הענק. השווי של הטבות המס, לשם הבהרה, משקף את ההפרש בין המס שהיו אמורות החברות לשלם לפי שיעור המס הסטטוטורי למסים ששילמו החברות בפועל בהתאם לחוק לעידוד השקעות הון. לטענת רשות המסים, לא חל שינוי מהותי באופן שבו ניתנו הטבות המס, אלא שיפור ברווחיות של החברות, שהגדיל את סך הרווחים הפטורים עצמם. כלומר, גם ברשות המסים מודים כי הרפורמה בחוק הביאה לכך שקופת המדינה לא נהנתה מהצמיחה והשגשוג של החברות המוטבות. אבל מדובר באמת חלקית, שכן תקבולי המס מאותן חברות לא נשארו באותה הרמה – אלא ירדו (כפי שניתן לראות באחד הגרפים בהמשך).

האמת היא שהורדת מגבלת התקציב והפיכת המסלול החלופי ל"מסלול ירוק" תרמו רבות לגידול בסך ההטבות. כפי שאמר אוסקר אבו ראזק, אז סמנכ"ל מסים במשרד האוצר, "כל המטרה של המסלול הירוק יש לו רק סיבה אחת, שלא תבוא ותתחיל לנהל משא ומתן עם קבוצה מסוימת, אני רוצה שלא יהיה לך חיכוך עם פקיד השומה". אמיר לוי, אז סגנו של הממונה על התקציבים אורי יוגב, הוסיף כי "כל הרעיון של החוק הזה שלא נהיה מדינת 'מעכריה' ומדינת 'שיקול דעת'. כל הרעיון שתבואו למשקיעים ותגידו להם, אלה התנאים ואלה הכללים".

ואכן, החוק מנע מרשות המסים להפעיל שיקול דעת, וכך ניתנו הטבות המס ביד רחבה, מבלי שאיש יערוך רשימת מלאי מפורטת שתבחן כמה המדינה צפויה להפסיד מהמהלך. באופן טבעי, מי שנהנה בעיקר מהמהלך היו חברות הענק, שרושמות רווחים של מיליארדי שקלים – עליהם הן קיבלו פטור ממס. שנתיים לאחר שהוציא לפועל את תוכנית הקיצוצים החריפה של 2003, הוכיח בנימין נתניהו כי הוא יודע גם להיות שר אוצר נדיב – בעיקר כלפי העסקים הגדולים.

קריטריון היצוא מדיר את החברות הקטנות והתעשייה המסורתית

כאמור, הרפורמה בחוק היטיבה במיוחד עם חברות ענק, שרושמות את הרווחים הגדולים ביותר במשק. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, בשנת 2008 קיבלו 5 חברות בלבד נתח של 72.4% מסך הטבות המס שחילקה המדינה!! החברות בעשירון העליון – 52 חברות בסך הכל – זכו לנתח של יותר מ-90% מסך ההטבות של אותה השנה.

אחת הסיבות לכך היתה הוספת קריטריון היצוא כתנאי לקבלת הטבות המס במסלול החלופי. קריטריון זה קבע כי על מנת להיות זכאית להטבות המס במסלול החלופי, על חברה לייצא לפחות 25% מהתוצרת שלה (כלומר, שרבע מההכנסות שלה ינבעו משווקים זרים). כדי לעקוף מגבלות מסוימות בהסכמי הסחר שישראל חתומה עליהם נוסח הסעיף הזה באופן יצירתי, ניסוח שיצר בעיות נוספות בשנה האחרונה, אבל זה כבר עניין אחר. מפעלים העוסקים בתחום הביוטכנולוגיה והננו-טכנולוגיה היו פטורים מסעיף זה.

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוכן לקראת אישור הרפורמה סקר את ההשפעות של הוספת קריטריון היצוא. מחבר הדו"ח, הכלכלן אלכס אולצוור, כתב כי:

התיקון המוצע בחוק לעידוד השקעות הון, שלפיו תנאי זכאות בסיסי לקבלת הסיוע הממשלתי לפי החוק יהיה יצוא של 25% מהתוצרת של המפעל, יביא לפגיעה בתעסוקה ובשכר במפעלים רבים בכלל המשק, ובפרט באזורי העדיפות הלאומית, שבהם שיעור המפעלים שאינם עומדים בקריטריון גבוה למדי. סקטור הטכנולוגיה העילית כמעט לא ייפגע משינוי זה ואף ישתפר מצבו , שכן רוב הסיוע הממשלתי יופנה אליו. השינוי המוצע בחוק יביא לאובדן אחד היתרונות שהיו לאזורי העדיפות הלאומית על מרכז הארץ,  ויגרום לכך שמפעלים לא יעתיקו את מקומם לאזורי העדיפות הלאומית.

