כיצד יצרו נתניהו ומשרד האוצר את בעיית "הרווחים הכלואים" (וכיצד הציבור בישראל כבר שילם את המחיר)

שר האוצר יובל שטייניץ אולי סופג ביקורת ציבורית על הנדיבות שהוא מפגין כלפי חברות הענק במשק, אבל לא הוא זה שיצר את בעיית "הרווחים הכלואים". ידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, בהחלט היתה במעל, ואולי גם ידו השנייה: היה זה שר האוצר נתניהו שדחף לאישור הרפורמה בחוק לעידוד השקעות הון, ואף דאג להכניס אותה לחוק ההסדרים של שנת 2005 (שאושר באיחור ניכר, בסוף מארס באותה השנה); בראש הוועדה שתיכננה את הרפורמה עמד מנכ"ל האוצר  יוסי בכר, ועל מסמך העקרונות מול משרד התמ"ת חתם ראש אגף התקציבים דאז וחסיד ההפרטות לנצח, אורי יוגב.

התסבוכת המיסויית שקשורה לאותם רווחים "כלואים" – שהם למעשה רווחים הראויים לחלוקה כדיווידנד, עליהם לא שילמו חברות ענק מס בזכות הפטור שהוענק להן – נובע מסעיף 51ב. (א) בחוק, שקובע כי:

חברה מוטבת המחלקת דיבידנד מתוך הכנסה מוטבת שהושגה בתקופה שבה היתה הכנסת החברה פטורה ממס לפי הוראות הפסקאות האמורות,  תהא חייבת בשנת המס שבה חולק הדיבידנד במס חברות על סכום הדיבידנד המחולק

סעיף זה, שלאחריו מופיע פירוט של פעולות שונות שייחשבו לצורך העניין כחלוקת דיבידנד, נועד לתמרץ את החברות להשקיע את הרווחים בחזרה בישראל. הוא קובע למעשה כי הפטור ממס שהוענק בתתי הסעיפים הקודמים בחוק, הוא למעשה פטור מותנה, שעשוי לפקוע בתנאים מסוימים. במקרה כזה הרווחים אמורים להיות ממוסים בהתאם לסעיף 47 בחוק, בשיעור שנע בין 10% ל-25%, בהתאם לשיעור המשקיעים הזרים בחברה. לחברות גדולות במיוחד מעניק החוק גם פטור ממס דיבידנד.

במשרד האוצר הניחו (או קיוו, או התפללו) שהחברות ישקיעו את חלק הארי של הרווחים בחזרה בישראל, וימשכו שיעור קטן מתוכם, עליו הן ישלמו את המס המופחת. לחברות, באופן לא מפתיע, היו תוכניות אחרות, כפי שניתן להבין מהקופה הקטנה שהן צברו בצד.

אבל סוגיית הרווחים הכלואים היא, למרבה הצער, רק כשל אחד, ולאו דווקא החמור ביותר, ברפורמה שאושרה ב-2005, שכללה כמה שינויים מהותיים באופן שבו ניתנות הטבות המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. שינויים אלה סייעו בעיקר לתעשייה באזור המרכז, ותרמו פחות לאזורי הפריפריה; מהטבות המס נהנו בעיקר חברות ענק, והן לא הצליחו למשוך לישראל אף חברה בינלאומית משמעותית שלא פעלה כאן קודם; הרווחים, או לפחות 100 מיליארד שקל ויותר מתוכם, לא הושקעו בחזרה בישראל, ולא תרמו דבר לתעשייה המקומית. עובדה זו לא מפריעה לאנשי האוצר להמשיך ולצייר את עצמם כמגיני הקופה הציבורית, ולנתניהו עצמו להתגאות בדרך האחראית שבה הוא מנווט את כלכלת ישראל.

שנות המס האבודות

הדבר החשוב ביותר להבין בנוגע לרווחים הכלואים הוא זה: את הנזק שספגה המדינה מאובדן הכנסות המס כתוצאה מהחוק לעידוד השקעות הון כבר הרגשנו בשנים האחרונות. למרות השגשוג במשק, כמה מהחברות הגדולות ביותר הפועלות בישראל שילמו פחות ופחות מסים, למרות זינוק מרשים ברווחיהן. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, בין השנים 2004 ל-2009 גדלו הרווחים של חברות במאיון העליון בשיעור נומינלי של 128%, בעוד שסך החיובים שלהן במס גדל בשיעור נומינלי של 26% בלבד.

הרפורמה שיזם נתניהו גם היתה אמורה לחזק את התעשייה בפריפריה, אבל בדיקה שערך מינהל הכנסות המדינה בנוגע לשנת 2008 הראתה כי חלק הארי של הטבות המס שניתנו במסגרת החוק הגיעו לאזור המרכז דווקא, ורק 6% מסך הטבות המס באותה השנה ניתנו במחוז הדרום. לפי הבדיקה:

שיעורי המס האפקטיביים בפריפריה גבוהים משמעותית מאשר באזורים האחרים: שיעור המס האפקטיבי במחוז הצפון עמד בשנת 2008 על 14.4% ובמחוז הדרום על 16.4%. מנגד, במחוז ת"א עמד שיעור המס האפקטיבי על 9.3% בלבד. שיעורי המס האפקטיביים הגבוהים יחסית בפריפריה מביאים לכך שמשקל הפריפריה בהטבות המס נמוך: בניכוי שתי חברות חריגות מגיע משקל מחוזות הצפון והדרום הגיע לשיעור של 14% בלבד מסך הטבות המס בשנת 2008.

וכיוון שהחברות שנהנו מהטבות מס במסגרת החוק צברו רווחים ראויים לחלוקה בסכום עצום של יותר מ-100 מיליארד שקל, הרי שסכום זה לפחות לא הושקע בחזרה בישראל, אלא חיכה לרגע הנכון – כלומר למשבר הנכון ולשר האוצר הנכון – כדי לזכות בתעודת שחרור ולהגר לחו"ל.

