אגדה אלמונית: סיפורו של ג'ין קלארק

זאת היתה אמורה להיות רק שאלה של זמן עד שג'ין קלארק, זמר, יוצר וחבר בלהקת "The Byrds", יהפוך לאגדה מוזיקלית, מישהו בקנה המידה של ניק דרייק או סיד בארט. אך משום מה, ההכרה המאוחרת במוזיקאי המוכשר ממשיכה להתמהמה. קלארק, זמר וכותב כה מחונן ומרגש, שפעל בז'אנר מוזיקלי פופולארי שאינו רחוק סגנונית מניל יאנג, וגם הקליט מספר אלבומים שאינם נופלים מיצירות המופת הגדולות של יאנג, נותר כמעט אנונימי – אפילו בקרב הגיקים של soulseek, שאוהבים במיוחד יוצרי פולק אישי. מדוע, בעצם?

הסבר אפשרי אחד הוא הביוגרפיה של קלארק, שלא נוצקה בתבנית הקלאסית של אמן סובל ומתייסר שלא זוכה להכרה ומת בעוני רק כדי להיגאל מהאלמוניות על ידי הדורות הבאים, תבנית ששוכללה לכדי שלמות על ידי ואן גוך. קלארק, למרבה הצער, זכה להצלחה מסחרית כבר בשלב מאוד מוקדם של חייו כאחד החברים המקוריים של "The Byrds" (אולי אף הדומיננטי שבהם, לצד רוג'ר מקגוויין). השירים שכתב קלארק ללהקה – מהיפים ברפרטואר העשיר שלהם – הפכו אותו למיליונר כבר בגיל צעיר. קלארק יפה התואר ניהל בשנים האלה אורח חיים נהנתני, שכלל בין השאר רומן עם מישל פיליפס מה"The Mamas and the Papas". מיותר לציין שהדבר לא סייע למצב אותו כ"משורר אשפתות".

הביוגרפיה של קלארק גם לא מצייתת לאקסיומה המוכרת של עולם הרוק: "It's better to burn out than to fade away". קלארק האריך שנים הרבה אחרי גיל 27; הוא לא מת ממנת יתר או מהתאבדות, אלא מקריסת מערכות הדרגתית ואטית שהכניעה אותו רק בגיל 46. את "The Byrds" עזב קלארק בתחילת 1966, ככל הנראה בעקבות פוביות שונות שהקשו עליו להשתתף בסיבובי ההופעות, אך גם בגלל העלייה בדומיננטיות של מקגוויין בלהקה. פרישתו של קלארק לא עוררה רעידת אדמה: "The Byrds" בהנהגת מקגוויין המשיכה לשורה של הישגים מרשימים וקלארק מצידו המשיך לשתות.

ג'ין קלארק. לא השכיל למות בגיל צעיר

דיוויד גפן הזדעזע

כך, כשאור הזרקורים הולך ומתרחק ממנו, מותיר אותו כמעט לגמרי בצללים, מתחיל קלארק בהקלטת סדרה של יצירות מופת, שאינן זוכות לתשומת לב מיוחדת. האלבום הראשון שמוציא קלארק נקרא "Echoes", ששווק גם תחת השם "ג'ין קלארק והגוסדין בראדרז". מדובר למעשה באלבום אלטרנטיבי של "The Byrds": בהקלטתו השתתפו שני חברים מהלהקה, ומוזיקאי נוסף שהצטרף ללהקה לאחר הקלטת האלבום. למרות זאת, האלבום מצליח להתעלות מעל לרוב החומרי של הלהקה: למעשה, אם "Echoes" היה נכלל בקטלוג הרשמי של "The Byrds", הוא היה בעיני האלבום הטוב ביותר שלהם.

את השנים הבאות הקדיש קלארק להעמקת שיתוף הפעולה עם דאג דילארד.  השניים יצרו מוזיקה פורצת דרך בתחום הקאנטרי-רוק והקליטו אלבום אחד מושלם (בעיני רבים זוהי ההקלטה הטובה ביותר של קלארק), ועוד אלבום אחד משובח. אחרי שהצמד התפרק הקליט קלארק את הראשונה מבין יצירות המזוהות איתו ביותר- "White Light" שחושפת לראשונה את קלארק הקלאסי – מהורהר, אישי, קורע לב אך שומר על עידון מושלם. האלבום זוכה להתעלמות כמעט טוטאלית, למעט הצלחה מפתיעה בהולנד. הכישלון המסחרי הוביל לכך שהאלבום הבא – "Roadmaster" – נגנז וכלל לא הופץ (למעט בהולנד).

