רפורמת בכר והמציאות הכלכלית, או: מדוע תחרות היא לא הפתרון לכל הבעיות (חלק ב')

"…צריכים לשים אל מול העיניים מטרה אחת יסודית שלשמה בכלל כל המהלך הענק הזה של הפרדת קופות וקרנות מתבצע. והמטרה העיקרית שעומדת מול העיניים היא יצירת שוק אשראי חוץ בנקאי אלטרנטיבי. חייבים להבין את העניין הזה"

דרור שטרום, דיון בוועדת הכספים על רפורמת בכר, 14 ביולי 2005

הפוסט הקודם בנוגע לרפורמת בכר הסתיים בטענה כי הרפורמה מעולם לא נועדה להגביר את התחרות בשוק ההון או לשפר את השירות והתמורה שמקבל הציבור הרחב ממנהלי קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, אלא לפתח את שוק המימון החוץ בנקאי בישראל, להגדיל את מספר אפשרויות האשראי הפתוחות עבור חברות מסחריות ולהקטין את עלויות המימון שלהן. מבחינה זו נדמה שהיה אפשר להסתפק בדברים של דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים בתקופת רפורמת בכר וחבר הוועדה עצמה, ואני חייב להודות שאני מתפתה מאוד לנהוג כך…

אבל לא! אמרתי שאני אכתוב פוסט המשך, ופוסט המשך כתוב ייכתב! מה עוד שהחלק השני, לפחות לטעמי, יהיה קצת יותר מעניין מהראשון. אגב, אני לא צופה קשיים מיוחדים בהשגת היעד הזה. אבל כעת, לענייננו:

מה הבעיה, בעצם?

אז רפורמת בכר לא נועדה לשפר את השירות לצרכן, אלא לפתח ולשכלל את שוק האשראי החוץ בנקאי בישראל. אז מה הבעיה בעצם? האם שוק אשראי חוץ בנקאי משוכלל הוא משהו רע לכלכלה? האם לא כדאי שיהיו לחברות ולעסקים בישראל אפשרויות מימון מגוונות, שיקדמו את הפעילות במשק לטובת כולנו?

יכול להיות. אפשר להיות נדיבים יותר ולומר גם "בוודאי". אבל הדבר הראשון שצריך לשאול הוא – למה לא להגיד את זה בגלוי? למה למכור לציבור מצג שווא לפיו הרפורמה נועדה לשפר את הטיפול בחיסכון הפנסיוני? אם לדרור שטרום היתה טיפת הגינות, הוא היה צריך לומר לחברי הכנסת: "חברים, המטרה העיקרית של הרפורמה הזאת היא לקחת את כספי החיסכון הפנסיוני של האזרחים, ששוכבים כעת בכל מיני פיקדונות, מק"מים והשקעות סולידיות אחרות, ולהשתמש בכסף הזה כמימון עבור הפעילות העסקית של חברות במשק, בהן חברות נדל"ן שמשקיעות אותו בחו"ל. אנחנו חושבים שזו מטרה שמצדיקה את הרפורמה המקיפה ביותר שנערכה בשוק ההון הישראלי".

אבל הוא לא אמר את זה, למרות שזאת המשמעות של הדברים. גם אייל בן שלוש, מי שהיה אז הממונה על שוק ההון במשרד האוצר, לא ניסח את הדברים כך. מר בן שלוש אפילו הלך צעד רחוק יותר משטרום, וטען כי למעשה, פיתוח שוק המימון החוץ בנקאי הוא הדבר החשוב והמשמעותי ביותר שאפשר לעשות עבור הצרכנים בישראל:

"איך יכול להיות שמישהו יכול להגיד שהרחבת ערוצי האשראי במשק, יותר גורמים שמתחרים על אשראי במשק, יותר גורמים שמספקים אשראי למשק, שתומך בפעילות פיננסית בכלל ופעילות ריאלית בפרט לא יכולה לגרום לזמינות גדולה יותר של אשראי להשקעות יעילות יותר במשק ולעלות נמוכה יותר. אם זו לא תרומה לצרכן, אז אני לא מבין מה זה תרומה לצרכן"

אייל בן שלוש, דיון בוועדת הכספים, 13 ביולי 2005

כמובן, אייל בן שלוש צודק לחלוטין. הוא באמת לא מבין מה זה "תרומה לצרכן". הצרה שהוא גם לא מבין כיצד הרחבת ערוצי האשראי במשק דווקא כן יכולה לגרום להשקעות פחות יעילות, עניין שנמצא בלב תחום המומחיות שלו – לא כמו כל השטויות האלה של דאגה לציבור… אז אמנם זה מגיע קצת באיחור, אבל אני מתנדב להסביר למר בן שלוש את הסוגיה:

הרחבת ערוצי האשראי במשק, אם נעשית באופן מהיר מאוד כפי שהיה ברפורמת בכר, מביאה להקצאת הון ומשאבים לא יעילה מכיוון שההיצע עולה על הביקוש. במצב כזה, יותר משהחברות המסחריות רוצות לגייס הון באמצעות שוק ההון, הגופים המוסדיים רוצים להשקיע באג"ח של אותן חברות, כך שבאופן טבעי אותן חברות מציעות פחות ביטחונות – אם בכלל – כנגד ההלוואה שהן מקבלות. למעשה, גל הסדרי החוב שפוקד את המשק בשנתיים האחרונות הוא במידה רבה פועל יוצא של תופעה זו

הדינמיקה שמתוארת בקטע המודגש אינו אופיינית רק לישראל או רק לשוק ההון; למעשה, ניתן לאתר אותה בלב רוב המשברים הכלכליים העולמיים. הריבית הנמוכה שהנהיג יו"ר הבנק הפדרלי הקודם, אלן גרינשפאן, נחשבת כאחת הסיבות העיקריות לבועה שנוצרה בשוק הנדל"ן האמריקאי, מכיוון שהיא איפשרה לבנקים המסחריים להלוות כסף מהבנק המרכזי כמעט ללא עלות, ולהשקיע את הכסף הזה באפיקים רווחיים יותר. כשאפיקים אלה – שהיו למעשה משכנתאות לאנשים במעמד סוציו אוקונומי מעורער זכו לשם "סאבפריים" – התגלו כמפוקפקים למדי…. ובכן, כולנו עוד זוכרים מה קרה. באירלנד הסרת הרגולציות והזרימה המהירה של הון למדינה בשנים בהן עוד כונתה "הנמר הקלטי" ניפחה את שוק הנדל"ן. עוד קודם לכן הגיאות הכלכלית של תקופת קלינטון סייעה לנפח את בועת הדוט.קום.

גיאות מלאכותית

בישראל, מנגד, לא נוצר באמת הצבר יתר של הון – אז במקום זה החליטה הממשלה להציף את השוק בכספי החיסכון הפנסיוני של האזרחים. המהלך הזה התבצע בשני שלבים: הראשון היה במסגרת ההסדר בקרנות הפנסיה הגירעוניות בשנים 2004-2003, שחייב את קרנות הפנסיה החדשות להשקיע 70% מנכסיהן בשוק ההון; השני היה רפורמת בכר, שהעבירה את כספי החיסכון הפנסיוני הנותר – כלומר קופות הגמל וקרנות ההשתלמות – מהבנקים לחברות הביטוח ובתי ההשקעות, כדי שאלה ישקיעו את הכספים בשוק ההון.

התפלגות הנכסים בענף הגמל, מתוך דו"ח הממונה על הביטוח ושוק ההון במשרד האוצר

אפשר לראות בטבלה כי שיעור ההשקעה של קופות הגמל במניות, אופציות ותעודות סל מנייתיות מתוך סך הנכסים היה 9.52% בשנת 2000, וכי הוא טיפס ל-22.02% בשנת 2011. שיעור ההשקעה באג"ח קונצרניות סחירות ותעודות סל המשקיעות באג"ח צמח מ-9.25% בשנת 2000 ל-24.4% בשנת 2011. הירידה העיקרית נרשמה בהיקף ההשקעה באג"ח ממשלתיות, שירד מ-69.8% בשנת 2000 ל-35.14% בשנת 2011, ובהיקף ההשקעה בפיקדונות, שירדה מ-32.95% בשנת 2001 ל-1.54% בלבד בשנת 2011.

מטבע הדברים, השינוי בתמהיל ההשקעות של הקופות מגדיל את הסיכון לחוסכים, כשההנחה היא שגם התשואות שהם מקבלים יגדלו בהתאם. אך כפי שהראה הפוסט הקודם בנושא, רמת התשואות לא ממש השתפרה לאחר רפורמת בכר. הסיכון, מנגד, דווקא כן התממש, לפחות בכמה מהמקרים. אך את הזווית הצרכנית כבר טחנו עד דק. בואו נדבר לרגע שוק האשראי החוץ בנקאי, שכפי שמסתבר, פיתוחו ושכלולו היתה המטרה האמיתית של רפורמת בכר.