האם היה אפשר להעריך מראש כי אלה יהיו תוצאות הרפורמה? כמובן, והיה גם מי שהתריע עוד לפני אישור החוק.

בישיבת ועדת הכספים בתחילת מארס 2005, שבה דנו חברי הכנסת ברפורמה המתוכננת, אמר ח"כ חיים אורון, אז יו"ר מרצ, כי "אני מסכים עם האמירה שמדינת ישראל היא 'עם הפנים ליצוא' ועם האמירה שהיא 'עם הפנים למפעלים גדולים מעל מיליארד שקל', אבל עוד חיים כאן בארץ קצת אנשים שהם לא במיליארד שקל והם לא ביצוא". בהמשך הדיון סיכם אורון כי "בסך הכל, יוצא שלמרות ההצהרות, תהיה פה הטבה גדולה מאד לחזקים ולמרכז הארץ". ח"כ אלי אפללו הגיע לדיון עם מסמך שהכין מרכז המחקר והמידע בכנסת, שניתח את הרפורמה והראה כי היא תסייע בעיקר לחברות היי-טק מאזור המרכז, והיא רלוונטית פחות לפריפריה. ח"כ אפללו איים לעתור לבג"ץ אם האוצר ינסה להכניס את הרפורמה לחוק ההסדרים, איום שלא התממש בסופו של דבר. דידי לחמן מסר, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אמרה בדיון כי "משרד האוצר הוביל את החוק הזה, ואת המחיר תשלם רשות המסים והציבור בישראל".

היועצת הכלכלית של ועדת הכספים, סמדר אלחנני, הפנתה את תשומת לב חברי הוועדה לעובדה שאת המסים שהמדינה תפסיד בעקבות החוק, יהיו צורך להשלים ממקורות אחרים. כאשר רענן דינור, אז מנכ"ל משרד התמ"ת תחת אהוד אולמרט, ראש ממשלה לעתיד ועבריין מורשע לעתיד הרחוק יותר, התגאה בכך שמעתה יינתנו הטבות המס "ללא הגבלת תקציב", העירה אלחנני כי:

המשפט שאומר 'אין לזה מגבלה תקציבית', הוא פשוט הטעיה. יש מצד אחד מגבלת ההוצאה התקציבית לחוק התקציב שהיא מגבלה מאוד קשיחה, מפחידה מאוד – האחוז האחד הזה מאוד מכביד על המשק, אבל דעתי עליו כרגע לא רלוונטית. ויתור על מס, זו הוצאה תקציבית בשמלה אחרת. זה אותו דבר, אבל על זה לא כתבו, 'מגבלת ההוצאה התקציבית'. החוק מחייב אותם להוסיף את אומדן הטבות המס להצעת חוק התקציב. אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לתרגיל הזה – פשוט יידעו כמה זה ייעלה אולי בסוף השנה.

האחריות עוברת למשרד האוצר

מה גרם לזינוק החד בהיקף הטבות המס בעקבות הרפורמה של שנת 2005? כיצד צברו החברות סכום עתק – כ-125 מיליארד שקל לפי הערכות רשות המסים – בקופת הרווחים שלהן? התשובה נמצאת בכמה שינויים מהותיים שכללה הרפורמה: הפיכת "המסלול החלופי" להטבות מס למסלול "ירוק", כלומר מסלול שבו ההטבות ניתנות באופן אוטומטי, והעברת האחריות הבלעדית עליו לרשות המסים (הכפופה לאוצר), במקום מינהלת ההשקעות (הכפופה לתמ"ת). בנוסף קבעה הרפורמה (כפי ששמה לב סמדר אלחנני), כי הטבות המס לא יותנו במגבלת תקציב כלשהי.

על איזה הטבות מס אנו מדברים בעצם? ובכן, החברות נהנו מפחת מואץ ופטור מלא ממס חברות למשך תקופה של 10 שנים באזורי עדיפות לאומית א', 6 שנים באזורי עדיפות ב' ושנתיים במרכז הארץ. בנוסף, החוק קבע תקופות נוספות בהן ישולם מס חברות מופחת, ואף איפשר להאריך את תקופת הפטור המלא במקרים מסוימים. כל זאת, כאמור, בתנאי שהחברות לא יחלקו את הרווחים כדיווידנד ולא יוציאו אותם מישראל.

ברשות המסים טוענים כי הזינוק החד בהיקף הטבות המס נבע מזינוק ברווחים של חברות הענק. השווי של הטבות המס, לשם הבהרה, משקף את ההפרש בין המס שהיו אמורות החברות לשלם לפי שיעור המס הסטטוטורי למסים ששילמו החברות בפועל בהתאם לחוק לעידוד השקעות הון. לטענת רשות המסים, לא חל שינוי מהותי באופן שבו ניתנו הטבות המס, אלא שיפור ברווחיות של החברות, שהגדיל את סך הרווחים הפטורים עצמם. כלומר, גם ברשות המסים מודים כי הרפורמה בחוק הביאה לכך שקופת המדינה לא נהנתה מהצמיחה והשגשוג של החברות המוטבות. אבל מדובר באמת חלקית, שכן תקבולי המס מאותן חברות לא נשארו באותה הרמה – אלא ירדו (כפי שניתן לראות באחד הגרפים בהמשך).

האמת היא שהורדת מגבלת התקציב והפיכת המסלול החלופי ל"מסלול ירוק" תרמו רבות לגידול בסך ההטבות. כפי שאמר אוסקר אבו ראזק, אז סמנכ"ל מסים במשרד האוצר, "כל המטרה של המסלול הירוק יש לו רק סיבה אחת, שלא תבוא ותתחיל לנהל משא ומתן עם קבוצה מסוימת, אני רוצה שלא יהיה לך חיכוך עם פקיד השומה". אמיר לוי, אז סגנו של הממונה על התקציבים אורי יוגב, הוסיף כי "כל הרעיון של החוק הזה שלא נהיה מדינת 'מעכריה' ומדינת 'שיקול דעת'. כל הרעיון שתבואו למשקיעים ותגידו להם, אלה התנאים ואלה הכללים".