על אף הכישלונות המהדהדים נשאר קלארק דמות נערצת בקרב מביני עניין, והוא הוחתם על ידי דיוויד גפן ללייבל החדש שלו – "Asylum". הלייבל הוקדש כמעיט בלעדית לזמרים/כותבים (Singer-Songwriter), טרנד שגפן היה מהאחראים העיקריים ליצירתו, וכנראה הרוויח ממנו יותר מכל אחד אחר. הבחירה בקלארק היתה טבעית – הוא הרי היה שם מההתחלה – אך הוא הגיב ביצירת "No Other", אלבום גרנדיוזי בעלות חסרת תקדים של יותר מ-100 אלף דולר. האלבום, שהקדים את זמנו, היה רחוק מאוד מהסאונד האקוסטי שאמור לאפיין את הז'אנר. גפן הזדעזע מהתוצאה וכך גם המבקרים, והיצירה נהפכה לכישלון קולוסאלי נוסף בשרשרת הכישלונות של קלארק. האלבום, כאמור, הקדים את זמנו, אך לא בהרבה: אותה הפקה "גרנדיוזית" תהפוך כעבור שנתיים לסאונד המזוהה עם פליטווד מק – חביבת המבקרים שמכרה מיליונים.

קלארק לא הקליט אלבום נוסף ל"Asylum". אלבומו הבא, האחרון שהוקלט בחברה גדולה, נכשל אף הוא. קלארק המשיך לשתות אלכוהול בכמויות עצומות ולהתבודד יותר ויותר. הוא אמנם המשיך לעבוד, ואף חזר לשתף פעולה עם חבריו הוותיקים מה"The Byrds" והקליט מספר הקלטות ראויות, אך לא שיחזר את שיאיו האומנותיים ומעולם לא זכה להצלחה מסחרית.

The Byrds. מימין: רוג'ר מקגווין, כריס הילמן, מייקל קלארק, ג'ין קלארק (אין קשר משפחתי) ודיוויד קרוסבי

סאבטקסט עדין

בראיון בשנת 1977 סיפר קלארק כי מעולם לא עניין אותו להיות כוכב רוק – הוא הרי היה שם וויתר על זה. אולי הסיבה לחוסר ההצלחה שלו קשורה גם לאופיו המופנם: שיריו התאפיינו בסאבטקסט עדין, נטול דרמות ורגשנות מוגזמת. הוא מתעניין בפילוסופיה ובזן, אך באופן מאוד ישיר ולא יומרני. הוא מעולם לא שם עצמו לנביא זעם או משורר טראגי. בשירתו הוא כמעט ולא נשבר או צועק, וכאשר הוא מחליט לחרוג ממנהגו הוא גם מצליח להרעיש באופן מאופק וצנוע. לעתים קרובות תואר קלארק כשיכור שתקן, אך האמת היא שהוא היה משורר רהוט ביותר, והשימוש בשפה רזה נבע מאישיותו המופנמת.

התרגום הבא הוא לשיר מהאלבום הנשכח "Roadmaster". בשיר הנושא מהאלבום קלארק נוטל לעצמו זהות של כהיפי שיכור ונהנתן, אך האמת היא שמתחת לחזות זו מסתתר עומק רב ואפלה. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר הסוגר את האלבום "כוכב נופל" (shooting star):

נולדת לתוך הסערה
נישאת בזרם עלי גל
בכדי לחיות ולגרום לחיים להתחיל

כמו הספינות המיסטיות העתיקות
המפליגות אל הים, אל עבר השמש
הופכות רקדניות קוסמיות ברוח

כוכבים זורחים, וגשם סוער
חולות מבעבעים של עולמות אינסופיים
מונעים על ידי המחשבה שאנשים הם חופשיים

אהבה אשר יוצרת ושוברת אדם
זכרונות נמוגים וחדשים עומדים
וספינה אחרת מפליגה בים

כמו בחלומות, לעיתים זה כה מבלבל
להשתנות כשאתה זז מהיכן שהיית –
לאן שהגעת
כמו בחיים, כשאתה מסתכל לתוך עיניו של ילד
הם רואים הכול כה בהיר
זה קרוב ואז נעלם

לפני זריחת החמה
לפני שהסופות הסוערות הונעו
לפני שחרוזיהם הפשוטים של בני האדם הושרו
לפני עידן השנאה והגאווה
לפני שצחקנו, לפני שבכינו
כולנו הוכלנו, ואז התחלנו.

Shooting Star, מתוך האלבום RoadMaster (אודיו בלבד):

ג'ין קלארק וקרלה אולסון מבצעים את Almost Saturday night:

---