הגלובליזציה ומערכת המס בישראל, או: למה הרבה יותר פשוט וקל להעלות את המע"מ כדי לסגור את הגירעון בתקציב

"עכשיו, כאשר בעקבות הוגים כמו האייק (Hayek) נעשה מקובל לזהות חופש פוליטי עם השוק החופשי, נדמה שהדחפים מאחורי האידיאולוגיה שוב אינם זקוקים למנגנון משוכלל של פיצוח צפנים ושל מתן פרשנויות הרמנויטיות חדשות; נדמה שקל יותר לעמוד על הקו המנחה את כל הפוליטיקה בת זמננו: העשירים רוצים שיפחיתו את שיעורי המסים המוטלים עליהם"

פרדריק ג'יימסון, "תרבות והון פיננסי", 1996

העשירים רוצים שיפחיתו את שיעורי המס עליהם, או שלכל הפחות לא יעלו אותם. אחרת הם יעזבו את המדינה. את המסר הזה, בנוסח מעט משתנה, אנו שומעים בכל פעם שיש צורך בהגדלת צד ההכנסות בתקציב, כמו בימים אלה ממש. הנה, רק לפני שבועיים אמר פרופ' עומר מואב, מי שהיה היועץ הכלכלי של שר האוצר יובל שטייניץ, כי "מי שחושב להטיל עוד ועוד מסים על העשירים טועה. הם ייקחו בסוף את הפקלאות ויילכו".

אפשר רק להניח שאיש אקדמיה מכובד כמו פרופ' מואב אכן ביצע את עבודת המחקר, ערך סקר מקיף בין עשירי ישראל וגילה שרמת המס הנוכחית היא בהחלט הגבול העליון שהם מוכנים לשלם, וכל העלאה נוספת תבריח אותם בהמוניהם לנתב"ג, בלי להרים אפילו טלפון לעוזרת שלא תטרח לבוא לנקות מחר. או שפשוט יש לפרופסור פחות אמון באליטה הכלכלית של ישראל, והוא חושש כי בכל רגע הם עשויים לנטוש אותנו לאנחות.

אבל האמת היא שהחשש של פרופ' מואב מפני "בריחה" של עשירים מישראל כלל אינו קשור לגובה המס שאותם אזרחים נדרשים לשלם. אחרי הכל, גם אם המס השולי המירבי בישראל היה נמוך ב-5%, היה עשוי מישהו לקום ולטעון שהעלאה שלו תגרום לעשירים לעזוב את המדינה. זאת גם הסיבה לכך שלפרופ' מואב אין שום צורך להסתמך על מחקרים ועובדות כשהוא מעלה את הטענה הזאת. ההיגיון הוא פשוט מאוד: אף אחד לא אוהב שמטילים עליו מסים נוספים. ההבדל בין העשירים למעמד הביניים ולשכבות החלשות טמון בכך שהראשונים יכולים לעבור בקלות בין מדינות, והשכבות החלשות ומעמד הביניים לא.

"בימים עברו היו ההון והעבודה שניהם מקובעים לקרקע. כעת ההון נע בחופשיות, ואילו העבודה נשארה מקורקעת כבעבר". טענה זו, של הסוציולוג זיגמונט באומן, עשויה להפנות את הדיון בכיוון הנכון. אחרי הכל, העולם אולי נהפך לכפר גלובלי, אבל לא כל אחד יכול להחליף בו דירה בקלות. מי שנסמך בעיקר על הכנסות מעבודה, למשל, עשוי להתקשות בהסתגלות למולדת החדשה: הוא זקוק לאישורי עבודה, שבדרך כלל ניתנים רק לעובדים של חברות מסחריות גדולות. פערי שפה והתרבות נזקפים לרעתו כשהוא מחפש עבודה. הוא עשוי אף להיתקל בשנאת זרים, שנהפכת לנפוצה יותר ויותר בעקבות המשבר הכלכלי…  מנגד, למי שרוב הכנסותיו הן הכנסות הון אין שום בעיה: כרטיס האשראי הבינלאומי שלו מספיק. בחיבור פשוט לאינטרנט הוא יכול להעביר סכומי כסף עצומים מסביב לכדור הארץ במהירות האור. הוא יכול להיות בכל מקום בעולם, והכסף ימשיך לזרום אליו.