כאמור, במשרד האוצר לא שעו לאזהרות, לא של מרכז המחקר והמידע ולא של ח"כ חיים אורון, שאמר בדיון כי "כל הנאומים ממחר עד מחרתיים שאנו צריכים לחזק ולחזק – בכל ישיבה, בכל ועדה, היום בשיכון ואצלך ובפריפריה התוצאה היא כזאת. לדעתי, בחוק הזה גם קטֵן הפער בין מרכז ופריפריה וגם המסלול החליפי. המסלול החליפי דומיננטי, ובמסלול החליפי שאלת הגיאוגרפיה הרבה יותר זניחה. אם אתה מונע גם את זה מהפריפריה, מה יישאר פה בסוף?". ח"כ אלי אפללו הפנה את הנוכחים בדיון לחוות דעת של דודי תדמור, בעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, לפיה התנאי מנוגד להסכמי הסחר של ישראל.

"שנית", המשיך אפללו, "יש גם חוות דעת של משרד התמ"ת שאומרת את אותו הדבר – שאסור להתנות תנאי ייצור בתוך החוק. יש לי את שתי חוות הדעת האלה, והם ממשיכים להעמיד זאת כתנאי. כל המפעלים הקטנים, מפעלי המזון או מפעלים שנמצאים בפריפריה, אלו שלא יכולים לייצא 25%, לא יכולים לקבל את ההטבות האלה. זה איפה ואיפה. אני חושב שזו פגיעה קשה מאוד בפריפריה".

כפי שכבר צוין, הרפורמה בחוק לעידוד השקעות היטיבה במיוחד עם חברות בענף היי-טק – לאו דווקא הענף הנזקק ביותר לסיוע ממשלתי בישראל. חלק הארי של ההטבות הלך (לפי פרסומים שונים) לטבע, צ'ק פוינט, אמדוקס ואינטל, והגדיל את הרווח הנקי שלהן באופן משמעותי. החברות אפילו לא טרחו להפריש כספים למקרה שיצטרכו לשלם את המס שקיבלו עליו פטור, על אף שהיה ברור להן כי אם יבקשו לחלק דיווידנד הן יידרשו לשלם גם מס חברות על הסכום. קרוב לוודאי שהן הניחו כי כאשר יגיע הרגע הנכון, הן יוכלו לסגור עסקה משתלמת בהרבה עם רשות המסים ומשרד האוצר. בינתיים, הכנסות המדינה מענף ההיי-טק הלכו ונשחקו, ובשנים 2010-2009 הניבה התעשייה המסורתית יותר הכנסות ממסים מאשר ענף ההיי-טק!

שטייניץ כמלאך גואל

כפי שנטען בתחילת הפוסט, שר האוצר יובל שטייניץ לא יצר את בעיית הרווחים הכלואים – אך הוא בהחלט מתכוון לפתור אותה, גם אם הדבר כרוך בויתור על מיליארדי שקלים מההכנסות המגיעות למדינה.

העובדה שהחברות צברו סכום עצום בדמות "רווחים כלואים" מעידה כי הן חיכו לרגע הנכון כדי לשחרר את הרווחים האלה, מבלי לשלם עליהם את המס הקבוע בחוק; מנהלי החברות חשבו כי מוטב לתת לכסף הזה לנוח בלי לעשות בו שימוש, ולפיכך להפסיד את התשואה שהיו עשויים להפיק מהשקעת הרווחים במדינות אחרות. ואז הגיע המלאך הפילוסופי הגואל ממשרד האוצר. שטייניץ, למרות הטפות חוזרות ונשנות בנוגע לצורך להבטיח את "עתיד ילדינו" ולהפגין אחריות כלפי הדורות הבאים, מעדיף לגבות היום סכום מגוחך מאשר להותיר לאחד משרי האוצר שיבואו אחריו לגבות את מלוא המס המגיע למדינה.

למען האמת, גם כיום זמינים עבור השר האמיץ שטייניץ כמה כלים שיכולים לסייע לו בגביית המס המיוחל, מבלי שיצטרך להפציר בחברות הענק שיצטרפו להסדר הוולנטרי שלו – ויספוג על כך ביקורת ציבורית חריפה. פרופ' יוסף אדרעי, למשל, ממומחי המס הבולטים בישראל, טוען כי הממשלה יכולה פשוט לתקן את החוק לעידוד השקעות הון, ולהסמיך את רשות המסים לראות ברווחים של החברה המוטבת שנצברו מעל פרק זמן סביר כרווחים שחולקו – כך שיהיה ניתן להשית עליהם את המס המלא. הפרשן הכלכלי גדעון עשת מציע לקבוע בהוראת שעה כי לחברות יש שלוש שנים להשקיע את כל הסכום בחזרה בישראל – או שהן ייאלצו לשלם עליו מס חברות של 25%.