ואכן, החוק מנע מרשות המסים להפעיל שיקול דעת, וכך ניתנו הטבות המס ביד רחבה, מבלי שאיש יערוך רשימת מלאי מפורטת שתבחן כמה המדינה צפויה להפסיד מהמהלך. באופן טבעי, מי שנהנה בעיקר מהמהלך היו חברות הענק, שרושמות רווחים של מיליארדי שקלים – עליהם הן קיבלו פטור ממס. שנתיים לאחר שהוציא לפועל את תוכנית הקיצוצים החריפה של 2003, הוכיח בנימין נתניהו כי הוא יודע גם להיות שר אוצר נדיב – בעיקר כלפי העסקים הגדולים.

קריטריון היצוא מדיר את החברות הקטנות והתעשייה המסורתית

כאמור, הרפורמה בחוק היטיבה במיוחד עם חברות ענק, שרושמות את הרווחים הגדולים ביותר במשק. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, בשנת 2008 קיבלו 5 חברות בלבד נתח של 72.4% מסך הטבות המס שחילקה המדינה!! החברות בעשירון העליון – 52 חברות בסך הכל – זכו לנתח של יותר מ-90% מסך ההטבות של אותה השנה.

אחת הסיבות לכך היתה הוספת קריטריון היצוא כתנאי לקבלת הטבות המס במסלול החלופי. קריטריון זה קבע כי על מנת להיות זכאית להטבות המס במסלול החלופי, על חברה לייצא לפחות 25% מהתוצרת שלה (כלומר, שרבע מההכנסות שלה ינבעו משווקים זרים). כדי לעקוף מגבלות מסוימות בהסכמי הסחר שישראל חתומה עליהם נוסח הסעיף הזה באופן יצירתי, ניסוח שיצר בעיות נוספות בשנה האחרונה, אבל זה כבר עניין אחר. מפעלים העוסקים בתחום הביוטכנולוגיה והננו-טכנולוגיה היו פטורים מסעיף זה.

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוכן לקראת אישור הרפורמה סקר את ההשפעות של הוספת קריטריון היצוא. מחבר הדו"ח, הכלכלן אלכס אולצוור, כתב כי:

התיקון המוצע בחוק לעידוד השקעות הון, שלפיו תנאי זכאות בסיסי לקבלת הסיוע הממשלתי לפי החוק יהיה יצוא של 25% מהתוצרת של המפעל, יביא לפגיעה בתעסוקה ובשכר במפעלים רבים בכלל המשק, ובפרט באזורי העדיפות הלאומית, שבהם שיעור המפעלים שאינם עומדים בקריטריון גבוה למדי. סקטור הטכנולוגיה העילית כמעט לא ייפגע משינוי זה ואף ישתפר מצבו , שכן רוב הסיוע הממשלתי יופנה אליו. השינוי המוצע בחוק יביא לאובדן אחד היתרונות שהיו לאזורי העדיפות הלאומית על מרכז הארץ,  ויגרום לכך שמפעלים לא יעתיקו את מקומם לאזורי העדיפות הלאומית.

כאמור, במשרד האוצר לא שעו לאזהרות, לא של מרכז המחקר והמידע ולא של ח"כ חיים אורון, שאמר בדיון כי "כל הנאומים ממחר עד מחרתיים שאנו צריכים לחזק ולחזק – בכל ישיבה, בכל ועדה, היום בשיכון ואצלך ובפריפריה התוצאה היא כזאת. לדעתי, בחוק הזה גם קטֵן הפער בין מרכז ופריפריה וגם המסלול החליפי. המסלול החליפי דומיננטי, ובמסלול החליפי שאלת הגיאוגרפיה הרבה יותר זניחה. אם אתה מונע גם את זה מהפריפריה, מה יישאר פה בסוף?". ח"כ אלי אפללו הפנה את הנוכחים בדיון לחוות דעת של דודי תדמור, בעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, לפיה התנאי מנוגד להסכמי הסחר של ישראל.

"שנית", המשיך אפללו, "יש גם חוות דעת של משרד התמ"ת שאומרת את אותו הדבר – שאסור להתנות תנאי ייצור בתוך החוק. יש לי את שתי חוות הדעת האלה, והם ממשיכים להעמיד זאת כתנאי. כל המפעלים הקטנים, מפעלי המזון או מפעלים שנמצאים בפריפריה, אלו שלא יכולים לייצא 25%, לא יכולים לקבל את ההטבות האלה. זה איפה ואיפה. אני חושב שזו פגיעה קשה מאוד בפריפריה".

כפי שכבר צוין, הרפורמה בחוק לעידוד השקעות היטיבה במיוחד עם חברות בענף היי-טק – לאו דווקא הענף הנזקק ביותר לסיוע ממשלתי בישראל. חלק הארי של ההטבות הלך (לפי פרסומים שונים) לטבע, צ'ק פוינט, אמדוקס ואינטל, והגדיל את הרווח הנקי שלהן באופן משמעותי. החברות אפילו לא טרחו להפריש כספים למקרה שיצטרכו לשלם את המס שקיבלו עליו פטור, על אף שהיה ברור להן כי אם יבקשו לחלק דיווידנד הן יידרשו לשלם גם מס חברות על הסכום. קרוב לוודאי שהן הניחו כי כאשר יגיע הרגע הנכון, הן יוכלו לסגור עסקה משתלמת בהרבה עם רשות המסים ומשרד האוצר. בינתיים, הכנסות המדינה מענף ההיי-טק הלכו ונשחקו, ובשנים 2010-2009 הניבה התעשייה המסורתית יותר הכנסות ממסים מאשר ענף ההיי-טק!

שטייניץ כמלאך גואל

כפי שנטען בתחילת הפוסט, שר האוצר יובל שטייניץ לא יצר את בעיית הרווחים הכלואים – אך הוא בהחלט מתכוון לפתור אותה, גם אם הדבר כרוך בויתור על מיליארדי שקלים מההכנסות המגיעות למדינה.

