גילה אדרעי ברכבת ישראל והאנרכיסטים מהמחאה החברתית: שני מאבקים, ספין תקשורתי אחד

אין ספק כי המאבק החברתי המשמעותי ביותר שמתנהל כרגע בישראל הוא המאבק של עובדי הרכבת נגד תוכניות ההפרטה של ישראל כץ ואורי יוגב, מאבק שעלה לכותרות (שוב) באחרונה בעקבות הדחתו של ועד העובדים  ומעבר היו"ר גילה אדרעי ושאר חברי הוועד לארגון כוח לעובדים. אי אפשר להוסיף הרבה על הסיקור שמספק לנושא נתן שקרצ'י ב"הקול החופשי של העובדים", אבל נראה הבעיה העיקרית במאבק הזה אינה נוגעת לעובדות, אלא לאדישות המוחלטת שמגלה רוב הציבור כלפי קיומן.

כלומר, אי אפשר שלא לתהות כיצד אותם אנשים שמחו בנחישות נגד היחס של המשטרה כלפי מפגיני המחאה החברתית, והתרעמו על הניסיון של כלי התקשורת לצייר אותם כ"אנרכיסטים" ו"פורעי חוק", אינם שמים לב שמדובר בדיוק באותה אסטרטגיה שמשמשת את ממשלת ישראל – הפעם בדמות שר התחבורה ישראל כץ ויו"ר הרכבת אורי יוגב – כדי להסית את הציבור נגד גילה אדרעי. אני מניח שכמה מהקוראים אינם בקיאים לחלוטין בכל העובדות, אז אני מרשה לעצמי להזכיר אותן כאן.

גילה אדרעי עצמה נעצרה על ידי המשטרה בהפגנה – כמה חודשים לפני שמחאת האוהלים החלה – כשעובדי הרכבת מחו נגד מינויו של אורי יוגב ליו"ר הדירקטוריון. העובדים קיימו הפגנה מול ביתו של אורי יוגב ברעות, וקראו סיסמאות נגד הפרטה. ועד העובדים, בראשות אדרעי, החליט לקיים הפגנה במקום להשבית את הפעילות, כדי להימנע מפגיעה בציבור.

בשלב מסוים באירוע התפתח עימות בין העובדים המוחים לבין המאבטחים ששמרו על הבית, ושוטרים הגיעו למקום. השוטרים, כטבעם של שוטרים, עצרו את חברי הוועד, שנאלצו לבלות לילה במעצר. הטענה היתה שהעובדים "התפרעו". נשמע למישהו מוכר? בתגובה למעצר השביתו העובדים את הרכבת, וחברי הוועד שוחררו ביום למחרת. אדרעי סיפרה לאחר מכן כי זכתה ליחס אלים מהמשטרה: "שאלתי שוטר שהרביץ לי איך הוא מרביץ לאישה, והוא לא התבייש להגיד לי 'את לא אישה בשבילי'".

זאת היתה אותה שביתה "פראית" שהרגיזה חלקים נרחבים בציבור הישראלי. בטור שהתפרסם בספטמבר 2011, בשלהי השלב הראשון של המחאה החברתית, הסבירה אדרעי מדוע לעובדים אין ברירה אלא להשבית את תנועת הרכבות.

"לפני מספר חודשים, כשהפגנו מול ביתו של ממלא מקום יו"ר דירקטוריון הרכבת, מתוך הבנה כי מחאה כזו לא תפגע בציבור הנוסעים, המשטרה עצרה את חברי הועד ועברנו לילה במעצר. כששיבשנו את תנועת רכבות המשא, זה אפילו לא עניין את הציבור ולא זכה להד תקשורתי כלשהו. כשהקמנו אוהל מחאה במתחם ההנהלה, נשלחו בריונים שהרסו את האוהל. זה לא הטריד איש". 

הסיבה למאבק העיקש של עובדי הרכבת היא ההבנה כי הניסיון להפריט את פעילות התחזוקה ברכבת הוא רק תחילתה של תוכנית רב שלבית להפרטה משמעותית ורחבה יותר של פעילות הרכבות בישראל. אורי יוגב, אותו נער אוצר לשעבר שהמליץ לנתניהו להפריט את מערכת החינוך, גילה עניין רב ברכבת ישראל עוד כשהיה הממונה על התקציבים. יכול מאוד להיות שדווקא אין לכך קשר לעובדה שהרכבת שולטת בנכסי נדל"ן בשווי מיליארדי שקלים, אבל בכלל לא מפתיע לגלות שלמרות שכל הזמן שמענו על שיפור פעילות התחזוקה, הדבר העיקרי שבו מתמקדת כיום הרכבת היא הקמת חברת הבת לנדל"ן: היא כבר נמצאת בשלב איוש הדירקטוריון ובקרוב יפורסם מכרז למינוי מנכ"ל לחברה. לפי ציטוט שהופיע בגלובס, בהנהלה טוענים כי "זה יהיה התפקיד הכי מעניין ברכבת". בואו נחשוב ביחד למה.

