הקומדיה העצובה של חוק הדיור הציבורי

קבלו סיפור: בשנת 2008, עשר שנים אחרי שנחקק חוק הדיור הציבורי – חוק שמעולם לא יושם – הגיע ח"כ רן כהן, יוזם החוק, לפשרה עם משרדי האוצר והשיכון. לפי ההבנה בין הצדדים, כהן ישנה סעיפים מסוימים בחוק, שנועד לאפשר למי שמתגורר בדיור ציבורי במשך תקופה לרכוש את דירתו בהנחה משמעותית, וכן יסכים לדחות את תחילתו עד ינואר 2011. בתמורה התחייבה הממשלה כי החוק ייכנס באופן סופי לתוקף בתחילת 2011.

בעקבות ההסכם שנחתם בין כהן (וח"כ יורם מרציאנו) לבין הממשלה, עלה כהן בעצמו לדוכן הנאומים בכנסת, וביקש מהח"כים לתמוך בדחיית החוק בשנתיים נוספות. הדחייה נכנסה לחוק ההסדרים של 2010-2009, והחוק שוב לא יושם.

עברו שנתיים, רן כהן הספיק לפרוש מהכנסת, ואז הגיעו הדיונים על התקציב וחוק ההסדרים ל-2012-2011. וכמו בעשר השנים הקודמות, כלל משרד האוצר סעיף החוק ההסדרים שדוחה את יישום חוק הדיור הציבורי לשלוש שנים נוספות. כהן, שזעם על הפרת הסיכומים, הגיע לדיון של ועדת הכספים – הפעם כאזרח מהשורה – ושטח את טענותיו:

"באוגוסט לפני שנתיים, במהלך חקיקה לקראת קריאה שנייה ושלישית, באו אלינו מהאוצר וממשרד השיכון וביקשו הצעת פשרה: ראשית, נשנה את החוק כך שהדירות יימכרו לא רק על פי ותק, כפי שהיה במקור, אלא גם על פי מספר נפשות, והסכמנו, וגם על פי הפרדה בין פריפריה ומרכז, והסכמנו. הממשלה באה ביוזמתה ובהחלטה נחושה שהחוק ייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2011. זה היה חלק אינטגרלי של ההסכם. אני אומר לכם שאם מישהו כאן לא מאמין לי, שירים טלפון ליורם מרציאנו וישאל אותו האם אנחנו היינו מסכימים להסכם הזה בלי שהיה חלק אינטגרלי של ההסכם. כלומר, ב-1 בינואר 2011 החוק נכנס לתוקף"

התשובה של משרד האוצר לטענות האלה היא לא פחות ממדהימה. היועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד יואל בריס, מודה כי הטענות של רן כהן נכונות, וכי היתה הסכמה בין הממשלה לבין יוזם החוק לפיה בעקבות התיקונים והדחייה הנוספת, הממשלה תתמוך ביישום החוק. עם זאת, טוען בריס, "לא היתה כל הסכמה, במפורש או במשתמע, לשלול מן הממשלה את האפשרות לשוב ולקבוע את עמדתה באשר לחוק או באשר לתחילת החוק בתום תקופת הדחייה". מה שהיועץ המשפטי של משרד האוצר בעצם אומר הוא שהממשלה התחייבה לתמוך ביישום החוק, אבל היא לא התחייבה לעמוד בהתחייבויות שלה.

הדברים שאמר נציג משרד האוצר באותו דיון מופרכים עוד יותר, אם זה בכלל בגדר האפשר. לפי ראובן קוגן מאגף התקציבים באוצר, "העמדה המשפטית שלנו וגם העמדה המהותית שלנו היא שעם סיום תקופת ההסכם, תמו גם ההבנות בין הצדדים". כלומר, ההסכמות היו תקפות רק עד סוף 2010 – אותו פרק זמן שבו הסכים רן כהן לדחות את יישום החוק – וברגע שמגיעה תורה של המדינה לקיים את הצד שלה בהסכם, היא טוענת שכבר אין לו תוקף. הדבר מקביל למישהו שייקח הלוואה מהבנק לתקופה קבועה מראש, וברגע שיגיע מועד הפירעון הוא ייטען שחוזה ההלוואה התייחס רק לתקופה עד מועד הפירעון, ואין לו תוקף לאחר מכן.

רן כהן. כתב ספר שלם על הסאגה של חוק הדיור הציבורי

הדיור הציבורי כמשל

עבור מי שרוצה להבין את חלק מהשינוי האידיאולוגי-כלכלי שעברה מדינת ישראל בשישים ומשהו שנות קיומה, סוגיית הדיור הציבורי מספקת שיעור מאלף.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת בסביבות 50% מהבנייה למגורים בישראל היתה בנייה ציבורית, כלומר בנייה שנעשתה ביוזמת המדינה ובמימונה. בנייה זו התבצעה בעיקר על ידי החברה הממשלתית "עמידר", שהוקמה בשנת 1949, במטרה "לעסוק במפעלי בניין, פיתוח, אכלוס ואחזקה במדינה, לקדם ולעודד מפעלי בניין פיתוח ושיכון בכל דרך שהחברה תמצא לנכון".