ללא ספק, הרפורמה תרמה מאוד להתפתחות שוק האשראי החוץ בנקאי. מונח זה, אגב, מתייחס לכל אפיקי המימון הפתוחים בפני חברות עסקיות שאינם קשורים לבנקים המסחריים. זה יכול להיות הלוואות מגופים פרטיים כמו קרנות השקעה או אשראי מחברות פקטורינג וניכיון צ'קים, אבל לרוב הכוונה להנפקת איגרות חוב בבורסה, אותן רוכשים המשקיעים ומקבלים תמורתן ריבית מסוימת, שנקבעת סופית בהנפקה עצמה. רפורמת בכר וההסדר בקרנות הפנסיה הגדילו את היקף ההנפקות במאות אחוזים – מהיקף גיוס של 6.23 מיליארד שקל ב-2003, ערב אישור ההסדר בקרנות הפנסיה, עד 87.1 מיליארד שקל בשנת 2007, על סף המשבר העולמי, ול-42.9 מיליארד שקל בשנת 2010.

שנת 2007 היא שנת המפתח בטבלה זו. באותה שנה הושלמה המכירה של קופות הגמל הבנקאיות הגדולות, וההשפעה של רפורמת בכר הורגשה לראשונה במלואה. היקף הנפקות האג"ח קונצרניות זינק לרמת שיא של 87 מיליארד שקל, ומחזור המסחר היומי באג"ח קונצרניות זינק להיקף חסר תקדים של 3.3 מיליארד שקל – כמעט פי שניים מהמחזור הממוצע שנה קודם לכן. בסך הכל באותה השנה גייסו 27 חברות חדשות בבורסה חוב בהיקף מצטבר של 3.5 מיליארד שקל. כ-70 חברות נדל"ן גייסו כ-13 מיליארד שקל.

"יש לנו כסף להשקיע, אולי תנפיק איזה אג"ח?"

האם הזינוק בהיקף הגיוסים נבע מכך שהחברות הישראליות איתרו פתאום מספר רב של הזדמנויות השקעה אטרקטיביות ביותר? לא ממש. ההיקף העצום של הנפקות אג"ח באותה שנה נבע ממה שמכונה בתיאוריה הכללית "חוק השווקים של סיי" (Says law of markets), שקובע כי ההיצע יוצר את הביקוש (בואו נזניח לרגע את הביקורות המוצדקות לחלוטין על החוק של סיי). במילים אחרות, מה שקרה כאן הוא שהחברות ידעו טוב מאוד שקופות הגמל וקרנות ההשתלמות מתכוונות העביר חלק גדול מנכסיהן להשקעות באג"ח, כלומר שההיצע של ההשקעות הולך לגדול באופן משמעותי. במצב כזה, יש להניח, הריבית שיוכלו הגופים המוסדיים לדרוש ממנפיקי האג"ח לא תהיה גבוהה במיוחד (בדרך כלל בהנפקות אג"ח גובה הריבית הסופית נקבע במהלך ההנפקה בהתאם לביקושים). ואם זה המצב, חשבו לעצמם מנכ"לים ומנהלי כספים במשק, מדוע לא להצטייד בכמות מזומנים מכובדת? בהמשך הדרך ודאי יימצא שימוש נאות לאותם כספים.

בפברואר 2007 הושק מדד תל-בונד 20, העוקב אחר 20 סדרות אג"ח בעלות שווי השוק הגדול ביותר בבורסת תל אביב. בעקבות פרסום המדד החדש הושקו ב-2007 שש תעודות סל העוקבות אחר מדד זה, שגייסו סכום כולל של כ-3.5 מיליארד שקל. במקביל נרשם גידול חד בהיקף הנכסים של קרנות נאמנות המתמקדות בהשקעה באג"ח קונצרניות. הזינוק האדיר בהיקף הנכסים שמנהלים קרנות ותעודות המשקיעות באג"ח קונצרניות הגדיל עוד יותר את זרימת ההון לשוק האג"ח, ויצר בעיה עבור מנהלי ההשקעות: פתאום מסתבר שכמות האג"ח הנסחרות בשוק אינה מספיקה כדי לקלוט את כל ההשקעות. אני זוכר שיחה שניהלתי עם מנכ"ל של אחת החברות שגייסה חוב באותה התקופה, והוא סיפר לי על שיחות טלפון שהוא מקבל ממנהלי השקעות בקרנות נאמנות ובתעודות סל, שלחצו עליו להנפיק אג"ח – למרות שלא היתה לו שום כוונה או צורך בכך. אבל מנהלי ההשקעות הבטיחו לו שהריבית שהם יבקשו על האג"ח תהיה נמוכה למדי, והוא התרצה ויצא להנפקה. והוא לא היה היחיד.