הבעיה היא שהצעות אלה לא יסייעו למשרד האוצר לסגור את הבור בתקציב לשנת 2013 – לשם כך שטייניץ זקוק לרצון הטוב של החברות עצמן. אבל בעולם העסקי, על רצון טוב משלמים במטבע קשיח, מטבע שאינו מגיע מכיסו של שטייניץ – אלא מהכיס של כולנו.

היה פה טוב? לא שמנו לב: תקציב 2010-2009 Revisited

בנימין נתניהו טוען כי במהלך שלוש שנות כהונתו הוא היטיב מאוד עם מעמד הביניים, וכעת, בשל המשבר הכלכלי, הממשלה נאלצת להטיל כמה גזרות כדי להתמודד עם הירידה הצפויה בהכנסות ממסים. מערכת "גוליית" החליטה לחזור להחלטות הממשלה בתקציב 2010-2009, כדי לגלות על מה לעזאזל נתניהו מדבר. להלן כמה מה"הטבות" להן זכו אזרחי ישראל במסגרת התקציב שאישרה ממשלת נתניהו בשנתיים הראשונות לכהונתה:

מסים

העלאת הסכום המינימלי לחפיסת סיגריות מ-6.82 ש"ח ל-8.0 ש"ח, וזאת בהמשך להעלאת מס הקניה המוטל על סיגריות, מ-62% ל-63% באחוזים ומ-0.99 ש"ח ל-1.25 ש"ח במס קצוב.

צמצום הפטור הקיים במס קניה על יבוא סיגריות למי ששב לישראל מחו"ל לפאקט אחד.

הטלת מס קצוב בגובה 15 ש"ח לליטר כוהל, בתוספת 50% מהערך לצורך מס קניה, תוך העלאת התמ"א (תוספת מכסת אחוזים).

העלאת מס הקניה על הבירה ב-50 אגורות.

חינוך

דחיית פיצול כיתות א' וכיתות ב' והקטנת מספר השעות המינמלי במיומנויות יסוד שבו לומדים תלמידים אלה בכיתות קטנות שכוללת לא יותר מ-20 ילדים. בהתאם להחלטה, הופחת מבסיס תקציב החינוך בשנת הכספים 2010 סכום של 96 מיליון ש"ח.

חיילים משוחררים

הפחתה חד פעמית של 35 מיליון ש"ח בשנת הכספים 2009 בתקציב הקרן לסיוע לחיילים משוחררים.

ביטול החובה להעביר סכום שלא נוצל בקרן לסיוע נוסף בשנת כספים אחת לשנה שאחריה, כך שהכסף יחזור במקום זאת לקופת המדינה.

צמצום כוח אדם במשרדי ממשלה ורשויות מקומיות

הפחתת רכיבי השכר במשרדי הממשלה  וביחידות הסמך ב-1% בבסיס התקציב לשנת 2010. ההפחתה "גוברת" על החלטות ממשלה קודמות, כך שתחול גם גם על רכיבי שכר שהוקצו ליישום החלטות אלה. בהתאם לכך יש:

1. להורות למוסד לביטוח לאומי להפחית את מספר העובדים ואת תקציבי השכר בשיעור של 1% בשנת 2010.

2. להורות לשירות התעסוקה להפחית את מספר העובדים בו בשיעור של 1% בשנת 2010.

3. להורות לרשויות המקומיות להפחית את מספר העובדים ואת תקציבי השכר ב-1% בשנת 2010.

ביטוח הלאומי

הגדלת שיעור דמי הביטוח הלאומי הנגבים מהכנסה או משכר בסך כולל של 0.4% – הוראה זמנית עד סוף 2010. בהתאם להפחית את הקצבות אוצר המדינה לביטוח לאומי בסכום של 260 מיליון ש"ח בשנת הכספים 2009 ובסכום נוסף של 520 מיליון ש"ח בשנת התקציב 2010, ובסך הכל 780 מיליון ש"ח.

הפחתת 15 מיליון ש"ח מבסיס התקציב המנהלי של המוסד לביטוח לאומי לשנת הכספים 2009.

קביעת תקנות לפי חוק העבירות המינהליות, לפיהן תיקבע עבירה מינהלית שעניינה מסירת הצהרה כוזבת, במעשה או במחדל, למוסד לביטוח לאומי, וכן עבירה מינהלית לעניין אי עדכון פרטים. הקנס המינהלי שיוטל בגין כל עבירה מינהלית יהיה בשיעורים כדלקמן:

1) גמלת קיום: 1,000 ש"ח בתוספת 50% מהסכום שעל המבוטח להשיב, ובלבד שלא יעלה על 20,000 ש"ח.