עד סוף שנות ה-60 ירד שיעור הבנייה הציבורית מתחת ל-30% מכלל הבנייה למגורים, בין היתר בזכות התפתחות השוק הפרטי. לקראת שנות ה-70 החליטה המדינה לשנות גישה, ובמקום להשקיע בבניית דירות ציבוריות, היא החלה להעניק סיוע כספי לאזרחים כדי שירכשו או ישכרו דירה בשוק הפרטי. בעקבות גל העלייה של תחילת שנות ה-90 חזרה הממשלה לבנייה ציבורית למשך תקופה קצרה מאוד. עד סוף העשור ירד חלקו של הדיור הציבורי בישראל מסך הדירות במדינה לכ-6% בלבד.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2001

מעניין לשים לב שמתוך שמונה המדינות עם שיעור הדיור הציבורי הנמוך ביותר (האחרונה היא יוון, עם 0%), חמש הן אותן מדינות שנמצאות כיום בלב משבר החובות לאירופה

ב-1997, שנה אחת לאחר שנכנס ללשכת ראש הממשלה בפעם הראשונה,  החליט בנימין נתניהו להפריט את פעילות הדיור הציבורי, ולהעביר את ניהול הדירות לחברות פרטיות. בתגובה להחלטה יזם ח"כ רן כהן מסיעת מרצ את "חוק הדיור הציבורי", שנועד לאפשר למי שמתגורר בדיור ציבורי במשך תקופה ארוכה לרכוש את הדירה שבה הוא גר בהנחה משמעותית של כ-85%. הכסף שייכנס לקופת המדינה כתוצאה ממכירת הדירות היה אמור להיות מושקע בבניית דירות חדשות, שייתנו מענה לרשימה המתארכת של זכאים לדיור ציבורי שאינם מקבלים כיום מענה.

החוק אושר בכנסת בשנת 1998, והיה אמור להיכנס לתוקף ב-1999. אלא שאז נכנס לתמונה משרד האוצר, שהחליט לדחות את יישום חוק הדיור הציבורי באמצעות חוק ההסדרים. ממועד אישורו בכנסת נדחה החוק יותר מחמש פעמים, לתקופות של שנה אחת עד שלוש שנים. חוק ההסדרים לשנת 2012-2011, כאמור, דחה את יישום החוק עד 2014.

השימוש של משרד האוצר בחוק ההסדרים כדי לדחות חוקים בהם אינו חפץ אינה עניין נדיר, ולמעשה, זוהי אחת המטרות העיקריות של חוק ההסדרים. חוק חינוך חינם לגיל הרך, למשל, אותו המליצה ועדת טרכטנברג ליישם בשנים הקרובות, אושר בכנסת עוד בשנת 1984, ומעולם לא יצא לפועל בזכות דחיות חוזרות ונשנות. המקרה של חוק הדיור הציבורי מקומם עוד יותר, מכיוון שהוא למעשה לא כרוך בהוצאה תקציבית מצד המדינה. המדינה לא צריכה להשקיע שקל אחד על מנת ליישם את החוק, להפך. החוק אמור להכניס כסף לקופת המדינה ממכירת דירות ציבוריות לדיירים, כסף שאמור להיות מושקע בבניית דירות חדשות.

לא שיקולים מקצועיים – אידיאולוגיה

מדוע רוצה משרד האוצר לדחות את יישום החוק? הטענה הרשמית של גורמים במשרד היא כי מלאי הדירות הציבוריות נמוך מאוד, ומכירת הדירות הציבוריות הציבוריות תקטין אותו עוד יותר. אבל אם המשרד באמת מודאג ממלאי הדירות הנמוך, מדוע הוא אינו מקצה סכומים בתקציב לטובת בנייה ציבורית, במטרה להגדיל את מלאי הדירות?

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2004. "עמיגור" היא חברה לדיור ציבורי שבבעלות הסוכנות היהודית

האמת היא שמלאי הדירות הציבוריות במדינת ישראל מעניין את פקידי האוצר כקליפת שום, ואולי אפילו פחות. איך אפשר לדעת את זה? פשוט מאוד: בעשור האחרון, למרות שחוק הדיור הציבורי לא יושם, בכל זאת נערכו כמה מבצעים במסגרתם מכרה המדינה כ-33 אלף דירות ציבוריות לדיירים שהתגוררו בהן. מבצעי המכירות התבצעו בהתאם להחלטות ממשלה בנושא – לא במסגרת חקיקה מוסדרת – והכניסו בסך הכל כ-2.75 מיליארד שקל לקופה. אגב, מתוך אותן דירות נמכרו יותר מ-2,000 בשוק החופשי לפי המחיר הגבוה ביותר שיכלה המדינה לקבל – מבלי לתת שום הנחה לדיירים האמיתיים.

מתוך הסכום הזה, קצת יותר ממיליארד שקל עבור לסוכנות היהודית, שמחזיקה בחלק מהדירות באמצעות חברת "עמיגור". הסוכנות עצמה לא הסכימה להשתתף במתן הנחות לדיירים באותן דירות, ודרשה שהמדינה תפצה אותה עבור כל דירה שנמכרת בהנחה – כלומר שהמדינה תעביר לה את הסכום שמשקף את השווי המלא לדירה. 187 מיליון שקל הועברו לחברות הדיור העירוניות ממשלתיות "חלמיש" (תל אביב) ו"פרזות" (ירושלים).