כמה מהחברות הגדולות שנאלצו להגיע להסדר חוב עם בעלי האג"ח שלהן גייסו סכומי עתק באותה שנה. אפריקה ישראל של לב לבייב, למשל, גייסה ב-2007 כמיליארד שקל באג"ח שזכו לדירוג AA יציב מחברת דירוג האשראי מידרוג. דלק נדל"ן, שבשליטת יצחק תשובה, גייסה בפברואר 753 מיליון שקל בהקצאת אג"ח לגופים מוסדיים. איגרות אלה זכו לדירוג A+ מחברת דירוג האשראי מעלות. במאי של אותה שנה הרחיבה דלק נדל"ן את סדרת האג"ח וגייסה עוד 335 מיליון שקל. גם הרחבת הסדרה זכתה לדירוג דומה מצד מעלות. טאו תשואות של אילן בן דב גייסה בפברואר 110 מיליון שקל בהנפקת אג"ח. אלרן השקעות של האחים דנקנר גייסה באותו החודש 27.6 מיליון שקל. חברת גלובל פייננס הנפיקה אג"ח מובנות (הדומות למכשירים הפיננסיים המורכבים שניצבו בלב משבר הסאבפריים) בהיקף של 1.6 מיליארד שקל, ואחר כך השקיעה חלק מהסכום באג"ח של אפריקה ישראל.

לא לקח הרבה זמן עד שהתוצאות של הגיאות המזויפת הזו התבררו. ב-2008, שנה לאחר מכן, כבר דיווחה אפריקה ישראל על הפסד שנתי של 4.9 מיליארד שקל. באוגוסט 2009 החברה הודיעה כי קיים חשש שלא תעמוד בהתחייבויותיה, וכעבור כמה חודשים החלה במגעים להסדר חוב מול בעלי האג"ח. דלק נדל"ן דיווחה ב-2009 על הפסד שנתי של 1.6 מיליארד שקל. החברה ניסתה למכור כמה מהנכסים הגרועים שרכשה בכספי המשקיעים, אך המשבר העולמי ומחנק האשראי צמצמו מאוד את האפשרויות שהיו פתוחות בפניה, וכעבור שנתיים הודיעה החברה כי גם היא תיאלץ להגיע להסדר חוב. טאו תשואות רשמה ב-2008 הפסד נקי של 490 מיליון שקל, ואלרן השקעות רשמה הפסד נקי של 156 מיליון שקל.

כמובן, צריך להזכיר כי שנת 2008 היתה שנה מאוד גרועה בשוקי ההון בעולם, בפרט לאחר קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס בספטמבר, אבל אין ספק שהכסף הזול שזרם לשוק שנה קודם לכן עודד את החברות לקחת סיכונים משמעותיים יותר, והגדיל את החשיפה שלהן למוקדי המשבר: כפי שכבר הוזכר, כמעט 15% מהסכום שגויס בהנפקות אג"ח קונצרניות ב-2007 הגיע לחברות נדל"ן, שהשתמשו בו כדי להשקיע בנדל"ן ברוסיה, מזרח אירופה, מערב אירופה וארה"ב.

מחפשים פתרונות

בהרצאה שנתן בתחילת 2012 פרופ' צבי אקשטיין, מי ששימש עד יוני 2011 המשנה לנגיד בנק ישראל, הוא התייחס לצמיחה המהירה בשוק האג"ח הקונצרניות, והודה כי הזרמת הכספים המאסיבית לשוק גרמה לכך שהמוסדיים לא תימחרו נכון את הסיכונים באג"ח בהן השקיעו – ואולי גם אינם מתמחרים את הסיכונים בצורה נכונה גם כיום. בגרף שהציג פרופ' ניתן לראות בבירור את הזינוק בשוק האג"ח קונצרניות בישראל לעומת שאר העולם:

באותה הרצאה סקר פרופ' אקשטיין כמה מהפתרונות האפשריים לבעיה זו לפי דעתו, בהם מניעה של הנפקות אג"ח מחברות עם הון עצמי נמוך במיוחד, והבלטת הדיווח על מאפייני הסיכון באג"ח בעת ההנפקה ולאורך חיי האג"ח. מבלי להיכנס לדיון בנוגע להצעות של פרופ' אקשטיין, יש לזכור כי מרבית האנשים שמציעים את הפתרונות הנכונים לטעמם לבעיה הם אותם אנשים שלא הצליחו לזהות את הבעיות שתיצור רפורמת בכר, ובמהלך 2006 ואף 2007 אף היללו את רמת התחכום והשכלול אליה הגיע שוק ההון הישראלי בזכות הרפורמה.