2) שאינה גמלת קיום: 1,500 ש"ח בתוספת 50% מהסכום שהתקבל שלא כדין, ובלבד שלא יעלה על 40,000 ש"ח.

דיור ציבורי

לפרק את החברות הממשלתיות וממשלתיות עירונית הבאות, ולהעביר את תחום אחריותן לחברות ממשלתיות אחרות או לגופים שאינם חברות ממשלתיות:

1. פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים

2. שיקמונה, חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בחיפה

3. ח.ל.ד, חברה ממשלתית עירונית לשיקום דיור ופיתוח

4. חלמיש, חברה ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות

תיקון תנאי הזכאות לדיור ציבורי כך שעם פטירתו של זכאי או העברתו למוסד  סיעודי, תיבחן זכאותו של הדייר הממשיך, בהתאם לנתוניו, לדיור ציבורי, על  פי הכללים הקבועים לעניין זה בנהלי משרד הבינוי והשיכון. אם יימצא שהדייר הממשיך איננו זכאי לדיור ציבורי על פי הכללים, לפנותו מהדירה.

משרד הפנים

לבטל את פרס השר על ניהול תקין, ולהפחית  25 מיליון ש"ח מבסיס התקציב בהתאם.

לצמצם את היקף מענקי השר, ולהפחית 30 מיליון ש"ח מבסיס התקציב בהתאם.

עמידה במסגרת התקציב שנקבעה לשנים 2009 ו-2010

1. להפחית את בסיס תקציבי משרדי הממשלה לשנת הכספים 2009 בשיעור של 6.5%.

2. להפחית את בסיס תקציבי משרדי הממשלה לשנת הכספים 2010 בשיעור של 6.5%.

3. ההפחתה האמורה בסעיפים 2-1 לעיל תבוצע על אף האמור בהחלטות ממשלה קודמות, ולפיכך תחול גם עלהתקציבים שהוקצו ליישום ההחלטות האמורות.

לעיון נוסף: החלטות ותוכניות ממשלת ישראל לתקציב 2010-2009

המוסד לביטוח לאומי. משלמים יותר, מקבלים פחות

גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים: גירעון ממשלתי

"ניהול כלכלה לאומית הוא כמו ניהול של משק בית – אתה חייב לאזן בין ההכנסות להוצאות" – כך אמר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו. "לא לחרוג מהתקציב, זה דבר ראשון…  בדרך הזאת אנו שומרים שהמשק בישראל – בניגוד למה שקורה באירופה ובמקומות אחרים – רק ישרט מהמשבר הכלכלי העולמי. הוא עדיין לא נפגע ולא ניתן לו להיפגע".

כמובן, האמת היא שאין דבר רחוק יותר מנתניהו והסנשו פנשה המקומי שלו, ד"ר יובל שטייניץ, מאשר אחריות תקציבית. איזון בין הכנסות להוצאות? איזו בדיחה. הרי מלכתחילה יש חוסר איזון מובנה בין ההכנסות להוצאות – זאת בדיוק המשמעות של גירעון ממשלתי. החוכמה היא לשמור את הגירעון בשליטה – וכפי שאפשר לראות מהנתונים, בשלוש השנים של שלטון נתניהו נכשלה ממשלת ישראל במשימה זו באופן מחפיר.

הגירעון הממשלתי (או במקרים נדירים – העודף) מבטא את ההפרש בין סך כל הוצאות הממשלה על קניית סחורות ושירותים לבין הכנסותיה מגביית מסים, ממכירת סחורות ושירותים, קבלת תמלוגים ודיבידנדים מחברות ממשלתיות, סיוע כלכלי וביטחוני מארה"ב ועוד. ההוצאות כוללות את כל ההוצאות של משרדי הממשלה – על שכר, שירותים, ציוד ועוד – תשלומי ריבית, מתן אשראי וכו'.

ב-2009, השנה הראשונה לכהונתו של נתניהו, זינק הגירעון הממשלתי השנתי ל-33.9 מיליארד שקל – 5.2% מהתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) – לעומת גירעון של 2.1% מהתמ"ג שנה קודם לכן. שנה לאחר מכן הסתכם הגירעון ב-26.2 מיליארד שקל, או 3.7% מהתמ"ג. ב-2011 הסתכם הגירעון הממשלתי ב-24.4 מיליארד שקל, וב-2012 הוא צפוי להסתכם ב-32.4 מיליארד שקל.