הסכום הנותר, בניכוי ההוצאות על מבצעי המכירות, היו אמור ללכת לטובת רכישת דירות ציבוריות חדשות, במטרה להגדיל את המלאי. אבל סדרי העדיפויות של משרד האוצר שונים, וכך החליטו פקידי המשרד "להחרים" סכום של 438 מיליון שקל מתוך סך ההכנסות ולהשתמש בו למטרות אחרות. בסופו של דבר, מתוך הכנסות של כמעט 3 מיליארד שקל, רק 205 מיליון שקל הוקדשו לרכישת דירות חדשות. 

לאן הלך הכסף ממכירת הדירות הציבוריות – לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת:

הכנסות ממכירת דירות ציבוריות

2.75 מיליארד שקל

סכום שעבר לסוכנות היהודית

1.081 מיליארד שקל

עמלות ושומות

128 מיליון שקל

הכנסות משרד השיכון ממכירת הדירות

1.54 מיליארד שקל

הוצאות משרד השיכון על פעולות שיכון

680 מיליון שקל

רכישת דירות

דירות רגילות

120 מיליון שקל

דירות לנכים המרותקים לכיסא גלגלים

85 מיליון שקל

יתרה שנשארה בידי משרד השיכון

237.5 מיליון שקל

יתרה שהועברה לחברות עירוניות-ממשלתיות

187 מיליון שקל

יתרה שנשארה בידי משרד האוצר

438 מיליון שקל

לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת שממנו נלקחו נתונים אלה, שנכתב, אגב, בשבועות האחרונים, "עד לסיום כתיבת המסמך לא התקבלה תשובה ממשרד האוצר בדבר ניצול 438 מיליון שקל שהועברו אליו. יוזכר כי לפי החלטת הממשלה מדצמבר 1999, הסכום כולו אמור לשמש למימון פתרונות דיור קבע או פתרונות דיור לטווח ארוך לזכאים לדיור ציבורי".

הדו"ח הנזכר לעיל אמנם התפרסם רק בשבוע שעבר, אבל הבעיה שהוא מעלה ידועה היטב למי שמעורה בדיוני ועדות הכנסת. הנה לדוגמה ציטוט מתוך פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים בנושא שנערכה בסוף נובמבר 2010. הדובר הוא אורי אלדר, חבר פורום הארגונים החברתיים לביטול חוק ההסדרים:

"כמובן שהכסף הזה נכנס לתוך הבור של האוצר ולא השתמשו בו לאותה מטרה אותה קובע החוק, מכיוון שהחוק לא היה בתוקף. מי שרוצה לשים לב, בחוק יש סעיף שמחייב הקמת קרן ש-75 אחוזים מהסכום הנצבר ישמש להקמת דירות מחדש ו-25 אחוזים ישמשו לשיפוץ הדירות הקיימות שנמצאות עדיין בבעלות עמיגור ועמידר. הקרן לא הוקמה והכסף פשוט נעלם בידי האוצר"

אז לאן באמת הלך הכסף? אף אחד לא יודע, מלבד אולי כמה פקידים במשרד האוצר. הנה קטע נוסף, אחרון להיום, מדיון שנערך בוועדה לביקורת המדינה עוד ביולי 2009. חילופי הדברים הם בין ח"כ יואל חסון (קדימה) לבין ראובן קוגן, נציג אגף התקציבים במשרד האוצר.

היו"ר יואל חסון: כמה נשאר בקופת האוצר?

ראובן קוגן: בקופת האוצר אין כסף. חלק מהכספים בהתאם להסכם האחרון וגם בהתאם להסכמים הקודמים, חלק מהכספים הולכים למשרד האוצר, התמורה התחלקה – – –

היו"ר יואל חסון: אז חלק כן הלך לאוצר

ראובן קוגן: חלק מהכסף הולך לצרכי משרד האוצר.  ההסכם האחרון דיבר על 25% ו- 75%, כאשר 75% מהכסף הולך בהתאם להסכם שנתחם בין שר השיכון לבין שר האוצר, זה 25% הולכים למשרד האוצר – – –

 היו"ר יואל חסון: מה אתם עושים בכסף?

 ראובן קוגן: למדינת ישראל יש צרכים אחרים. שיכון זו בעיה אחת מכל הבעיות שהמדינה מתמודדת איתן

אי אפשר שלא לגחך למשמע התגובה של משרד האוצר. למדינת ישראל יש בעיות אחרות להתמודד איתם מלבד הדיור הציבורי, זה נכון, אבל ממשלת ישראל החליטה בעבר להקצות את כל הכסף ממכירת הדירות הציבוריות לטובת הקמה ורכישה של דירות חדשות. באיזו סמכות משרד האוצר מחליט להפנות את הכספים הללו לטובת מטרות אחרות?

אבל האמת היא שמדובר בתשובה הקבועה של משרד האוצר לדרישה להקצות כספים למטרות חברתיות כלשהן. כך, לפי האוצר אי אפשר לתת העלאות שכר לרופאים, כי מצבם של העובדים הסוציאליים הרבה יותר גרוע. ואי אפשר לתת העלאות שכר לעובדים הסוציאליים, כי צריך להשקיע יותר בחינוך. ואי אפשר להעביר כסף לחינוך, כי מה שחשוב באמת זה להשקיע בתשתיות הציבוריות. אבל כשמגיע תורן של התשתיות הציבוריות, מסתבר שהאוצר שומר את הכסף כדי להשקיע במערכת הבריאות הציבורית, וכך חוזר חלילה.