אין גם טעם לטעון כי המצב קודם לכן, כשהקופות היו בבעלות הבנקים, היה עוד יותר גרוע. זו לא הנקודה. לצורך העניין, בואו נניח שיותר חשוב לספק מימון זול לחברות עסקיות מאשר לדאוג לכספי הפנסיה של האזרחים (במידה מסוימת, זו הטענה שהעלה אייל בן שלוש), או שאולי, כפי שטענו רבים מאז תחילת המשבר העולמי, זו לא שיטה מושלמת – אבל זו השיטה הטובה ביותר שמצאנו. גם אין טעם לשאול מה הפתרונות החלופיים שמציע כותב שורות אלה (אגב, יש לי לפחות ארבעה קלסרים גדושים בתוכניות ורפורמות כלכליות שיזניקו את שוק ההון הישראלי לרמות בלתי נתפסות, ואני אחשוף אותן בדיוק ברגע הנכון ולא שנייה אחת קודם לכן).

השאלה העיקרית שצריך לשאול היא כיצד ועדה שהחברים בה היו כלכלנים מומחים, רגולטורים מקצועיים וכל אותם אנשים עליהם אנו סומכים שינהלו את הכלכלה, לא הצליחה להעריך נכונה את הסיכונים והבעיות שעשויה הרפורמה שהם מקדמים ליצור. אחרי הכל מדובר על אותם אנשים שיישבו בוועדה הבאה שתנסה לטפל בריכוזיות בשוק ההון וברמת התחרות בחיסכון הפנסיוני, ועדה שאמורה לקום ממש בקרוב. אבל הפוסט הזה כבר ארוך הרבה יותר ממה שהתכוונתי מלכתחילה, אז הדיון בשאלה זו ייאלץ להמתין לפוסט אחר.


רפורמת בכר והמציאות הכלכלית, או: מדוע תחרות היא לא הפתרון לכל הבעיות

"המטרה של הרפורמה הזאת, כמו כמעט כל הרפורמות שעשינו עד היום, היא להגביר את התחרות במשק, במקרה זה במשק ההון, על מנת לאפשר שירות טוב יותר וטוב יותר, מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל"

 שר האוצר בנימין נתניהו בדיון על רפורמת בכר בוועדת הכספים, יוני 2005 

הגיע הזמן להיות קצת יותר רציניים, לעשות סדר בבלגן. למען האמת, הזמן הזה הגיע ברגע שירון זליכה הפך להיות מעין גורו עבור חלק מהמשתתפים במחאה החברתית, אבל במקום כלשהו אולי קיווינו שזה עניין שפשוט יחלוף. אלא שזה לא קרה. להפך. אז עכשיו מישהו חייב לומר את זה, והנה זה בא:

הבעיה של המשק הישראלי היא לא היעדר תחרות. הבעיה של המשק הישראלי היא אנשים שחושבים שהבעיה של המשק הישראלי היא היעדר תחרות. או לכל הפחות, הם חלק מהבעיה.

חשוב להגיד את זה, כי למרות כל הדיבורים על שיח כלכלי חדש ושינוי תודעתי, נראה כי אנשים רבים שלקחו חלק בפעולות המחאה בקיץ האחרון הולכים שולל אחרי הצהרות לוחמניות בנוגע לריכוזיות במשק, ולא מבינים שאותה ריכוזיות היא פועל יוצא של השיטה הכלכלית הקיימת, וכי באופן טבעי במשק קפיטליסטי חל תהליך של ריכוז ההון וצמצום התחרות במהלך השנים.

בכל מקרה, השימוש הלא מבוקר במושג "תחרות" אמור להדליק נורת אזהרה אצל כל אדם בעל חשיבה כלכלית ביקורתית. אחרי הכל, חלק מהביקורת של כלכלנים מהשמאל על התפיסות הניאו ליברליות הוא היחס הפטישיסטי שלהן למושג "תחרות", והיעדר ההתייחסות להשפעות המזיקות לעתים של אותה תחרות – פגיעה בתנאי השכר של העובדים, מעבר של משרות לארצות מתפתחות בהן חוקי העבודה פחות נוקשים ועוד.