העובדה שהחברות צברו סכום עצום בדמות "רווחים כלואים" מעידה כי הן חיכו לרגע הנכון כדי לשחרר את הרווחים האלה, מבלי לשלם עליהם את המס הקבוע בחוק; מנהלי החברות חשבו כי מוטב לתת לכסף הזה לנוח בלי לעשות בו שימוש, ולפיכך להפסיד את התשואה שהיו עשויים להפיק מהשקעת הרווחים במדינות אחרות. ואז הגיע המלאך הפילוסופי הגואל ממשרד האוצר. שטייניץ, למרות הטפות חוזרות ונשנות בנוגע לצורך להבטיח את "עתיד ילדינו" ולהפגין אחריות כלפי הדורות הבאים, מעדיף לגבות היום סכום מגוחך מאשר להותיר לאחד משרי האוצר שיבואו אחריו לגבות את מלוא המס המגיע למדינה.

למען האמת, גם כיום זמינים עבור השר האמיץ שטייניץ כמה כלים שיכולים לסייע לו בגביית המס המיוחל, מבלי שיצטרך להפציר בחברות הענק שיצטרפו להסדר הוולנטרי שלו – ויספוג על כך ביקורת ציבורית חריפה. פרופ' יוסף אדרעי, למשל, ממומחי המס הבולטים בישראל, טוען כי הממשלה יכולה פשוט לתקן את החוק לעידוד השקעות הון, ולהסמיך את רשות המסים לראות ברווחים של החברה המוטבת שנצברו מעל פרק זמן סביר כרווחים שחולקו – כך שיהיה ניתן להשית עליהם את המס המלא. הפרשן הכלכלי גדעון עשת מציע לקבוע בהוראת שעה כי לחברות יש שלוש שנים להשקיע את כל הסכום בחזרה בישראל – או שהן ייאלצו לשלם עליו מס חברות של 25%.

הבעיה היא שהצעות אלה לא יסייעו למשרד האוצר לסגור את הבור בתקציב לשנת 2013 – לשם כך שטייניץ זקוק לרצון הטוב של החברות עצמן. אבל בעולם העסקי, על רצון טוב משלמים במטבע קשיח, מטבע שאינו מגיע מכיסו של שטייניץ – אלא מהכיס של כולנו.

היה פה טוב? לא שמנו לב: תקציב 2010-2009 Revisited

בנימין נתניהו טוען כי במהלך שלוש שנות כהונתו הוא היטיב מאוד עם מעמד הביניים, וכעת, בשל המשבר הכלכלי, הממשלה נאלצת להטיל כמה גזרות כדי להתמודד עם הירידה הצפויה בהכנסות ממסים. מערכת "גוליית" החליטה לחזור להחלטות הממשלה בתקציב 2010-2009, כדי לגלות על מה לעזאזל נתניהו מדבר. להלן כמה מה"הטבות" להן זכו אזרחי ישראל במסגרת התקציב שאישרה ממשלת נתניהו בשנתיים הראשונות לכהונתה:

מסים

העלאת הסכום המינימלי לחפיסת סיגריות מ-6.82 ש"ח ל-8.0 ש"ח, וזאת בהמשך להעלאת מס הקניה המוטל על סיגריות, מ-62% ל-63% באחוזים ומ-0.99 ש"ח ל-1.25 ש"ח במס קצוב.

צמצום הפטור הקיים במס קניה על יבוא סיגריות למי ששב לישראל מחו"ל לפאקט אחד.

הטלת מס קצוב בגובה 15 ש"ח לליטר כוהל, בתוספת 50% מהערך לצורך מס קניה, תוך העלאת התמ"א (תוספת מכסת אחוזים).

העלאת מס הקניה על הבירה ב-50 אגורות.

חינוך

דחיית פיצול כיתות א' וכיתות ב' והקטנת מספר השעות המינמלי במיומנויות יסוד שבו לומדים תלמידים אלה בכיתות קטנות שכוללת לא יותר מ-20 ילדים. בהתאם להחלטה, הופחת מבסיס תקציב החינוך בשנת הכספים 2010 סכום של 96 מיליון ש"ח.

חיילים משוחררים

הפחתה חד פעמית של 35 מיליון ש"ח בשנת הכספים 2009 בתקציב הקרן לסיוע לחיילים משוחררים.

ביטול החובה להעביר סכום שלא נוצל בקרן לסיוע נוסף בשנת כספים אחת לשנה שאחריה, כך שהכסף יחזור במקום זאת לקופת המדינה.

צמצום כוח אדם במשרדי ממשלה ורשויות מקומיות

הפחתת רכיבי השכר במשרדי הממשלה  וביחידות הסמך ב-1% בבסיס התקציב לשנת 2010. ההפחתה "גוברת" על החלטות ממשלה קודמות, כך שתחול גם גם על רכיבי שכר שהוקצו ליישום החלטות אלה. בהתאם לכך יש:

1. להורות למוסד לביטוח לאומי להפחית את מספר העובדים ואת תקציבי השכר בשיעור של 1% בשנת 2010.

2. להורות לשירות התעסוקה להפחית את מספר העובדים בו בשיעור של 1% בשנת 2010.

3. להורות לרשויות המקומיות להפחית את מספר העובדים ואת תקציבי השכר ב-1% בשנת 2010.

ביטוח הלאומי

הגדלת שיעור דמי הביטוח הלאומי הנגבים מהכנסה או משכר בסך כולל של 0.4% – הוראה זמנית עד סוף 2010. בהתאם להפחית את הקצבות אוצר המדינה לביטוח לאומי בסכום של 260 מיליון ש"ח בשנת הכספים 2009 ובסכום נוסף של 520 מיליון ש"ח בשנת התקציב 2010, ובסך הכל 780 מיליון ש"ח.

הפחתת 15 מיליון ש"ח מבסיס התקציב המנהלי של המוסד לביטוח לאומי לשנת הכספים 2009.