וזה גם ההסבר לאבחנה של ג'יימסון בנוגע למנגנון האידיאולוגי, או ליתר דיוק להיעדר מנגנון אידיאולוגי מורכב שישמש להצדקת הדרישה להפחתת המס. הזירה שבה התרחשו ויכוחים מעין אלה בעבר היתה מדינת הלאום. קשה להאמין שאנדרו קארנגי, מברוני ההון הגדולים של ארה"ב בסוף המאה ה-19, איים מתישהו כי אם יצטרך לשלם מס נוסף, הוא יעביר את מפעלי הפלדה שלו לסין. אף אחד לא היה מתייחס לאיום כזה ברצינות; גם אם הדבר היה אפשרי כנראה שהעלויות היו עולות עשרות מונים על החיסכון שהיה מושג. ובכל מקרה, לא היה בצעד כזה שום היגיון: ההשקעות העצומות של הממשל בפיתוח מערכת מסילות הרכבת שנפרשה באותה התקופה לאורך ולרוחב ארה"ב, לצד ההשפעה העצומה של קרנגי על חברי קונגרס, סנטורים, שופטים ונשיאים, סיפקה לאיל הברזל הזדמנויות מצוינות לרווח מהיר לא רחוק מהבית….

אנדרו קארנגי. ברון, שודד ואולם קונצרטים

המצב נהפך לפשוט הרבה יותר בזכות ההתקדמות הטכנולוגית – בעיקר בתחום טכנולוגיית המידע – לצד המערכת הכלכלית הבינלאומית שהתהוותה לאחר מלחמת העולם השנייה על בסיס הסכמי ברטון וודס, שבין היתר יצרו מערכת שערי חליפין יציבה שהתבססה על הדולר כמטבע רזרבה עולמי. ניתוק הדולר מבסיס הזהב בתחילת שנות ה-70 (The Nixon Shock),  שביטל באופן מעשי את המערכת שנוצרה בברטון וודס (לפיה הדולר יוצמד לבסיס הזהב וכל שאר המטבעות יוצמדו לדולר במסגרת רצועת ניוד של 1% מעלה או מטה) והפך את כל המטבעות הלאומיים למטבעות צפים, חיזק את הניידות של ההון הבינלאומי. השפעה דומה היתה למגמת הדה-רגולציה במסחר הבינלאומי, שהיטיבה במיוחד עם המגזר הפיננסי ועם תאגידי הענק, ונמשכה במידה זו או אחרת משנות ה-70 ועד המשבר העולמי של 2008.

מגמות אלה ניצבות בלב מה שמקובל לכנות באופן רחב למדי "תהליך הגלובליזציה". לתקופה זו מתייחס ג'יימסון – בעקבות הוגים אחרים מהשמאל – כאל שלב הקפיטליזם הפיננסי, שם שנועד להדגיש את הדומיננטיות של הגופים הפיננסיים הבינלאומיים בכלכלה העולמית. מאפיין נוסף של שלב הקפיטליזם הפיננסי הוא ההיחלשות של מדינות הלאום לעומת תאגידי הענק, מגמה שבאה לידי ביטוי בהורדה ההדרגתית של מס החברות במרבית המדינות המפותחות (ובישראל) במהלך 20 השנים האחרונות. כמובן שגם בעלי ההון המקומיים נהנים ממגמה זו, ולמעשה כמעט לכל עניין ודבר האינטרסים שלהם זהים לחלוטין לאלה של המשקיעים הזרים. אחרי הכל, בעלי ההון המקומיים שלנו הם המשקיעים הזרים של מדינה אחרת…