כדי שיהיה ברור – לא מדובר בנתונים מצטברים, אלא בגירעון בשנה אחת בלבד. כלומר, בכל שנה ושנה הוציאה ממשלת נתניהו הרבה יותר ממה שהיא היתה אמורה להוציא. בשנת 2011, למשל, נקבע יעד הגירעון על 3% מהתמ"ג. בפועל הגיע הגירעון ל-3.3%. בשנת 2012 נקבע יעד גירעון של 2% מהתמ"ג, בפועל הגירעון צפוי להסתכם ב-4% מהתמ"ג – פי שניים מהיעד.

הזינוק בגירעון נובע בין היתר מההאטה במשק הישראלי, שבניגוד לטענות של נתניהו כבר נפגע מהמשבר העולמי. האטה זו הביאה לירידה בגביית המסים, שהיתה נמוכה מהיעד בשנים אלה. הצד השני של הגירעון הוא הבזבוזים של ממשלת נתניהו. לא משנה כמה ינסו להסתיר זאת, בסופו של דבר הכיבוש עולה הרבה כסף – בביטחון, בהשקעה במבנים ותשתיות, בתמיכות כאלה ואחרות… תוסיפו לזה את הטבות המס לחברות הענק כמו אינטל וטבע, ששטייניץ ויתר להן על מסים בעשרות מיליארדי שקלים, ואת הצורך לתחזק את הממשלה המנופחת לרצות את השותפות הקואליציונית… בקיצור, אתם מתחילים להבין.

* הנתונים נלקחו ממאגר המידע של בנק ישראל, תחום סקטור ציבורי, תת תחום מימון, חוב גירעון

* הפוסט הקודם בפינת "גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים": גירעון מסחרי

רפורמת בכר והמציאות הכלכלית, או: מדוע תחרות היא לא הפתרון לכל הבעיות

"המטרה של הרפורמה הזאת, כמו כמעט כל הרפורמות שעשינו עד היום, היא להגביר את התחרות במשק, במקרה זה במשק ההון, על מנת לאפשר שירות טוב יותר וטוב יותר, מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל"

 שר האוצר בנימין נתניהו בדיון על רפורמת בכר בוועדת הכספים, יוני 2005 

הגיע הזמן להיות קצת יותר רציניים, לעשות סדר בבלגן. למען האמת, הזמן הזה הגיע ברגע שירון זליכה הפך להיות מעין גורו עבור חלק מהמשתתפים במחאה החברתית, אבל במקום כלשהו אולי קיווינו שזה עניין שפשוט יחלוף. אלא שזה לא קרה. להפך. אז עכשיו מישהו חייב לומר את זה, והנה זה בא:

הבעיה של המשק הישראלי היא לא היעדר תחרות. הבעיה של המשק הישראלי היא אנשים שחושבים שהבעיה של המשק הישראלי היא היעדר תחרות. או לכל הפחות, הם חלק מהבעיה.

חשוב להגיד את זה, כי למרות כל הדיבורים על שיח כלכלי חדש ושינוי תודעתי, נראה כי אנשים רבים שלקחו חלק בפעולות המחאה בקיץ האחרון הולכים שולל אחרי הצהרות לוחמניות בנוגע לריכוזיות במשק, ולא מבינים שאותה ריכוזיות היא פועל יוצא של השיטה הכלכלית הקיימת, וכי באופן טבעי במשק קפיטליסטי חל תהליך של ריכוז ההון וצמצום התחרות במהלך השנים.

בכל מקרה, השימוש הלא מבוקר במושג "תחרות" אמור להדליק נורת אזהרה אצל כל אדם בעל חשיבה כלכלית ביקורתית. אחרי הכל, חלק מהביקורת של כלכלנים מהשמאל על התפיסות הניאו ליברליות הוא היחס הפטישיסטי שלהן למושג "תחרות", והיעדר ההתייחסות להשפעות המזיקות לעתים של אותה תחרות – פגיעה בתנאי השכר של העובדים, מעבר של משרות לארצות מתפתחות בהן חוקי העבודה פחות נוקשים ועוד.