אנשים שמציגים את הגברת התחרות כיעד עיקרי מניחים שהתחרות בהכרח תשפר את השירות לצרכן, אבל במקרים רבים היא מובילה לירידה בטיב המוצר שמקבל הלקוח, ולשחיקה באיכות השירות שהוא מקבל. הסיבה לכך היא שהתחרות האמיתית היחידה שקיימת בין חברות עסקיות היא לא על מי תיתן את השירות הטוב ביותר ללקוח, אלא על מי תרשום את הרווח הגדול ביותר, ומי תגיע לשיעורי הרווחיות – כלומר היחס בין הרווח הנקי להכנסות – הגבוה ביותר. ההנחה שרק על ידי שיפור המוצר שהן מציעות יכולות החברות להגדיל את הרווח שלהן היא נאיבית במקרה הרע ודמגוגית במקרה העוד יותר רע. היא מתבססת על הנחות יסוד שאף פעם לא מתקיימות במציאות, שהעיקרית מביניהן היא שהצרכן הממוצע מבצע סקרי שוק באופן תקופתי ומחליף בנק, ספק אינטרנט או מפעיל סלולרי בהתאם לתנאים שמציעים לו. אבל אמור להיות ברור לכולם שזה לא המצב, וזה בהחלט ברור לחברות העסקיות עצמן: זו הסיבה שהן משקיעות כל כך הרבה משאבים בפיתוי לקוחות חדשים, שמקבלים לרוב תנאים טובים בהרבה מהלקוחות הוותיקים של החברה. זו הסיבה גם לאסטרטגיה של מחלקות לשימור לקוחות, שרק תחת איום ממשי של עזיבה עשויות להציע ללקוח תנאים טובים יותר מאלה שיקבל בחברה אחרת. באופן כללי, החברות מעדיפות להערים קשיים על לקוח שרוצה לעזוב אותן מאשר להציע לו עסקה משתלמת. מול לקוחות חדשים, שלחברה עדיין אין גישה ישירה לחשבונות הבנק שלהם, היחס משתנה בהתאם.

כמובן, חסידי התחרות החופשית עשויים לטעון במקרה זה כי האחריות היא של הציבור עצמו, שצריך להפגין יותר מודעות צרכנית ו"אוריינות פיננסית" (מושג שהתחלתי להיתקל בו בתקופה האחרונה), אבל השאלה אינה מה הציבור אמור או לא אמור לעשות, אלא מה המצב במציאות הקונקרטית, זאת שלא באה לידי ביטוי במודלים הכלכליים של משרד האוצר. אותה מציאות מציאותית היא הסיבה העיקרי שאותם מודלים לא מצליחים לחזות את המשברים ואת התקלות, את כל האופנים השונים בהם התיאוריה משתבשת כשהיא נחבטת בקרקע של חיי היומיום. רק אחר כך אותם אבירי התחרות נעמדים מעל שולחן השרטוטים ומגרדים בראשם. איך זה קרה? הם שואלים את עצמם. הרי על הנייר הכל נראה מושלם…

רפורמת בכר, שהפרידה את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים, היא דוגמה מצוינת לתופעה הזו.

בדרך לשוק הון תחרותי?

רפורמת בכר היתה אמורה להתמודד עם אותם שדים כלכליים שרודפים את חסידי השוק החופשי בישראל: היעדר תחרות וריכוזיות. לפני רפורמת בכר הבנקים היו הבעלים של מרבית קופות הגמל, קרנות הנאמנות וקרנות ההשתלמות שהשקיעו בשוק ההון המקומי. מצב עניינים זה שם אותם בניגוד עניינים מובנה, מכיוון שהבנקים היו משמשים גם כיועצי השקעות של הלקוחות, והיו ממליצים להם בעיקר על אותם מכשירי חיסכון שהם עצמם ניהלו. בנוסף, לבנקים היו אינטרסים מסחריים במשק הישראלי, והחשש היה שאינטרסים אלה יביאו אותם להפנות את כספי הגמל וקרנות הנאמנות לחברות איתן הן היו בקשרים עסקיים.

המהלך העיקרי של הרפורמה היה לחייב את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, במטרה להפריד את פעילות החיסכון לטווח ארוך מייעוץ ההשקעות. מהלך זה היה אמור ליצור שוק פיננסי חדש שיתחרה על כספי הציבור, ויצעיד את שוק ההון הישראלי לגבהים חדשים של מקצועיות ושכלול. האזרחים החוסכים ייהנו מתשואה גבוהה יותר – כי בתי ההשקעות שיתחרו על כספם יהיו חייבים להציג תוצאות טובות כדי למשוך לקוחות – ואפיקי מימון חדשים ייפתחו עבור חברות ישראליות, כיוון שחלק גדול מההשקעות יזרום לבורסה לצורך רכישת מניות ואיגרות חוב. אין ספק, מדובר במצב שבו כולם מרוויחים, מלבד הבנקים – אבל הם קיבלו פיצוי הולם בדמות עמלות ההפצה שהותר להם לגבות מהקרנות אליהן הם היו אמורים להפנות מעתה והלאה לקוחות.

בקיצור, המטרה העיקרית של רפורמת בכר, כמו שגם מציינת מצגת של משרד האוצר, היתה "יצירת שוק הון תחרותי, יעיל וגלובלי, שיתמוך בפעילות הריאלית במשק ויסייע להשאת רווחיו של הציבור".

כמובן, היה אפשר לשאול אם מאז הסדרת פעילות הבורסה בחוק בשנת 1968 ועד יישום רפורמת בכר שוק ההון בישראל היה לא יעיל ולא תחרותי, כמה כסף הפסידו אזרחי ישראל באותה תקופה, אבל  זאת תהיה קטנוניות לשמה. העיקר שעכשיו מטפלים בבעיה. את העבר אי אפשר לשנות.