הרעיון להקמת חברת בת לנדל"ן החל להתגלגל עוד ב-2007, כשהנהלת הרכבת הזמינה וקיבלה דו"ח מחברת הייעוץ טאסק, שאמד את שווי נכסי הנדל"ן של החברה ב-8.5 מיליארד שקל. בהכנת הדו"ח שיתפה חברת טאסק פעולה עם אורי יוגב, אז יועץ פרטי וכיום יו"ר הרכבת. כמובן, ניתן לטעון שהעובדה זאת רק הופכת את יוגב לכשיר עוד יותר עבור התפקיד, שאותו הוא ממלא, אגב, בלי לקבל שכר. אבל ניתן גם לשאול מדוע מישהו שידוע כמאמין גדול בשוק הפרטי, כלומר בהנחה שכל אחד שואף למקסם את הרווח האישי שלו, מסכים למלא תפקיד כזה בהתנדבות.

הנדל"ן הוא כמובן הסיפור העיקרי, וכל העיסוק בפעילות התחזוקה היה רק הסחת דעת. הרי בהנהלה טענו שחייבים להוציא חלק מפעילות התחזוקה למיקור חוץ. מה השתנה פתאום? שום דבר. לא היה בכך צורך אז, ואין בכך צורך כיום. בדיון שנערך בינואר 2011 בוועדת הכלכלה בכנסת, אמר חקי הראל, המנכ"ל דאז: "היו כאן מומחים מדנמרק שציינו שרמת האחזקה שלנו יחסית לאחזקה בדנמרק היא גבוהה מאוד". כמה חודשים לאחר מכן ניהלה אותה רכבת מאבק איתנים כדי להוציא למיקור חוץ את פעילות התחזוקה, והעלתה טענות בנוגע לרמה הירודה של אותם עובדים. אך באופן קסום למדי, ההסכם שנחתם עם העובדים בסופו של דבר, תחת עינו הפקוחה של עופר עיני, הבטיח כי פעילות התחזוקה תישאר בידי עובדי הרכבת. מנגד, ההסכם אפשר להנהלת הרכבת (אורי יוגב, זוכרים?) להקים את אותה חברת בת לנדל"ן שאליה תעביר הרכבת את כל הנכסים שברשותה. מה יקרה לאחר מכן? כל אחד יכול להעריך בעצמו, לפי מידת בקיאותו בחומר והיכרותו עם שיטות הפעולה של נערי אוצר לשעבר.

גם הסיבה העיקרית למאבק העיקש שניהלו גילה אדרעי, חברי הוועד ושאר עובדי הרכבת, לא היתה פעילות התחזוקה; גם הם הבינו שהמטרה העיקרית של יוגב וההנהלה היא להוציא את נכסי הנדל"ן מהרכבת ולהעביר אותה לחברת בת, שבה לא יהיה ועד עובדים שיפריע להם לעשות כל מה שהם ירצו. האיום להוציא את פעילות התחזוקה לחברת בומברדייה נועד לאפשר את המהלך של הקמת החברה והעברת הנכסים. כדי להגביר את הלחץ על העובדים חתמה ההנהלה באמצע המאבק על חוזה עם חברת בומברדייה, שהיה ברור שלא ייצא לפועל בסופו של דבר. לאחר החתימה על ההסכם עם העובדים שילמה הרכבת פיצוי של כמעט 6 מיליון שקל עבור ביטול החוזה לבומברדייה.

ונדמה שאין דרך לסכם את העניין טוב יותר מגילה אדרעי עצמה, בפסקה האחרונה במאמר שהוזכר קודם לכן:

"האינטרס היחיד של החברות הפרטיות הוא מקסום הרווח הכספי, באופן שישביע את תאבונם של בעלי המניות. ניסיון העבר מלמד כי תהליך הפרטה יביא לשירות גרוע, אי-שמירה על כללי הבטיחות ומהלכים כספיים מסוכנים. ההפסד החברתי למדינת ישראל יהיה עצום וכל אחד מכם יסבול מכך.

כולנו בעד רכבת לאומית, בטוחה, במחיר שווה לכל נפש. רכבת ישראל היא הרכבת של כולנו".

גילה אדרעי. גיבורת מעמד הפועלים

קריאה נוספת:

* עוד משהו של נתן שקרצ'י על הפרטת הרכבת 

* פוסט קודם על האנשים הטובים שמנהלים עבורנו את רכבת ישראל

* דף התמיכה בגילה אדרעי בפייסבוק