אנשים שמציגים את הגברת התחרות כיעד עיקרי מניחים שהתחרות בהכרח תשפר את השירות לצרכן, אבל במקרים רבים היא מובילה לירידה בטיב המוצר שמקבל הלקוח, ולשחיקה באיכות השירות שהוא מקבל. הסיבה לכך היא שהתחרות האמיתית היחידה שקיימת בין חברות עסקיות היא לא על מי תיתן את השירות הטוב ביותר ללקוח, אלא על מי תרשום את הרווח הגדול ביותר, ומי תגיע לשיעורי הרווחיות – כלומר היחס בין הרווח הנקי להכנסות – הגבוה ביותר. ההנחה שרק על ידי שיפור המוצר שהן מציעות יכולות החברות להגדיל את הרווח שלהן היא נאיבית במקרה הרע ודמגוגית במקרה העוד יותר רע. היא מתבססת על הנחות יסוד שאף פעם לא מתקיימות במציאות, שהעיקרית מביניהן היא שהצרכן הממוצע מבצע סקרי שוק באופן תקופתי ומחליף בנק, ספק אינטרנט או מפעיל סלולרי בהתאם לתנאים שמציעים לו. אבל אמור להיות ברור לכולם שזה לא המצב, וזה בהחלט ברור לחברות העסקיות עצמן: זו הסיבה שהן משקיעות כל כך הרבה משאבים בפיתוי לקוחות חדשים, שמקבלים לרוב תנאים טובים בהרבה מהלקוחות הוותיקים של החברה. זו הסיבה גם לאסטרטגיה של מחלקות לשימור לקוחות, שרק תחת איום ממשי של עזיבה עשויות להציע ללקוח תנאים טובים יותר מאלה שיקבל בחברה אחרת. באופן כללי, החברות מעדיפות להערים קשיים על לקוח שרוצה לעזוב אותן מאשר להציע לו עסקה משתלמת. מול לקוחות חדשים, שלחברה עדיין אין גישה ישירה לחשבונות הבנק שלהם, היחס משתנה בהתאם.

כמובן, חסידי התחרות החופשית עשויים לטעון במקרה זה כי האחריות היא של הציבור עצמו, שצריך להפגין יותר מודעות צרכנית ו"אוריינות פיננסית" (מושג שהתחלתי להיתקל בו בתקופה האחרונה), אבל השאלה אינה מה הציבור אמור או לא אמור לעשות, אלא מה המצב במציאות הקונקרטית, זאת שלא באה לידי ביטוי במודלים הכלכליים של משרד האוצר. אותה מציאות מציאותית היא הסיבה העיקרי שאותם מודלים לא מצליחים לחזות את המשברים ואת התקלות, את כל האופנים השונים בהם התיאוריה משתבשת כשהיא נחבטת בקרקע של חיי היומיום. רק אחר כך אותם אבירי התחרות נעמדים מעל שולחן השרטוטים ומגרדים בראשם. איך זה קרה? הם שואלים את עצמם. הרי על הנייר הכל נראה מושלם…

רפורמת בכר, שהפרידה את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים, היא דוגמה מצוינת לתופעה הזו.

בדרך לשוק הון תחרותי?

רפורמת בכר היתה אמורה להתמודד עם אותם שדים כלכליים שרודפים את חסידי השוק החופשי בישראל: היעדר תחרות וריכוזיות. לפני רפורמת בכר הבנקים היו הבעלים של מרבית קופות הגמל, קרנות הנאמנות וקרנות ההשתלמות שהשקיעו בשוק ההון המקומי. מצב עניינים זה שם אותם בניגוד עניינים מובנה, מכיוון שהבנקים היו משמשים גם כיועצי השקעות של הלקוחות, והיו ממליצים להם בעיקר על אותם מכשירי חיסכון שהם עצמם ניהלו. בנוסף, לבנקים היו אינטרסים מסחריים במשק הישראלי, והחשש היה שאינטרסים אלה יביאו אותם להפנות את כספי הגמל וקרנות הנאמנות לחברות איתן הן היו בקשרים עסקיים.

המהלך העיקרי של הרפורמה היה לחייב את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, במטרה להפריד את פעילות החיסכון לטווח ארוך מייעוץ ההשקעות. מהלך זה היה אמור ליצור שוק פיננסי חדש שיתחרה על כספי הציבור, ויצעיד את שוק ההון הישראלי לגבהים חדשים של מקצועיות ושכלול. האזרחים החוסכים ייהנו מתשואה גבוהה יותר – כי בתי ההשקעות שיתחרו על כספם יהיו חייבים להציג תוצאות טובות כדי למשוך לקוחות – ואפיקי מימון חדשים ייפתחו עבור חברות ישראליות, כיוון שחלק גדול מההשקעות יזרום לבורסה לצורך רכישת מניות ואיגרות חוב. אין ספק, מדובר במצב שבו כולם מרוויחים, מלבד הבנקים – אבל הם קיבלו פיצוי הולם בדמות עמלות ההפצה שהותר להם לגבות מהקרנות אליהן הם היו אמורים להפנות מעתה והלאה לקוחות.