אבל האמת היא שמלכתחילה היה אפשר לזהות את הבעיות שרפורמת בכר תניב גם בעתיד. משרד האוצר רצה ליצור בישראל שוק הון תוסס ומודרני, שבמקום מנהל ההשקעות האפרורי בבנק יוכלו אזרחי ישראל לבחור בין מגוון בתי השקעות, שגם חברות הביטוח יתמקצעו בתחום, שנדביק את הפער עם לונדון וניו יורק. אבל בתי השקעות צריכים משרדים, ורצוי במיקום אטרקטיבי. והם צריכים גם לפרסם, והרבה: אחרת איך כולם יידעו שקרן זינוק פלוס פלוס שלהם השיגה את התשואה הטובה ביותר בחודש פברואר?

חברת הביטוח כלל, לדוגמה, שרכשה במהלך 2006 את קופות הגמל של בנק דיסקונט וכמה מהקופות של בנק הפועלים, הגדילה את הוצאות הפרסום בתחום ב-109% בשנה לאחר מכן – מ-3.5 מיליון דולר ב-2006 ל-7.5 מיליון דולר ב-2007. קבוצת מגדל רשמה זינוק של כמעט פי 10, עם הוצאה של 1.9 מיליון דולר ב-2007, לעומת 191 אלף דולר ב-2006. למעשה, לפי נתוני חברת יפעת, במחצית הראשונה של 2006, כלומר כמה חודשים לאחר אישור רפורמת בכר בכנסת, חל זינוק של 83% בהיקף ההוצאות לפרסום של קרנות הנאמנות.

 בנוסף, אם אנחנו בונים על זה שהפעילות בשוק ההון תגדל ותתרחב, אפשר גם להניח שיצטרפו עובדים חדשים לענף – מנהלי השקעות, אנליסטים, מזכירות, פקידי קבלה ועוד. כל האנשים האלה אמורים לקבל משכורת ותנאים סוציאליים נלווים. ואם באמת תתפתח תחרות על מנהלי ההשקעות והאנליסטים המוכשרים ביותר, אפשר להניח שגם השכר השנתי שמקבלים עובדים אלה יגדל בהתאם.

מספר המועסקים בענף הפיננסים באלפים, מתוך דו"ח מרכז אדוה לשנת 2010

שנה

2000

2001

2002

2003

2004

2005

רפורמת בכר נכנסת לתוקף באמצע 2005

2006

2007

2008

2009

מספר עובדים

67.7

68.2

69.5

69.4

73.2

75.3

80.4

87.0

92.4

102.8

% מתוך סך המועסקים במשק

3.0%

3.0%

3.0%

3.0%

3.0%

3.0%

3.1%

3.2%

3.3%

3.6%

תוספת שנתית

0.1

0.5

1.3

0.1-

3.8

2.1

5.1

6.6

5.4

10.4

את המקור העיקרי להכנסות, מצד שני, כולנו מכירים: אלה הם אותם כספי ציבור שקודם לכן נוהלו בקופות גמל וקרנות נאמנות בבעלות הבנקים, שבעקבות הרפורמה עברו לבעלותם של חברות ביטוח ובתי השקעות. כעת זוכים אותם כספים לטיפולו המסור של מנהל השקעות מקצועי, שגובה מהם דמי ניהול בשיעור מסוים. שיעור זה אמור להספיק לכל ההוצאות שהוזכרו קודם לכן, וגם להשאיר בקופה של הבעלים סכום מספיק כרווח – אחרת למה שמישהו ירצה להיכנס לפעילות בתחום?

כאן נכנס למשוואה מושג התחרות – היא זו שאמורה לדאוג לכך שלמרות כל ההוצאות הנלוות לפיתוח הפעילות בשוק ההון, בסופו של דבר הצרכן ישלם פחות ויקבל יותר. אבל איך התחרות אמורה לדאוג לכך בדיוק? האם הרמה של מנהלי ההשקעות בישראל תשתפר עד כדי כך, שהם יוכלו להכות את מדדי האג"ח והמניות באופן עקבי – מה שכמעט אף מנהל השקעות בעולם לא מצליח לעשות?  האם שוק ההון המקומי ישתכלל עד כדי כך, שגופי השקעה בינלאומיים יראו בו תחליף הולם ללונדון או לניו יורק? האם ענף הפיננסים בישראל ייצא שירותים לחו"ל, ויגדיל את סך המקורות במשק?