קביעת תקנות לפי חוק העבירות המינהליות, לפיהן תיקבע עבירה מינהלית שעניינה מסירת הצהרה כוזבת, במעשה או במחדל, למוסד לביטוח לאומי, וכן עבירה מינהלית לעניין אי עדכון פרטים. הקנס המינהלי שיוטל בגין כל עבירה מינהלית יהיה בשיעורים כדלקמן:

1) גמלת קיום: 1,000 ש"ח בתוספת 50% מהסכום שעל המבוטח להשיב, ובלבד שלא יעלה על 20,000 ש"ח.

2) שאינה גמלת קיום: 1,500 ש"ח בתוספת 50% מהסכום שהתקבל שלא כדין, ובלבד שלא יעלה על 40,000 ש"ח.

דיור ציבורי

לפרק את החברות הממשלתיות וממשלתיות עירונית הבאות, ולהעביר את תחום אחריותן לחברות ממשלתיות אחרות או לגופים שאינם חברות ממשלתיות:

1. פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים

2. שיקמונה, חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בחיפה

3. ח.ל.ד, חברה ממשלתית עירונית לשיקום דיור ופיתוח

4. חלמיש, חברה ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות

תיקון תנאי הזכאות לדיור ציבורי כך שעם פטירתו של זכאי או העברתו למוסד  סיעודי, תיבחן זכאותו של הדייר הממשיך, בהתאם לנתוניו, לדיור ציבורי, על  פי הכללים הקבועים לעניין זה בנהלי משרד הבינוי והשיכון. אם יימצא שהדייר הממשיך איננו זכאי לדיור ציבורי על פי הכללים, לפנותו מהדירה.

משרד הפנים

לבטל את פרס השר על ניהול תקין, ולהפחית  25 מיליון ש"ח מבסיס התקציב בהתאם.

לצמצם את היקף מענקי השר, ולהפחית 30 מיליון ש"ח מבסיס התקציב בהתאם.

עמידה במסגרת התקציב שנקבעה לשנים 2009 ו-2010

1. להפחית את בסיס תקציבי משרדי הממשלה לשנת הכספים 2009 בשיעור של 6.5%.

2. להפחית את בסיס תקציבי משרדי הממשלה לשנת הכספים 2010 בשיעור של 6.5%.

3. ההפחתה האמורה בסעיפים 2-1 לעיל תבוצע על אף האמור בהחלטות ממשלה קודמות, ולפיכך תחול גם עלהתקציבים שהוקצו ליישום ההחלטות האמורות.

לעיון נוסף: החלטות ותוכניות ממשלת ישראל לתקציב 2010-2009

המוסד לביטוח לאומי. משלמים יותר, מקבלים פחות

גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים: גירעון ממשלתי

"ניהול כלכלה לאומית הוא כמו ניהול של משק בית – אתה חייב לאזן בין ההכנסות להוצאות" – כך אמר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו. "לא לחרוג מהתקציב, זה דבר ראשון…  בדרך הזאת אנו שומרים שהמשק בישראל – בניגוד למה שקורה באירופה ובמקומות אחרים – רק ישרט מהמשבר הכלכלי העולמי. הוא עדיין לא נפגע ולא ניתן לו להיפגע".

כמובן, האמת היא שאין דבר רחוק יותר מנתניהו והסנשו פנשה המקומי שלו, ד"ר יובל שטייניץ, מאשר אחריות תקציבית. איזון בין הכנסות להוצאות? איזו בדיחה. הרי מלכתחילה יש חוסר איזון מובנה בין ההכנסות להוצאות – זאת בדיוק המשמעות של גירעון ממשלתי. החוכמה היא לשמור את הגירעון בשליטה – וכפי שאפשר לראות מהנתונים, בשלוש השנים של שלטון נתניהו נכשלה ממשלת ישראל במשימה זו באופן מחפיר.

הגירעון הממשלתי (או במקרים נדירים – העודף) מבטא את ההפרש בין סך כל הוצאות הממשלה על קניית סחורות ושירותים לבין הכנסותיה מגביית מסים, ממכירת סחורות ושירותים, קבלת תמלוגים ודיבידנדים מחברות ממשלתיות, סיוע כלכלי וביטחוני מארה"ב ועוד. ההוצאות כוללות את כל ההוצאות של משרדי הממשלה – על שכר, שירותים, ציוד ועוד – תשלומי ריבית, מתן אשראי וכו'.

ב-2009, השנה הראשונה לכהונתו של נתניהו, זינק הגירעון הממשלתי השנתי ל-33.9 מיליארד שקל – 5.2% מהתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) – לעומת גירעון של 2.1% מהתמ"ג שנה קודם לכן. שנה לאחר מכן הסתכם הגירעון ב-26.2 מיליארד שקל, או 3.7% מהתמ"ג. ב-2011 הסתכם הגירעון הממשלתי ב-24.4 מיליארד שקל, וב-2012 הוא צפוי להסתכם ב-32.4 מיליארד שקל.

כדי שיהיה ברור – לא מדובר בנתונים מצטברים, אלא בגירעון בשנה אחת בלבד. כלומר, בכל שנה ושנה הוציאה ממשלת נתניהו הרבה יותר ממה שהיא היתה אמורה להוציא. בשנת 2011, למשל, נקבע יעד הגירעון על 3% מהתמ"ג. בפועל הגיע הגירעון ל-3.3%. בשנת 2012 נקבע יעד גירעון של 2% מהתמ"ג, בפועל הגירעון צפוי להסתכם ב-4% מהתמ"ג – פי שניים מהיעד.

הזינוק בגירעון נובע בין היתר מההאטה במשק הישראלי, שבניגוד לטענות של נתניהו כבר נפגע מהמשבר העולמי. האטה זו הביאה לירידה בגביית המסים, שהיתה נמוכה מהיעד בשנים אלה. הצד השני של הגירעון הוא הבזבוזים של ממשלת נתניהו. לא משנה כמה ינסו להסתיר זאת, בסופו של דבר הכיבוש עולה הרבה כסף – בביטחון, בהשקעה במבנים ותשתיות, בתמיכות כאלה ואחרות… תוסיפו לזה את הטבות המס לחברות הענק כמו אינטל וטבע, ששטייניץ ויתר להן על מסים בעשרות מיליארדי שקלים, ואת הצורך לתחזק את הממשלה המנופחת לרצות את השותפות הקואליציונית… בקיצור, אתם מתחילים להבין.