בקיצור, המטרה העיקרית של רפורמת בכר, כמו שגם מציינת מצגת של משרד האוצר, היתה "יצירת שוק הון תחרותי, יעיל וגלובלי, שיתמוך בפעילות הריאלית במשק ויסייע להשאת רווחיו של הציבור".

כמובן, היה אפשר לשאול אם מאז הסדרת פעילות הבורסה בחוק בשנת 1968 ועד יישום רפורמת בכר שוק ההון בישראל היה לא יעיל ולא תחרותי, כמה כסף הפסידו אזרחי ישראל באותה תקופה, אבל  זאת תהיה קטנוניות לשמה. העיקר שעכשיו מטפלים בבעיה. את העבר אי אפשר לשנות.

אבל האמת היא שמלכתחילה היה אפשר לזהות את הבעיות שרפורמת בכר תניב גם בעתיד. משרד האוצר רצה ליצור בישראל שוק הון תוסס ומודרני, שבמקום מנהל ההשקעות האפרורי בבנק יוכלו אזרחי ישראל לבחור בין מגוון בתי השקעות, שגם חברות הביטוח יתמקצעו בתחום, שנדביק את הפער עם לונדון וניו יורק. אבל בתי השקעות צריכים משרדים, ורצוי במיקום אטרקטיבי. והם צריכים גם לפרסם, והרבה: אחרת איך כולם יידעו שקרן זינוק פלוס פלוס שלהם השיגה את התשואה הטובה ביותר בחודש פברואר?

חברת הביטוח כלל, לדוגמה, שרכשה במהלך 2006 את קופות הגמל של בנק דיסקונט וכמה מהקופות של בנק הפועלים, הגדילה את הוצאות הפרסום בתחום ב-109% בשנה לאחר מכן – מ-3.5 מיליון דולר ב-2006 ל-7.5 מיליון דולר ב-2007. קבוצת מגדל רשמה זינוק של כמעט פי 10, עם הוצאה של 1.9 מיליון דולר ב-2007, לעומת 191 אלף דולר ב-2006. למעשה, לפי נתוני חברת יפעת, במחצית הראשונה של 2006, כלומר כמה חודשים לאחר אישור רפורמת בכר בכנסת, חל זינוק של 83% בהיקף ההוצאות לפרסום של קרנות הנאמנות.

 בנוסף, אם אנחנו בונים על זה שהפעילות בשוק ההון תגדל ותתרחב, אפשר גם להניח שיצטרפו עובדים חדשים לענף – מנהלי השקעות, אנליסטים, מזכירות, פקידי קבלה ועוד. כל האנשים האלה אמורים לקבל משכורת ותנאים סוציאליים נלווים. ואם באמת תתפתח תחרות על מנהלי ההשקעות והאנליסטים המוכשרים ביותר, אפשר להניח שגם השכר השנתי שמקבלים עובדים אלה יגדל בהתאם.

מספר המועסקים בענף הפיננסים באלפים, מתוך דו"ח מרכז אדוה לשנת 2010

את המקור העיקרי להכנסות, מצד שני, כולנו מכירים: אלה הם אותם כספי ציבור שקודם לכן נוהלו בקופות גמל וקרנות נאמנות בבעלות הבנקים, שבעקבות הרפורמה עברו לבעלותם של חברות ביטוח ובתי השקעות. כעת זוכים אותם כספים לטיפולו המסור של מנהל השקעות מקצועי, שגובה מהם דמי ניהול בשיעור מסוים. שיעור זה אמור להספיק לכל ההוצאות שהוזכרו קודם לכן, וגם להשאיר בקופה של הבעלים סכום מספיק כרווח – אחרת למה שמישהו ירצה להיכנס לפעילות בתחום?

כאן נכנס למשוואה מושג התחרות – היא זו שאמורה לדאוג לכך שלמרות כל ההוצאות הנלוות לפיתוח הפעילות בשוק ההון, בסופו של דבר הצרכן ישלם פחות ויקבל יותר. אבל איך התחרות אמורה לדאוג לכך בדיוק? האם הרמה של מנהלי ההשקעות בישראל תשתפר עד כדי כך, שהם יוכלו להכות את מדדי האג"ח והמניות באופן עקבי – מה שכמעט אף מנהל השקעות בעולם לא מצליח לעשות?  האם שוק ההון המקומי ישתכלל עד כדי כך, שגופי השקעה בינלאומיים יראו בו תחליף הולם ללונדון או לניו יורק? האם ענף הפיננסים בישראל ייצא שירותים לחו"ל, ויגדיל את סך המקורות במשק?