מיסוי עקיף ומיסוי ישיר

הצד השני של המטבע, היינג של אותו יאנג כלכלי, נוגע לכל מי שאינו אזרח שווה זכויות בכפר הגלובלי החדש, כלומר לכל מי שאינו נמצא במעמד סוציו-אקונומי שמאפשר לו לדלג בין מדינות לפי רצונו (או לפי שיעור המס הקבוע בהן), כלומר לרוב המוחלט של האזרחים בישראל ובשאר העולם. אתם שם בבית או במשרד, מה אתם כבר יכולים לעשות אם הממשלה מחליטה להעלות את הבלו על הדלק? תצאו לרחובות? כפי שמוכיח הקיץ האחרון, האיום הזה לא מפחיד אף אחד, בטח שלא לאורך זמן.

זאת הסיבה שכאשר נוצר גירעון בתקציב, וצריך להגדיל את צד ההכנסות, הצעד הראשון ששוקלים באוצר הוא העלאת המס העקיף, כמו מע"מ, והצעד השני הוא העלאת עוד מסים עקיפים. הרי מסים אלה, שמוטלים לרוב על צריכה, פוגעים פחות במאיון העליון מאשר בעשירון התחתון.

הנתונים מתייחסים לשנת 2009. מתוך מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מחקר שנערך בהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) לשנת 2003 בדק את נטל המסים הישירים (הפרוגרסיביים) והמסים העקיפים (הרגרסיביים) על משקי הבית בישראל. אחת המסקנות שעלתה מהמחקר היא שבניגוד לטענה הרווחת כי השכבות החלשות בישראל בקושי משלמות מסים, שיעור המיסוי העקיף הגבוה בישראל גורם לכך שנטל המס הכולל על העשירון התחתון גבוה יותר מנטל המס הכולל על העשירון העליון (כשיעור מתוך ההכנסה), ומגיע ליותר מ-50% מההכנסה של אותם משקי בית. כלומר, יותר ממחצית מההכנסות של העשירון הנמוך ביותר בישראל הולכות לקופת המדינה בצורת תשלומי מס שונים.

המסקנה השנייה שעלתה מתוך המחקר היא שמלבד קנסות ומסי קנייה על סיגריות ומוצרי טבק, המע"מ הוא המס הרגרסיבי ביותר במערכת המס הישראלית.

המחקר, שנכתב על ידי נילי ביבי-קרשאי, פורסם ביוני 2005. מחקר נוסף של מכון ואן ליר שהתפרסם באותה תקופה הראה כי בעוד שישראל נמצאת במקום 24 מבין מדינות ה-OECD ברמת המיסוי הישיר (אז עוד לא היינו חברים מלאים בארגון), המדינה מזנקת למקום הראשון מבחינת נטל המס העקיף לעומת 31 המדינות החברות בארגון – וזאת נכון לאמצע העשור הקודם.

ומה קרה מאז? אתם יכולים לנחש בעצמכם. ממשלת ישראל, בהובלת משרד האוצר, המשיכה להפחית את שיעורי המס הישיר ולהגדיל את שיעורי המס העקיף. החל מ-2006 גדל חלקם של המסים העקיפים בסך הכנסות המס של המדינה בעוד חלקם של המסים הישירים הלך והצטמצם. ב-2010, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, חלקם של המסים העקיפים בסך הכנסות המס של המדינה היה גדול יותר מחלקם של המסים הישירים.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע בכנסת

למה ב-OECD ממליצים לישראל להעלות את המע"מ

בסקירה קצרה של OECD בנוגע לכלכלת ישראל שהתפרסמה בסוף מאי השנה תמכו כלכלני הארגון בצעדים המתוכננים של האוצר וטענו כי כדי לסגור את הגירעון הצפוי בתקציב לשנה הבאה, על הממשלה להעלות את המע"מ ולעמוד כחומה בצורה בפני הלחץ הציבורי להפחתת הבלו על הדלק. על ההמלצה חזר גם מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, בביקור שקיים בישראל בתחילת יוני. אפשר להניח שמה שעמד לנגד כלכלני הארגון היה שיעור המע"מ הסטטוטורי בישראל, הנמוך מממוצע מדינות ה-OECD.