* הנתונים נלקחו ממאגר המידע של בנק ישראל, תחום סקטור ציבורי, תת תחום מימון, חוב גירעון

* הפוסט הקודם בפינת "גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים": גירעון מסחרי

גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים: גירעון מסחרי

אוקי, זאת אמורה להיות פינה חדשה, אז בואו נקבל אותה במחיאות כפיים סוערות. נקווה שהיא תחזיק מעמד.

בדומה לצה"ל, גם למערכת "גוליית" יש מחשב מיוחד שבוחר שמות לפינות כאלה באופן אקראי. מכיוון שאנו מאמינים בשקיפות מלאה יש לציין כי הבחירה הראשונה של המחשב היתה "צפרדעים מקשיבות למוזיקה קלאסית", וכמה מאיתנו אף הציעו לשקול לשנות את הפינה בהתאם. אך בסופו של דבר ערכנו הצבעה שמית והוחלט להתייחס לניסיון הראשון כאל הרצת מבחן בלבד. למרבה המזל, השם האקראי השני שהציע המחשב – "גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים" – התאים הרבה יותר לכיוון שעליו חשבנו.

חוץ מזה הפינה די מדברת בעד עצמה. היא תופיע לרוב בפורמט של תמונה, כולל כיתוב והכל, כדי שיהיה ניתן לשתף אותה בקלות. אתם מוזמנים להעתיק ולהפיץ אותה בעצמכם. יהיה נחמד אם תוסיפו קרדיט לבלוג, אבל בהחלט לא הכרחי. בדומה לתפיסה של האיחוד האירופי שהוזכרה באחד הפוסטים הקודמים, גם ב"קולקטיב דעות" אנו מאמינים בגישה לפיה "אין למסות ידע".

יובל שטייניץ ומלחמתו בג'ון מיינרד קיינס: להבין את משבר החובות באירופה, וגם קצת בארה"ב

"מדינות המערב כשלו אחת אחר השנייה בטיפול במשבר הכלכלי כיוון שאימצו מודל קיינסייני, של הוצאת כספים והרחבת תקציבים בתקופת משבר. מדינות המערב גילו שהגדלת התקציב לא פותרת את הבעיות ולהפך, יוצרת משבר נוסף, משבר חובות"

                                           שר האוצר יובל שטייניץ, נאום באוניברסיטת תל אביב, 11 בספטמבר 2011

בשנה האחרונה מספק שר האוצר, יובל שטייניץ, ניתוח כלכלי מעניין בנוגע להתפתחות משבר החובות באירופה וההאטה הכלכלית בארה"ב. לפי ההסבר של שטייניץ, מדינות המערב ניסו להתמודד עם המשבר על ידי הגדלת ההוצאות הציבוריות – כלומר ההשקעה הממשלתית בתשתיות, ברווחה ובתחומים נוספים – מתוך מטרה לעודד את הכלכלה, בהתאם לרעיונות שהציע הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לאחר השפל הגדול בארה"ב. אלא שהגדלת התקציבים לא סייעה לאושש את הכלכלה, ורק הגדילה את החוב הלאומי והגבירה את אי היציבות. הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, הגדיר את ההסבר של שטייניץ כ"ניתוח מבריק".

בהחלט, הניתוח של שטייניץ מספק הסבר יפה, פשוט ואלגנטי למה שמתחולל כיום באירופה. הבעיה העיקרית איתו, כפי שקורה לרוב עם הסברים פשוטים ואלגנטיים, היא המציאות עצמה. אחרי הכל, המדינות האירופיות שנמצאות כיום במצב הקשה ביותר – ובראשן יוון, פורטוגל ואירלנד – כלל לא הגדילו תקציבים ממשלתיים ולא ביצעו השקעות בתשתיות או ברווחה, כפי שהמליץ קיינס לנהוג בתקופה של מיתון כלכלי. מדינות אלה הגיבו למשבר במדיניות צנע, בקיצוץ בתקציבים ממשלתיים ובהפחתות שכר במגזר הציבורי, צעדים שעד כה לא הניבו את התוצאות המקוות.

מכיוון שכך, ברור למדי שמשבר החובות באירופה אינו נובע ממדיניות קיינסיאנית, אלא קשור יותר לרצון של ממשלות גוש היורו – ובראשן גרמניה וצרפת – להגן על מערכת הבנקאות הפרטית במדינות, שהלוותה סכומי כסף עצומים ליוון וכעת עלולה לעמוד בפני מחיקת חובות עצומה, שתערער את היציבות שלה. למעשה, כל תוכניות הסיוע שיזמו האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמית עבור המדינות שבמרכז המשבר הן לא יותר מחבילות חילוץ לבנקים אירופיים, שביצעו השקעות לא מוצלחות באג"ח של יוון. אלא שניגוד לארה"ב, שהעבירה את הכסף (כמעט טריליון דולר) ישירות למערכת הבנקאות במדינה, ממשלות אירופה מבצעות מהלך סיבובי, שבו הן מעבירות את הכסף ליוון ולמדינות אחרות, כדי שאלה יוכלו להחזיר אותו לבנקים הצרפתיים והגרמניים.

יובל שטייניץ. זה שאתה יודע להגיד "קיינסיאני" לא הופך אותך למומחה כלכלי

 הגדלת תקציבים או צנע?