עוד לפני אישור רפורמת בכר, היה אפשר להעריך כי התשובה לכל השאלות האלה תהיה שלילית. מכיוון שכך, לא היה צריך לחכות עד שנת 2011 כדי להגיע למסקנה שרפורמת בכר תביא לעלייה בדמי הניהול שמשלם החוסך הישראלי הממוצע.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ובגלל שבמציאות – בניגוד למודלים הכלכלים הניאו-ליברליים בהם מאמינים כלכלנים מקצועיים – לצרכן הממוצע אין מושג קלוש מהי "אוריינות פיננסית", והוא לרוב לא יודע כמה דמי ניהול הוא משלם בכלל, היה אפשר להעריך מראש שהקשר בין גובה דמי הניהול לרמת התשואות שישיגו הגופים שינהלו את קופות הגמל יהיה רופף למדי.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ושבעצם, הסבירות שרפורמת בכר תביא לשיפור משמעותי ברמת התשואות שישיגו מנהלי ההשקעות אינה גבוהה במיוחד, ואפשר להניח שהיא תושפע יותר מביצועי המדדים העיקריים בשוק ההון ולא מיכולת ניהול השקעות פנומנלית של הגופים שירכשו את אותן קופות גמל וקרנות נאמנות.

מתוך דו"ח המפקח על הביטוח ושוק ההון לשנת 2010

בקיצור, אין שום סיבה להיות מופתעים מכך ששנים ספורות לאחר יישום רפורמת בכר, שכאמור, נועדה להגביר את התחרותיות בשוק ההון, ובפרט בתחום החיסכון הפנסיוני (גמל, פנסיה, קרנות השתלמות), במשרד האוצר הגיעו למסקנה שחייבים ליזום תוכנית חדשה שתגביר את התחרות בענף החיסכון הפנסיוני.

כמובן, אף אחד מאותם אנשים שטענו קודם לכן כי הרפורמה תביא להגברת התחרות בשוק לא רואים בכך הודאה בכישלון. עבורם מדובר לכל היותר בכמה תיקונים והתאמות שיעזרו לאותה רפורמה מהוללת להשיג את מטרתה. אלא שהגורמים שמסמן האוצר כעת כאחראים העיקריים להיעדר התחרות לא נוצרו למרות רפורמת בכר – הם התוצאה הישירה שלה. לפי מצגת שפירסם משרד האוצר בנובמבר 2011, הבעיה העיקרית בענף החיסכון הפנסיוני היא ריבוי המוצרים ורמת המורכבות שלהם, שהופכת את ההשוואה לבעייתית עבור הצרכן. אבל כששיווקו לנו את רפורמת בכר, הטענה היתה שיש פחות מדי מוצרים על המדף הפיננסי, ושמוצרים אלה הם פשוטים מדי ולא ממצים את יתרונות ההשקעה בשוק ההון. הרפורמה היתה אמורה להביא לשינוי המצב, והיא אכן הצליחה בכך.

באופן דומה, לפני הרפורמה הבטיחו לנו שהתחרות שתיווצר תביא לירידה בדמי הניהול. אלא שכעת מסתבר שהתחרות האמיתית בין גופי ההשקעה היתה מי יצליח להסתיר יותר טוב את גובה דמי הניהול מהלקוחות, ומי יצליח להעלות את דמי הניהול בשיעור הגבוה ביותר מבלי לגרום לנטישת לקוחות מאסיבית. מכיוון שכך החליטו במשרד האוצר להחמיר על המגבלות על גובה דמי הניהול וליצור מודל אחיד של דמי ניהול במוצרים השונים. אבל צעד זה מנוגד לרוח רפורמת בכר, שטענה כי הדרך להוזיל את עלויות הצרכן היא לא על ידי התערבות ממשלתית – אלא על ידי צמצום הריכוזיות והגברת התחרות. בשביל להגביל את דמי הניהול לא היה צריך להפריד את קופות הגמל מהבנקים – היה אפשר ליישם את הצעד הזה גם כשהקופות היו בבעלותם.

אבל הביקורת הזו היא קצת מיותרת, מכיוון שהמטרה האמיתית של רפורמת בכר מעולם לא היתה להגביר את התחרות בשוק ההון, או כפי שטען בנימין נתניהו, אז שר אוצר וכיום ראש ממשלה, "לאפשר מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל". המטרה האמיתית של הרפורמה היתה לפתח את שוק האשראי החוץ בנקאי, ולספק למגזר העסקי בישראל אפשרויות מימון מגוונות וזולות יותר – בדומה לרפורמה שנעשתה בענף הפנסיה שנתיים קודם לכן, שחייבה את קרנות הפנסיה להשקיע 70% מנכסיהן בשוק ההון. אלא שגם את ההשלכות של הרפורמה בתחום הזה לא השכילו במשרד האוצר לחזות, ועל כך בפוסט הבא.