מקור: התאחדות התעשיינים

אבל השאלה האמיתית היא לא מה שיעור המס הסטטוטורי בישראל לעומת העולם, אלא מה רמת ההוצאה לצריכה מתוך סך ההכנסה הפנויה של משקי הבית בכל עשירון. בישראל מוציאים העשירונים התחתונים כמעט את כל הכנסתם על צריכה (משק בית בעשירון התחתון מוציא בממוצע יותר מהכנסותיו, כך ששיעור החיסכון שלו הוא שלילי), כך שנטל המע"מ עליהם הוא 16% לפחות מתוך סך ההכנסה הפנויה. העשירון העליון, יש לשער, מוציא חלק קטן בהרבה מתוך הכנסתו הפנויה על צריכה, ולכן נטל המע"מ מתוך סך הכנסתו נמוך בהרבה. במאיון העליון נטל המס קטן עוד הרבה יותר.

וזאת הסיבה העיקרית לכך ששיעור המע"מ (VTR) במדינות סקנדינביה גבוה יותר משיעור המע"מ הנהוג בישראל. רמת הרגרסיביות של המע"מ, שמשקפת את הפגיעה שלו בשכבות החלשות, אינה נקבעת לפי גובה המס הקבוע בחוק – אלא לפי פערי ההכנסה הקיימים במדינה מסוימת. במדינה שבה רמת ההכנסה תהיה שווה בכל העשירונים, גם מע"מ בגובה 50% לא יהיה ממש רגרסיבי (בהנחה שגם ההוצאה לצריכה תהיה כמעט שווה). בישראל, שבה פערי השכר הם מהמשמעותיים ביותר מבין מדינות ה-OECD, המע"מ הוא מס מאוד רגרסיבי. במדינות סקנדינביה, בהן הפערים בהכנסות הם מינוריים, המע"מ הוא מס פחות רגרסיבי.

הסיבה השנייה לכך ששיעור המע"מ במדינות סקנדינביה גבוה יותר מבישראל היא רמת ההשקעה הציבורית של מדינות אלה באזרחים שלהם. מכיוון שבמדינות סקנדינביה חלק גדול מאוד מהצריכה הכוללת של משקי הבית מגיע בצורת שירותים ציבוריים – כמו חינוך ובריאות – העלאת שיעור המע"מ אינה משפיעה על הוצאות אלה כלל. בישראל, לדוגמה, שיעור ההוצאה הפרטית על בריאות גבוה כמעט פי 6 מאשר בשבדיה (נראה לי שבערך 1.2% מהתמ"ג בישראל לעומת 0.2% בשבדיה, אבל אל תתפסו אותי בשברי אחוזים). בפינלנד, שמערכת החינוך שלה נחשבת לטובה ביותר בעולם, שיעור ההוצאה הפרטית על חינוך הוא 0% בדיוק. אזרחי פינלנד נהנים מחינוך חינם מהגן ועד האוניברסיטה ומוסדות אחרים להשכלה גבוהה, כולל הכשרות מקצועיות למבוגרים וקורסים להסבה מקצועית למי שמעוניין בכך, וכל זאת מבלי שיוציאו שקל מהכיס באופן פרטי. גם לא יורו.

עבור כל השירותים האלה אין משמעות להעלאת המע"מ, מכיוון שהאזרחים גם ככה לא משלמים עליהם. בישראל, מנגד, ההוצאה הפרטית על חינוך היא אחד הסעיפים הכבדים ביותר בתקציב המשפחתי (לפחות בשכבות החלשות), והעלאת המע"מ מגדילה גם את העלויות האלה. כך גם בבריאות, בסעיפים מסוימים בדיור וכו'.