האיחוד האירופי אכן יזם תוכנית תמריצים במודל קיינסיאני כבר בנובמבר 2008.  בתגובה למשבר העולמי החליט האיחוד האירופי על תוכנית תמריצים לכלכלת המדינות בהיקף כולל של 200 מיליון יורו, ששיקפו סדר גודל של 1.5% מהתמ"ג הכולל של האיחוד. לשם השוואה,  קרן החילוץ שהקים גוש היורו ב-2010 במטרה לחלץ את המדינות המתקשות (The European Financial Stability Facility) היתה בהיקף של 440 מיליארד יורו, ומדינות הגוש שוקלות בימים אלה להרחיב אותה לכמעט טריליון יורו.

גם באופן יחסי לתוכניות התמריצים שיזמו ארה"ב וסין מדובר בתוכנית צנועה למדי, שמלכתחילה לא היתה מסוגלת לאושש את הכלכלה. לשם השוואה, חבילת התמריצים עליה הכריזה ממשלת סין באותו החודש היתה בהיקף כולל של 586 מיליארד דולר – יותר מ-10% מהתמ"ג של המדינה. חבילת התמריצים שאישרה ארה"ב בתחילת 2009 היתה בהיקף של כ-790 מיליארד דולר, בסביבות 5% מהתמ"ג שלה.

אלא שגם תוכנית צנועה זו לא יושמה בפועל. אירלנד, למשל, הכריזה כבר בסוף 2008, בתגובה למיתון המסתמן, כי התקציב לשנה הבאה יהיה "הקשוח ביותר זה שנים", ודובר הממשלה הבטיח כי בשל הזמנים הקשים, כל הוצאה תיבחן במיקרוסקופ. לממשלת יוון, כפי שהסתבר לקראת סוף 2009, לא היתה כל אפשרות להגדיל את ההוצאה התקציבית, מכיוון שהמדינה כבר היתה שקועה עמוק בחובות. איטליה ופורטוגל הגדילו את התקציבים במידה מזערית בלבד.

בתחילת 2010, כשנחשף המצב החמור של יוון ושל מדינות אחרות בגוש, נקטו המדינות האירופיות, בעידוד קרן המטבע העולמית, מדיניות הפוכה מזו עליה המליץ קיינס. בתמורה לחבילת החילוץ שקיבלה יוון התחייבה הממשלה לקצץ בהוצאות וליישם צעדי צנע מחמירים. יוון יישמה כמה גלי קיצוצים מתחילת 2010, שכללו, בין היתר, הפחתה של מספר ימי החופשה השנתיים, קיצוץ בשכר במגזר הציבורי, הקטנה של תשלומי הפנסיה לגימלאים, קיצוץ בהוצאות הבריאות הציבוריות, העלאה של המע"מ מ-4.5% ליותר מ-20%, הפרטה של נכסי מדינה במיליארדי דולרים ועוד. צעדים אלה לא סייעו לכלכלת המדינה, שהמשיכה להתכווץ בקצב מהיר. אם ב-2009 התכווץ התמ"ג ביוון בכ-2%, ב-2010 הוא ירד בעוד 4.5%. גם עבור 2011 התחזית עגומה, עם צפי להתכווצות של 3.5%.

המצב של אירלנד שונה מהותית מהמצב ביוון. הכלכלה המקומית, שנהנתה מצמיחה מהירה בשנים שקדמו למשבר, נכנסה למיתון עמוק כששוק הנדל"ן במדינה קרס ב-2008, וגרר מטה את מערכת הבנקאות במדינה, שהיתה חשופה לו יתר על המידה.  ממשלת אירלנד הודיעה כי תערוב לחובות של הבנקים הגדולים במדינה ולאחר מכן אף נאלצה להזרים להם כספים כדי למנוע את קריסתם, מה שיצר לחץ כבד מאוד על רמת החוב שלה, שהחלה לטפס בחדות. בתגובה הודיעה המדינה על צעדי צנע, שנועדו להוריד את רמת החוב ולייצב את הכלכלה.

למרות הקיצוצים שהנהיגה הממשלה החשש מפני חדלות פירעון של המדינה גבר, ובסוף 2010 נאלצה אירלנד לבקש חבילת סיוע מקרן המטבע ומהאיחוד האירופי. כתנאי לקבלת חבילת חילוץ, בהיקף כולל של 114 מיליארד דולר, הכריזה אירלנד על תוכנית צנע חדשה שכללה, בין היתר, קיצוץ של כ-20 מיליארד דולר בהוצאות ציבוריות בתוך ארבע שנים, כולל קיצוץ של 15% בתקציב הרווחה של המדינה, פיטורים של כ-25 אלף איש במגזר הציבורי, קיצוץ בקצבאות הילדים והפחתת שכר המינימום.

צעדים אלה וצעדי  צנע נוספים שיישמה אירלנד לאחר מכן  לא הספיקו כדי לצמצם את הגירעון התקציבי, וביולי 2011 הודיעה סוכנות הדירוג מודי'ס כי היא מורידה את דירוג האשראי של ממשלת אירלנד לרמה של Baa3 , המכונה בז'רגון המקצועי "אג"ח זבל". בשבועות האחרונים דרשו האיחוד האירופי וקרן המטבע כי המדינה תבצע קיצוצים נוספים בהיקף של מיליארדי דולרים, במטרה להגיע לגירעון תקציבי של 8.6% ב-2012, כפי שהתחייבה בעת קבלת הסיוע. בינתיים כלכלת אירלנד מראה סימני שיפור, אבל היקף החוב הלאומי עדיין גבוה מאוד יחסית, ברמה של של 97% מהתוצר, לעומת חוב של פחות מ-30% מהתוצר לפני תחילת המשבר.

ומה קורה בארה"ב?

ארה"ב, לעומת זאת, אימצה באופן נחרץ יותר את הרציונל שעומד מאחורי המדיניות הקיינסיאנית. מייד עם כניסתו לבית הלבן יזם ברק אובמה תוכנית תמריצים בהיקף של כמעט 800 מיליארד דולר, שכללה השקעה בתשתיות, הארכה של הטבות סוציאליות שונות, קיצוצי מס לשכבות הביניים ועוד.