למעשה, אם להאמין לטענות האוצר, הבעיה של מדינת ישראל אינה שפקידי המשרד הם אטומים מבחינה חברתית – אלא שהם יותר מדי מודעים לבעיות החברתיות, לפערים ולקשיים של השכבות החלשות. פקידי האוצר כל כך רגישים למצוקות, שהם אינם מסוגלים להוציא ולו שקל אחד לטובת מטרות סוציאליות, מחשש שההוצאה תבוא על חשבון מטרות סוציאליות אחרות. באופן כמעט פלאי, הדילמות האלה אינן מעכבות את האוצר כשהוא יוזם הפחתה של מס החברות, הטבות מס לאלפיון העליון או מענקי עתק לחברות ענק כמו אינטל. ואולי הגישה הזאת מספקת רמז לשאלה לאן הלך הכסף.

מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לעיין בספרו של רן כהן – "המלחמה על הבית – מהלכיו של חוק הדיור הציבורי" – שהתפרסם בהוצאת חמד בשנת 2008


זהו, חוזרים לרחוב

זהו, חוזרים לרחוב. אחרי הכל, אנחנו לא יכולים לתת לאמריקאים האלה להשאיר לנו אבק, ועם כל הכבוד לקמילה, צריך להראות לעולם מי פה הדפני ליף האמיתית…

זהו, חוזרים לרחוב. גלעד שליט כבר בבית, אבל המתמחים עדיין מקבלים שכר מגוחך, ולמרות הורדת המחירים של תנובה ושטראוס, ההוצאה הממשלתית בישראל על מטרות חברתיות – כמו חינוך ורווחה – עדיין נמוכה משמעותית מרמת ההוצאה של מדינות ה-OECD. ולא, אין לממשלה שום כוונה לשנות כיוון בנושא.

זהו, חוזרים לרחוב. למרות הקריאה הברורה נגד מדיניות ההפרטה של השנים האחרונות, הממשלה ממשיכה לקדם את הפרטת רכבת ישראל, לאשר הקמה של תחנות כוח פרטיות מתוך מטרה להפריט בסופו של דבר את משק החשמל, וברגע הראשון שהם יהיו יכולים, הם יחזירו לחיים את תוכנית ויסקונסין, שמהווה הפרטה של שירות התעסוקה הממשלתי. למרות חוק חינוך חינם, ההוצאה הפרטית על חינוך בישראל הלכה וגדלה בעשור האחרון, מה שאומר שילד שאין להוריו כסף לשלם לשיעורים פרטיים, יישאר כנראה מאחור.

זהו, חוזרים לרחוב. דו"ח טרכטנברג פיספס את כל הדרישות החשובות של המחאה, והתמקד בתיקונים קוסמטיים, כמו הגברת התחרותיות בענף גז הבישול והורדת מכסי מגן על תוצרת חקלאית. בכל מה שקשור לנדל"ן טרכטנברג רואה עין בעין עם נתניהו, ותומך ברעיון הוד"לים שלו, שבסופו של דבר יועיל הרבה יותר לקבלנים ולאנשי הנדל"ן מאשר למישהו מאיתנו. אלא אם כן אתם קבלנים או אנשי נדל"ן. טרכטנברג תומך בהליכי ההפרטה, למרות שהוא משלם מס שפתיים למחאה בצורת דרישה "לדאוג גם אחרי ההפרטה לטיב השירות", ומשתלח בעובדי המגזר הציבורי, בטענה שהם מקבלים יותר מדי שכר. הוא מעדיף להפריט את חברת החשמל, מקורות ורכבת ישראל, כדי שהעובדים יקבלו שכר נמוך יותר, והבעלים הפרטיים של החברות ירשמו רווחי עתק – כמו בחברות הסלולר, בבנקים וכמעט בכל מגזר פעילות אחר במשק. כשרמת שירות הלקוחות של חברת החשמל תידרדר לרמת השירות של סלקום, טרכטנברג יהיה מרוצה.

זהו, חוזרים לרחוב. הממשלה לא מוכנה לפתוח את התקציב לשנת 2012, ככה ששום שינוי מהותי לא צפוי לקרות בשנה הקרובה. משרד האוצר ממשיך לקבוע את המדיניות הכלכלית של המדינה, למרות שזהו תפקידם של נבחרי הציבור. פקידי האוצר מוציאים לפועל אידיאולוגיה מאוד מסוימת, שרואה במעורבות ממשלתית בכלכלה שורש כל רע, ומעדיפה להיפטר מכמה שיותר תחומי פעילות, שעוברים לאחריות השוק הפרטי. וכולנו יודעים עד כמה אחראי השוק הפרטי יכול להיות. גם אם יהיה כסף פנוי בקופה, פקידי האוצר יעדיפו להשתמש בו להקטנת הגירעון, שגם ככה נמצא כיום ברמות נמוכות בהשוואה בינלאומית, או לטובת מענקים לחברות ענק כמו אינטל. אבל לא כולנו עובדים בהיי-טק, בניגוד למערכת הבריאות הציבורית, שכמעט כולנו משתמשים בשירותיה. למה לא להעביר קצת כסף גם לשם?

זהו, חוזרים לרחוב. מאבק חברתי זה לא זבנג וגמרנו. אנחנו רוצים לעצור תהליכים שמתרחשים כאן כבר 30 שנה, ולשנות את הכיוון שבו דוהרת המדינה בעשור האחרון. זה לא קורה ביום, וכנראה גם לא בקיץ אחד. אבל ביום שבת הקרוב, 29 באוקטובר, ניקח עוד צעד אחד קדימה.