עוד לפני אישור רפורמת בכר, היה אפשר להעריך כי התשובה לכל השאלות האלה תהיה שלילית. מכיוון שכך, לא היה צריך לחכות עד שנת 2011 כדי להגיע למסקנה שרפורמת בכר תביא לעלייה בדמי הניהול שמשלם החוסך הישראלי הממוצע.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ובגלל שבמציאות – בניגוד למודלים הכלכלים הניאו-ליברליים בהם מאמינים כלכלנים מקצועיים – לצרכן הממוצע אין מושג קלוש מהי "אוריינות פיננסית", והוא לרוב לא יודע כמה דמי ניהול הוא משלם בכלל, היה אפשר להעריך מראש שהקשר בין גובה דמי הניהול לרמת התשואות שישיגו הגופים שינהלו את קופות הגמל יהיה רופף למדי.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ושבעצם, הסבירות שרפורמת בכר תביא לשיפור משמעותי ברמת התשואות שישיגו מנהלי ההשקעות אינה גבוהה במיוחד, ואפשר להניח שהיא תושפע יותר מביצועי המדדים העיקריים בשוק ההון ולא מיכולת ניהול השקעות פנומנלית של הגופים שירכשו את אותן קופות גמל וקרנות נאמנות.

מתוך דו"ח המפקח על הביטוח ושוק ההון לשנת 2010

בקיצור, אין שום סיבה להיות מופתעים מכך ששנים ספורות לאחר יישום רפורמת בכר, שכאמור, נועדה להגביר את התחרותיות בשוק ההון, ובפרט בתחום החיסכון הפנסיוני (גמל, פנסיה, קרנות השתלמות), במשרד האוצר הגיעו למסקנה שחייבים ליזום תוכנית חדשה שתגביר את התחרות בענף החיסכון הפנסיוני.

כמובן, אף אחד מאותם אנשים שטענו קודם לכן כי הרפורמה תביא להגברת התחרות בשוק לא רואים בכך הודאה בכישלון. עבורם מדובר לכל היותר בכמה תיקונים והתאמות שיעזרו לאותה רפורמה מהוללת להשיג את מטרתה. אלא שהגורמים שמסמן האוצר כעת כאחראים העיקריים להיעדר התחרות לא נוצרו למרות רפורמת בכר – הם התוצאה הישירה שלה. לפי מצגת שפירסם משרד האוצר בנובמבר 2011, הבעיה העיקרית בענף החיסכון הפנסיוני היא ריבוי המוצרים ורמת המורכבות שלהם, שהופכת את ההשוואה לבעייתית עבור הצרכן. אבל כששיווקו לנו את רפורמת בכר, הטענה היתה שיש פחות מדי מוצרים על המדף הפיננסי, ושמוצרים אלה הם פשוטים מדי ולא ממצים את יתרונות ההשקעה בשוק ההון. הרפורמה היתה אמורה להביא לשינוי המצב, והיא אכן הצליחה בכך.

באופן דומה, לפני הרפורמה הבטיחו לנו שהתחרות שתיווצר תביא לירידה בדמי הניהול. אלא שכעת מסתבר שהתחרות האמיתית בין גופי ההשקעה היתה מי יצליח להסתיר יותר טוב את גובה דמי הניהול מהלקוחות, ומי יצליח להעלות את דמי הניהול בשיעור הגבוה ביותר מבלי לגרום לנטישת לקוחות מאסיבית. מכיוון שכך החליטו במשרד האוצר להחמיר על המגבלות על גובה דמי הניהול וליצור מודל אחיד של דמי ניהול במוצרים השונים. אבל צעד זה מנוגד לרוח רפורמת בכר, שטענה כי הדרך להוזיל את עלויות הצרכן היא לא על ידי התערבות ממשלתית – אלא על ידי צמצום הריכוזיות והגברת התחרות. בשביל להגביל את דמי הניהול לא היה צריך להפריד את קופות הגמל מהבנקים – היה אפשר ליישם את הצעד הזה גם כשהקופות היו בבעלותם.

אבל הביקורת הזו היא קצת מיותרת, מכיוון שהמטרה האמיתית של רפורמת בכר מעולם לא היתה להגביר את התחרות בשוק ההון, או כפי שטען בנימין נתניהו, אז שר אוצר וכיום ראש ממשלה, אפשר מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל". המטרה האמיתית של הרפורמה היתה לפתח את שוק האשראי החוץ בנקאי, ולספק למגזר העסקי בישראל אפשרויות מימון מגוונות וזולות יותר – בדומה לרפורמה שנעשתה בענף הפנסיה שנתיים קודם לכן, שחייבה את קרנות הפנסיה להשקיע 70% מנכסיהן בשוק ההון. אלא שגם את ההשלכות של הרפורמה בתחום הזה לא השכילו במשרד האוצר לחזות, ועל כך בפוסט הבא.