לא ברור מדוע שטייניץ סבור כי דווקא תוכנית זו היא שהביאה לרמות החוב הגבוהות של ארה"ב. אחרי הכל, קיצוצי המס עליהם החליט ממשל בוש בתחילת העשור עלו, לפי הערכות שונות, בין 1.3 טריליון דולר ל-2.9 טריליון דולר במצטבר – בין פי שניים לפי שלושה מתוכנית התמריצים. העלות המלחמות בעיראק ואפגניסטאן בעשור האחרון מסתכמת בעוד כמה טריליונים (ההוצאה הישירה מתקרבת ל-1.5 טריליון דולר, אבל ההערכות בנוגע לעלות הכוללת מתקרבות ל-4 טריליון דולר). גם התוכנית לחילוץ הבנקים, שאינה נחשבת צעד קיינסיאני בשום צורה, עלתה לממשל סכום דומה לזה שהוקדש לתוכנית התמריצים של אובמה. כך שהטענה כי הגירעון של ארה"ב נובע בעיקר מתוכנית זו היא קצת מגוחכת.

האם תוכנית התמריצים שיזם ממשל אובמה בכלל נכשלה? הוויכוח הזה מתנהל בשנתיים האחרונות בארה"ב, כאשר לא מעט כלכלנים בכירים טענו כי הבעיה עם התוכנית היתה שהיא מצומצמת מדי. באמצע 2010, למשל, העבירה קבוצה של כלכלנים בכירים פנייה לממשל שבו נטען כי יש להאריך את התוכנית ולהגדיל אותה, במטרה להבטיח את התאוששת הכלכלה. על הפנייה חתמו גם שלושה זוכי פרס נובל בכלכלה – ג'וזף שטיגליץ, אריק מסקין ודניאל מקפיידן.

"קיים צורך דחוף כי הממשלה תחליף את כוח הקנייה האבוד של אלה שאיבדו את עבודתם ושל משפחותיהם, תיישם קיצוצי מס ותיזום הגדלה של ההוצאות הציבוריות על מנת לעודד את הביקוש", נכתב בהצהרה. "התמקדות בהקטנת הגירעון, מבלי להתייחס למחסור הכרוני בביקוש, היא בדיוק הטעות שעשו מקבלי ההחלטות בתקופת המשבר הגדול של שנות השלושים במאה הקודמת. גישה כזו תאריך את המיתון, תפגע בלכידות החברתית במדינה ותמשיך לגרום קשיים לא נחוצים למיליוני אמריקאים".

הקושי בהערכת מידת ההצלחה או הכישלון של התוכנית נובע מכל שאין לנו שום בסיס להשוואה. כלומר, אנו לא יודעים מה היה קורה לכלכלה אם הממשל לא היה מיישם את תוכנית התמריצים. עם זאת, ראוי לציין שהתמ"ג של ארה"ב התכווץ בקצב שנתי ממוצע של 5% בשלושת הרבעונים שקדמו לאישור התוכנית, כולל הרבעון הראשון של 2009. ברבעון השני של 2009 החלה הכלכלה להתאושש, והתוצר התכווץ רק ב-0.7%. בחודשים שלאחר אישור התוכנית חזרה ארה"ב לצמיחה חיובית, וברבעון הרביעי של 2009 צמחה הכלכלה בקצב מהיר של 5% במונחים שנתיים. את 2010 כולה סיימה ארה"ב עם צמיחה של כ-3%.

בשבועות האחרונים מנסה ממשל אובמה לקדם תוכנית תמריצים חדשה, בהיקף של 447 מיליארד דולר, שאמורה להמשיך את אותו הקו, עם השקעות נרחבות בפרויקטים ממשלתיים, קיצוצי מס למעמד הביניים, הטבות מס לעסקים שיעסיקו עובדים חדשים ועוד. לפני כשבועיים נכשל אובמה בניסיון להעביר את התוכנית בשלמותה בסנאט, וכעת הוא שוקל לנסות ולהעביר אותה  בחלקים. יש להניח שאובמה ייאלץ להתפשר עם מנהיגים רפובליקאיים, לצמצם את התוכנית או לכלול בה יותר קיצוצי מס על חשבון הגדלת ההוצאה – גישה שעשויה לקרוץ לחלק מהסנאטורים הרפובליקאיים.

 שינויים אלה עשויים להשפיע באופן מהותי על האפקטיביות של התוכנית: בממשל סבורים כי הגדלת ההוצאה מעודדת יותר את הצמיחה מקיצוצי מס, אשר לרוב מופנים לטובת חיסכון ולא לטובת צריכה. קיימות גם מחלוקות על הרכב ההוצאה, ועל הפרויקטים בהם יתמוך הממשל. מבחינה זו די לציין שחברת האנרגיה הסולארית סולינדרה, שנמצאת כיום במרכז שערורייה בה מעורבים גם בכירים בממשל, קיבלה תמיכה של יותר מחצי מיליארד דולר במסגרת תוכנית התמריצים מ-2009. החברה פשטה את הרגל לפני מעט יותר מחודש, וסיפקה תחמושת מוצלחת במיוחד לאלה שמתנגדים לגישה של אובמה.

בכל מקרה, לא נראה ששטייניץ מודע למורכבות של הסוגיה, או שהוא מבין באמת את הרעיונות של קיינס. אחרי הכל, מדיניות קיינסיאנית נוגעת למצבים בהם המשק נקלע למיתון והכלכלה מתכווצת. מכיוון שהמשבר העולמי לא ממש פגע בישראל, לא עלתה כאן מעולם השאלה האם לנקוט מדיניות קיינסיאנית. מכיוון שכך, כששטייניץ מתגאה בכך שהוא התנגד למדיניות כזו, אין לאמירה זו שום משמעות.

עכשיו, זה לא ששר אוצר חייב להיות בעל תואר מתקדם בכלכלה (גם לכותב שורות אלה אין תואר שכזה), אבל לכל הרוחות, למה לדבר בכזאת נחרצות על דברים שאתה לא מבין בהם כלום?

הפוסט פורסם בגרסה קצרה יותר (ופחות תוקפנית) גם כאן