ככה זה נראה בקיץ 2011. לכבוד הסתיו אנחנו צריכים להתעלות על עצמנו


יובל שטייניץ ומלחמתו בג'ון מיינרד קיינס: להבין את משבר החובות באירופה, וגם קצת בארה"ב

"מדינות המערב כשלו אחת אחר השנייה בטיפול במשבר הכלכלי כיוון שאימצו מודל קיינסייני, של הוצאת כספים והרחבת תקציבים בתקופת משבר. מדינות המערב גילו שהגדלת התקציב לא פותרת את הבעיות ולהפך, יוצרת משבר נוסף, משבר חובות"

                                           שר האוצר יובל שטייניץ, נאום באוניברסיטת תל אביב, 11 בספטמבר 2011

בשנה האחרונה מספק שר האוצר, יובל שטייניץ, ניתוח כלכלי מעניין בנוגע להתפתחות משבר החובות באירופה וההאטה הכלכלית בארה"ב. לפי ההסבר של שטייניץ, מדינות המערב ניסו להתמודד עם המשבר על ידי הגדלת ההוצאות הציבוריות – כלומר ההשקעה הממשלתית בתשתיות, ברווחה ובתחומים נוספים – מתוך מטרה לעודד את הכלכלה, בהתאם לרעיונות שהציע הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לאחר השפל הגדול בארה"ב. אלא שהגדלת התקציבים לא סייעה לאושש את הכלכלה, ורק הגדילה את החוב הלאומי והגבירה את אי היציבות. הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, הגדיר את ההסבר של שטייניץ כ"ניתוח מבריק".

בהחלט, הניתוח של שטייניץ מספק הסבר יפה, פשוט ואלגנטי למה שמתחולל כיום באירופה. הבעיה העיקרית איתו, כפי שקורה לרוב עם הסברים פשוטים ואלגנטיים, היא המציאות עצמה. אחרי הכל, המדינות האירופיות שנמצאות כיום במצב הקשה ביותר – ובראשן יוון, פורטוגל ואירלנד – כלל לא הגדילו תקציבים ממשלתיים ולא ביצעו השקעות בתשתיות או ברווחה, כפי שהמליץ קיינס לנהוג בתקופה של מיתון כלכלי. מדינות אלה הגיבו למשבר במדיניות צנע, בקיצוץ בתקציבים ממשלתיים ובהפחתות שכר במגזר הציבורי, צעדים שעד כה לא הניבו את התוצאות המקוות.

מכיוון שכך, ברור למדי שמשבר החובות באירופה אינו נובע ממדיניות קיינסיאנית, אלא קשור יותר לרצון של ממשלות גוש היורו – ובראשן גרמניה וצרפת – להגן על מערכת הבנקאות הפרטית במדינות, שהלוותה סכומי כסף עצומים ליוון וכעת עלולה לעמוד בפני מחיקת חובות עצומה, שתערער את היציבות שלה. למעשה, כל תוכניות הסיוע שיזמו האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמית עבור המדינות שבמרכז המשבר הן לא יותר מחבילות חילוץ לבנקים אירופיים, שביצעו השקעות לא מוצלחות באג"ח של יוון. אלא שניגוד לארה"ב, שהעבירה את הכסף (כמעט טריליון דולר) ישירות למערכת הבנקאות במדינה, ממשלות אירופה מבצעות מהלך סיבובי, שבו הן מעבירות את הכסף ליוון ולמדינות אחרות, כדי שאלה יוכלו להחזיר אותו לבנקים הצרפתיים והגרמניים.

יובל שטייניץ. זה שאתה יודע להגיד "קיינסיאני" לא הופך אותך למומחה כלכלי

 הגדלת תקציבים או צנע?

האיחוד האירופי אכן יזם תוכנית תמריצים במודל קיינסיאני כבר בנובמבר 2008.  בתגובה למשבר העולמי החליט האיחוד האירופי על תוכנית תמריצים לכלכלת המדינות בהיקף כולל של 200 מיליון יורו, ששיקפו סדר גודל של 1.5% מהתמ"ג הכולל של האיחוד. לשם השוואה,  קרן החילוץ שהקים גוש היורו ב-2010 במטרה לחלץ את המדינות המתקשות (The European Financial Stability Facility) היתה בהיקף של 440 מיליארד יורו, ומדינות הגוש שוקלות בימים אלה להרחיב אותה לכמעט טריליון יורו.

גם באופן יחסי לתוכניות התמריצים שיזמו ארה"ב וסין מדובר בתוכנית צנועה למדי, שמלכתחילה לא היתה מסוגלת לאושש את הכלכלה. לשם השוואה, חבילת התמריצים עליה הכריזה ממשלת סין באותו החודש היתה בהיקף כולל של 586 מיליארד דולר – יותר מ-10% מהתמ"ג של המדינה. חבילת התמריצים שאישרה ארה"ב בתחילת 2009 היתה בהיקף של כ-790 מיליארד דולר, בסביבות 5% מהתמ"ג שלה.

אלא שגם תוכנית צנועה זו לא יושמה בפועל. אירלנד, למשל, הכריזה כבר בסוף 2008, בתגובה למיתון המסתמן, כי התקציב לשנה הבאה יהיה "הקשוח ביותר זה שנים", ודובר הממשלה הבטיח כי בשל הזמנים הקשים, כל הוצאה תיבחן במיקרוסקופ. לממשלת יוון, כפי שהסתבר לקראת סוף 2009, לא היתה כל אפשרות להגדיל את ההוצאה התקציבית, מכיוון שהמדינה כבר היתה שקועה עמוק בחובות. איטליה ופורטוגל הגדילו את התקציבים במידה מזערית בלבד.