כדאי גם לציין כי מדינות רבות באירופה מנהיגות מע"מ דיפרנציאלי במטרה לצמצם את הרגרסיביות של המס, כמו מע"מ מופחת על חלק ממוצרי המזון. בכל מדינות אירופה – למעט דנמרק, גרמניה, סלובקיה ואסטוניה – קיים שיעור מע"מ מופחת על תרופות. בבריטניה ובאירלנד קיים פטור מממע"מ על מוצרים רבים, בהם כמעט כל מוצרי המזון. כמעט כל מדינות האיחוד האירופי מטילות מע"מ מופחת על ספרים ועיתונים, בנימוק כי "אין למסות ידע".

לאור כל אלה, אין זה מפתיע כי למרות שיעור המע"מ הנמוך יחסית בישראל, ההכנסות ממס זה אחראיות לכ-35% מסך גביית המסים של המדינה (ב-2008), לעומת ממוצע של 21% מסך הכנסות המס בין מדינות ה-OECD.

מתוך הדו"ח השנתי של מינהל הכנסות המדינה לשנים 2010-2009

על "מסים מעוותים" ועל "כלכלה נורמלית"

בראיון שנתן בתחילת החודש בועז סופר, מי שהיה בעבר ראש רשות המסים, הוא טען כי "היום, כשחסר כל כך הרבה כסף בקופה הציבורית, אפשר להעלות את המע"מ ב-2%, מהלך שיגדיל את הכנסות המדינה ממסים ב- 8 מיליארד שקל בשנה".

ומדוע, לפי ראש רשות המסים לשעבר, צריך להעלות את המע"מ? "לא כי נכון לעשות כן", הוא מסביר. "אלא, שהמע"מ הוא יחסית קל להעלאה וקל להחזרה. ההשלכות הרוחביות כתוצאה מכך הן מינוריות. לא שזה לא משפיע על יוקר המחייה. אבל, אנו בעצם צריכים לבחור בין החלופות אחת גרועה והשנייה פחות גרועה. מסים הם מעוותים, ולכן, צריך לבחור בין מסים שמעוותים פחות".

הנטייה לראות במסים שמטילה המדינה מנגנון ש"מעוות" את פעילות הכלכלה הריאלית נפוצה מאוד בקרב כלכלנים המאמינים ביעילות השוק החופשי וביתרון המובנה של הבעלות הפרטית על פני הבעלות הציבורית. השורשים של תפיסה זו מגיעים עד "היד הנעלמה" המפורסמת של אדם סמית', האב הרוחני של הקפיטליזם המודרני.

אותה "יד נעלמה", שלכאורה מסדירה את מערכת המחירים, ההיצע והביקוש בשוק הפרטי בצורה הטובה ביותר, מוזכרת בכתביו של סמית' שלוש פעמים בלבד. הפעם הראשונה היא בספרו "תיאוריה של הרגש המוסרי" (1759). המושג "היד הנעלמה" מופיע בפרק הראשון של החלק הרביעי בספר (פסקה 10), ומדגים באופן מצוין את הקשר האידיאולוגי בין היעילות לכאורה של השוק הפרטי, רמת ההוצאות לצריכה של העשירים והנטייה השולית לחיסכון והשקעות (אותו חלק מההכנסה הפנויה שהולך לטובת חיסכון והשקעות, כלומר אותו חלק בהכנסה הפנויה שלא קיים עבור השכבות החלשות):

העשירים בוחרים רק את הדברים הנאים ויקרי הערך ביותר. הם צורכים רק מעט יותר מהעניים, ולמרות האופי האגואיסטי והחמדני שלהם, על אף שהדבר היחיד שהם רוצים להשיג מהפועלים וכל אותם אלפי עובדים שהם מעסיקים הוא סיפוק הצרכים האנוכיים והבלתי ניתנים להשבעה שלהם עצמם, הם חולקים עם העניים את התוצר שהם מפיקים מכל השיפורים שהם יוזמים…