בתחילת 2010, כשנחשף המצב החמור של יוון ושל מדינות אחרות בגוש, נקטו המדינות האירופיות, בעידוד קרן המטבע העולמית, מדיניות הפוכה מזו עליה המליץ קיינס. בתמורה לחבילת החילוץ שקיבלה יוון התחייבה הממשלה לקצץ בהוצאות וליישם צעדי צנע מחמירים. יוון יישמה כמה גלי קיצוצים מתחילת 2010, שכללו, בין היתר, הפחתה של מספר ימי החופשה השנתיים, קיצוץ בשכר במגזר הציבורי, הקטנה של תשלומי הפנסיה לגימלאים, קיצוץ בהוצאות הבריאות הציבוריות, העלאה של המע"מ מ-4.5% ליותר מ-20%, הפרטה של נכסי מדינה במיליארדי דולרים ועוד. צעדים אלה לא סייעו לכלכלת המדינה, שהמשיכה להתכווץ בקצב מהיר. אם ב-2009 התכווץ התמ"ג ביוון בכ-2%, ב-2010 הוא ירד בעוד 4.5%. גם עבור 2011 התחזית עגומה, עם צפי להתכווצות של 3.5%.

המצב של אירלנד שונה מהותית מהמצב ביוון. הכלכלה המקומית, שנהנתה מצמיחה מהירה בשנים שקדמו למשבר, נכנסה למיתון עמוק כששוק הנדל"ן במדינה קרס ב-2008, וגרר מטה את מערכת הבנקאות במדינה, שהיתה חשופה לו יתר על המידה.  ממשלת אירלנד הודיעה כי תערוב לחובות של הבנקים הגדולים במדינה ולאחר מכן אף נאלצה להזרים להם כספים כדי למנוע את קריסתם, מה שיצר לחץ כבד מאוד על רמת החוב שלה, שהחלה לטפס בחדות. בתגובה הודיעה המדינה על צעדי צנע, שנועדו להוריד את רמת החוב ולייצב את הכלכלה.

למרות הקיצוצים שהנהיגה הממשלה החשש מפני חדלות פירעון של המדינה גבר, ובסוף 2010 נאלצה אירלנד לבקש חבילת סיוע מקרן המטבע ומהאיחוד האירופי. כתנאי לקבלת חבילת חילוץ, בהיקף כולל של 114 מיליארד דולר, הכריזה אירלנד על תוכנית צנע חדשה שכללה, בין היתר, קיצוץ של כ-20 מיליארד דולר בהוצאות ציבוריות בתוך ארבע שנים, כולל קיצוץ של 15% בתקציב הרווחה של המדינה, פיטורים של כ-25 אלף איש במגזר הציבורי, קיצוץ בקצבאות הילדים והפחתת שכר המינימום.

צעדים אלה וצעדי  צנע נוספים שיישמה אירלנד לאחר מכן  לא הספיקו כדי לצמצם את הגירעון התקציבי, וביולי 2011 הודיעה סוכנות הדירוג מודי'ס כי היא מורידה את דירוג האשראי של ממשלת אירלנד לרמה של Baa3 , המכונה בז'רגון המקצועי "אג"ח זבל". בשבועות האחרונים דרשו האיחוד האירופי וקרן המטבע כי המדינה תבצע קיצוצים נוספים בהיקף של מיליארדי דולרים, במטרה להגיע לגירעון תקציבי של 8.6% ב-2012, כפי שהתחייבה בעת קבלת הסיוע. בינתיים כלכלת אירלנד מראה סימני שיפור, אבל היקף החוב הלאומי עדיין גבוה מאוד יחסית, ברמה של של 97% מהתוצר, לעומת חוב של פחות מ-30% מהתוצר לפני תחילת המשבר.

ומה קורה בארה"ב?

ארה"ב, לעומת זאת, אימצה באופן נחרץ יותר את הרציונל שעומד מאחורי המדיניות הקיינסיאנית. מייד עם כניסתו לבית הלבן יזם ברק אובמה תוכנית תמריצים בהיקף של כמעט 800 מיליארד דולר, שכללה השקעה בתשתיות, הארכה של הטבות סוציאליות שונות, קיצוצי מס לשכבות הביניים ועוד.

לא ברור מדוע שטייניץ סבור כי דווקא תוכנית זו היא שהביאה לרמות החוב הגבוהות של ארה"ב. אחרי הכל, קיצוצי המס עליהם החליט ממשל בוש בתחילת העשור עלו, לפי הערכות שונות, בין 1.3 טריליון דולר ל-2.9 טריליון דולר במצטבר – בין פי שניים לפי שלושה מתוכנית התמריצים. העלות המלחמות בעיראק ואפגניסטאן בעשור האחרון מסתכמת בעוד כמה טריליונים (ההוצאה הישירה מתקרבת ל-1.5 טריליון דולר, אבל ההערכות בנוגע לעלות הכוללת מתקרבות ל-4 טריליון דולר). גם התוכנית לחילוץ הבנקים, שאינה נחשבת צעד קיינסיאני בשום צורה, עלתה לממשל סכום דומה לזה שהוקדש לתוכנית התמריצים של אובמה. כך שהטענה כי הגירעון של ארה"ב נובע בעיקר מתוכנית זו היא קצת מגוחכת.

האם תוכנית התמריצים שיזם ממשל אובמה בכלל נכשלה? הוויכוח הזה מתנהל בשנתיים האחרונות בארה"ב, כאשר לא מעט כלכלנים בכירים טענו כי הבעיה עם התוכנית היתה שהיא מצומצמת מדי. באמצע 2010, למשל, העבירה קבוצה של כלכלנים בכירים פנייה לממשל שבו נטען כי יש להאריך את התוכנית ולהגדיל אותה, במטרה להבטיח את התאוששת הכלכלה. על הפנייה חתמו גם שלושה זוכי פרס נובל בכלכלה – ג'וזף שטיגליץ, אריק מסקין ודניאל מקפיידן.

"קיים צורך דחוף כי הממשלה תחליף את כוח הקנייה האבוד של אלה שאיבדו את עבודתם ושל משפחותיהם, תיישם קיצוצי מס ותיזום הגדלה של ההוצאות הציבוריות על מנת לעודד את הביקוש", נכתב בהצהרה. "התמקדות בהקטנת הגירעון, מבלי להתייחס למחסור הכרוני בביקוש, היא בדיוק הטעות שעשו מקבלי ההחלטות בתקופת המשבר הגדול של שנות השלושים במאה הקודמת. גישה כזו תאריך את המיתון, תפגע בלכידות החברתית במדינה ותמשיך לגרום קשיים לא נחוצים למיליוני אמריקאים".

הקושי בהערכת מידת ההצלחה או הכישלון של התוכנית נובע מכל שאין לנו שום בסיס להשוואה. כלומר, אנו לא יודעים מה היה קורה לכלכלה אם הממשל לא היה מיישם את תוכנית התמריצים. עם זאת, ראוי לציין שהתמ"ג של ארה"ב התכווץ בקצב שנתי ממוצע של 5% בשלושת הרבעונים שקדמו לאישור התוכנית, כולל הרבעון הראשון של 2009. ברבעון השני של 2009 החלה הכלכלה להתאושש, והתוצר התכווץ רק ב-0.7%. בחודשים שלאחר אישור התוכנית חזרה ארה"ב לצמיחה חיובית, וברבעון הרביעי של 2009 צמחה הכלכלה בקצב מהיר של 5% במונחים שנתיים. את 2010 כולה סיימה ארה"ב עם צמיחה של כ-3%.

בשבועות האחרונים מנסה ממשל אובמה לקדם תוכנית תמריצים חדשה, בהיקף של 447 מיליארד דולר, שאמורה להמשיך את אותו הקו, עם השקעות נרחבות בפרויקטים ממשלתיים, קיצוצי מס למעמד הביניים, הטבות מס לעסקים שיעסיקו עובדים חדשים ועוד. לפני כשבועיים נכשל אובמה בניסיון להעביר את התוכנית בשלמותה בסנאט, וכעת הוא שוקל לנסות ולהעביר אותה  בחלקים. יש להניח שאובמה ייאלץ להתפשר עם מנהיגים רפובליקאיים, לצמצם את התוכנית או לכלול בה יותר קיצוצי מס על חשבון הגדלת ההוצאה – גישה שעשויה לקרוץ לחלק מהסנאטורים הרפובליקאיים.

 שינויים אלה עשויים להשפיע באופן מהותי על האפקטיביות של התוכנית: בממשל סבורים כי הגדלת ההוצאה מעודדת יותר את הצמיחה מקיצוצי מס, אשר לרוב מופנים לטובת חיסכון ולא לטובת צריכה. קיימות גם מחלוקות על הרכב ההוצאה, ועל הפרויקטים בהם יתמוך הממשל. מבחינה זו די לציין שחברת האנרגיה הסולארית סולינדרה, שנמצאת כיום במרכז שערורייה בה מעורבים גם בכירים בממשל, קיבלה תמיכה של יותר מחצי מיליארד דולר במסגרת תוכנית התמריצים מ-2009. החברה פשטה את הרגל לפני מעט יותר מחודש, וסיפקה תחמושת מוצלחת במיוחד לאלה שמתנגדים לגישה של אובמה.

בכל מקרה, לא נראה ששטייניץ מודע למורכבות של הסוגיה, או שהוא מבין באמת את הרעיונות של קיינס. אחרי הכל, מדיניות קיינסיאנית נוגעת למצבים בהם המשק נקלע למיתון והכלכלה מתכווצת. מכיוון שהמשבר העולמי לא ממש פגע בישראל, לא עלתה כאן מעולם השאלה האם לנקוט מדיניות קיינסיאנית. מכיוון שכך, כששטייניץ מתגאה בכך שהוא התנגד למדיניות כזו, אין לאמירה זו שום משמעות.

עכשיו, זה לא ששר אוצר חייב להיות בעל תואר מתקדם בכלכלה (גם לכותב שורות אלה אין תואר שכזה), אבל לכל הרוחות, למה לדבר בכזאת נחרצות על דברים שאתה לא מבין בהם כלום?