הם מובלים על ידי יד נעלמה לבצע כמעט אותה החלוקה של  אמצעי המחייה שהם היו עשויים לבצע לו האדמה היתה מחולקת באופן שווה בין כל תושביה, וכך, מבלי להתכוון כלל, מבלי לדעת זאת, הם מקדמים את האינטרסים של החברה…

הגישה האופטימיות של אדם סמית'  מובנת לחלוטין כאשר אנו זוכרים כי הפילוסוף הסקוטי היה אחד הנציגים הבולטים ביותר של תנועת הנאורות במדינתו, לצד ידידו הטוב דיוויד יום. התפיסה המוסרית של סמית' ניכרת בהמשך הפסקה, שבה הוא קובע כי "כאשר ההשגחה העליונה חילקה את האדמה בין כמה אדונים נישאים, היא לא שכחה ולא נטשה את אלה שנדמה היה כי נשארו מחוץ לחלוקה… בהירגעות של הגוף ובשלווה נפשית, כל הדרגות השונות של החיים נמצאים כמעט על אותו המישור, והקבצן השוזף עצמו בשמש לצד הדרך הראשית נהנה מאותו ביטחון שמלכים נלחמים עבורו".

קורא בן זמננו עשוי להתייחס באופן ביקורתי לטיעון המוסרי של סמית', שנדמה כי נועד להצדיק את אי השיוויון הכלכלי הקיים בחברה. אבל טענה מעין זו תהיה לוקה באנכרוניזם כמעט כמו היחס של כלכלנים בני זמננו לטיעונים הכלכליים של סמית'. צריך לזכור שסמית' כתב במחצית השנייה של המאה ה-18. הנאורות שלו לא באה לידי ביטוי ברעיונות הכלכליים שהוא מציג, אלא בכך שהוא מקבל כמעט ללא סייג את ההנחה שקבצן לצד הדרך הראשית זכאי לאותו ביטחון כמו המלך.

לכלכלנים בימינו, דוגמת פרופ' עומר מואב, אין את אותן נסיבות מקלות. את היחס המועדף שפעם היה שמור לבני האצולה הם מפגינים כיום כלפי ההון הבינלאומי, בין אם הוא נשלט על ידי משקיעים זרים ובין אם הוא נשלט על בעלי הון מקומיים. לכל השאר האזרחים הם עשויים לומר: "בהירגעות של הגוף ובשלווה נפשית, כל הדרגות השונות של החיים נמצאים כמעט על אותו המישור, והקבצן השוזף עצמו בשמש לצד הדרך הראשית נהנה מאותו ביטחון שמלכים נלחמים עבורו", או במלים אחרות: "אתם עדיין חיים, לא? אז תפסיקו להתלונן".

מקורות:

* "תרבות והון פיננסי", פרדריק ג'יימסון, 1996. בתוך: "המפנה התרבותי: מבחר כתבים על הפוסטמודרני", רסלינג, 2009

* "נטל המסים הישירים והעקיפים על משקי הבית בישראל והשפעתם על אי -השוויון ב-2003", נילי ביבי-קרשאי, הוצאת הלמ"ס, סדרת ניירות עבודה, 2005

*  "בחינת נטל המס לפי עשירוני הכנסה", אילנית בר, המחלקה לפיקוח תקציבי במרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011

* דו"ח שנתי על הכנסות המדינה לשנים 2010-2009, מינהל הכנסות המדינה

* The Theory of Moral Sentiments, Adam Smith, 1759

תוספת מאוחרת:

פרופ' עומר מואב מוסר בתגובה כי בניגוד לטענות המוצגות בפוסט, הוא דווקא ערך מחקר מקיף בנוגע להשפעות מערכת המס ואי השיוויון על דפוסי ההגירה בישראל. המאמר בנושא, שפורסם באוגוסט 2008 יחד עם פרופ' אריק גולד, זמין לעיון הקוראים בקישור הבא:

When is 'Too Much' Inequality Not Enough? The Selection of Israeli Emigrants, Eric D. Gould and Omer Moav