הפוסט פורסם בגרסה קצרה יותר (ופחות תוקפנית) גם כאן


דיאלוגים מוועדת הכספים (4)

פרוטוקול מישיבת ועדת הכספים, 19 בנובמבר 2008. משתתפים: ח"כ אבישי ברוורמן – היו"ר, חברי הכנסת יעקב ליצמן, אלכס מילר, ניסן סלומינסקי, דוד רותם, ראובן ריבלין. מנהל הוועדה טמיר כהן. רפרנטית חינוך והשכלה גבוהה באגף התקציבים של משרד האוצר, ריקי ארמן.

טמיר כהן: ‎473, 498 – משרד הבינוי והשיכון.

ריקי ארמן: הפנייה מעבירה מיליון שקלים מגג בינוי לגג חינוך בגין בניית מכללה בעיר לוד לפי החלטת הממשלה משנת ‎2005.

 ח"כ ניסן סלומינסקי: מדובר על מיליון ?

 ריקי ארמן: מיליון זה חלק – – –

 ח"כ ניסן סלומינסקי: המדינה התחייבה על ‎20 מיליון אם אינני טועה.

 ריקי ארמן: זה החלק שמשרד השיכון מעביר כרגע כהשתתפות.

 ח"כ ניסן סלומינסקי: מה עם החלק של משרד החינוך של ‎20 מיליון שקל שבזמנו לימור לבנת הבטיחה את זה?

 ריקי ארמן: הוא מעביר מיליון וחצי בפנייה אחרת.

 ח"כ יעקב ליצמן: הייתי מפיל את זה רק בגלל העיכוב.

 ריקי ארמן: צריך לשאול את משרד החינוך.

 ח"כ יעקב ליצמן: למה מ-‎2005 עד ‎2009 לא העברתם את הכסף? זה לא יאומן.

 ריקי ארמן: זה כסף שמשרד השיכון היה אמור להעביר לחינוך.

 היו"ר ח"כ אבישי ברוורמן: מה שהיא רוצה להגיד לך זה שזה לא האוצר, זה הבירוקרטיה במשרדים אחרים.

 יעקב ליצמן: ארבע שנים, אני לא מבין. היית אומרת שיש בג"ץ – – –

 ניסן סלומינסקי: תעבירי את מחאתנו.

 היו"ר אבישי ברוורמן: יש לך תשובה?

 ריקי ארמן: צריך לשאול את משרד החינוך.

יעקב ליצמן. לא מאמין


החורים השחורים בתקציב המדינה

4 מיליארד שקל – זה הסכום שמתכוונת הממשלה להקצות לטובת יישום המלצות טרכטנברג. 2.5 מיליארד שקל מהסכום אמורים להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון, ו-1.5 מיליארד שקל אמורים להגיע מרזרבות קיימות בתקציב המדינה – כך לפי משרד האוצר.

1.5 מיליארד שקל הם הסכום המוצהר ששמר האוצר כרזרבות תקציביות. אבל האמת היא שלאף אחד מחוץ למשרד אין מושג מהן הרזרבות התקציביות האמיתיות. לפי תקציב המדינה ל-2012-2011, סעיף הרזרבה הכללית מתוקצב בכ-6.1 מיליארד שקל השנה וכ-7.8 מיליארד שקל בשנה הבאה. אך מלבד סעיף הרזרבה הכללית, יש בתקציב המדינה עוד סעיפים רבים בהם מחביא האוצר סכומים גדולים, אותם הוא מעביר במהלך השנה לסעיפים אחרים לפי החלטות וסיכומים עם משרדים אחרים ועם הממשלה. הנה, כך נכתב בדו"ח של המחלקה לפיקוח תקציבי במרכז המידע והמחקר של הכנסת, שהתפרסם לקראת אישור התקציב הדו-שנתי, בסוף 2010:

בכל שנת תקציב משרד האוצר מגיש מאות בקשות לאישור העברות בין סעיפי תקציב, וכך לעתים נוצר בחלק מסעיפי התקציב פער של עשרות אחוזים בין התקציב המקורי לבין התקציב על שינוייו. אחד המקורות להעברות תקציביות הנעשות בכל שנה הוא רזרבות סמויות.

בשנים האחרונות הממשלה אינה מוציאה את מלוא התקציב. בשנים 2007-2002 (ללא 2006) שיעור תת-הביצוע היה בממוצע 2.7% מהתקציב נטו, לעומת 1.5% בממוצע בשנים 2002-1998. בנק ישראל בדק את סעיפי התקציב שבהם היה תקצוב-יתר – סעיפים שבהם שיעור הביצוע מהתקציב המקורי היה נמוך מ-85% – במשך שנתיים רצופות. לפי הבדיקה, תקצוב-היתר היה 29% מסך תת-הביצוע בתקציב, רובו בתקציבי הפיתוח של המשרדים.

כותבי הדו"ח, אליעזר שוורץ ועמי צדיק, טוענים למעשה שתת הביצוע בתקציבי המשרדים הממשלתיים, עליו אנחנו שומעים בסוף כל שנה, נובע בין היתר מהנטייה של האוצר לתקצב בסכומים עודפים סעיפים מסוימים בתקציב של משרדים אלה, בהם הוא משתמש לאחר מכן כעודפים. לפי שוורץ וצדיק, "סעיפי תקציב אלה הם ברובם קבועים, והדבר מעיד על בעיה באופן התקצוב ועל רמה נמוכה של תכנון לטווח ארוך".

חור שחור. מושגים פיסיקליים בשירות הכלכלה

 מחביאים את הכסף

בניגוד למסקנה של הדו"ח, הנטייה של האוצר להחביא כסף בסעיפי רזרבה אינה מעידה בכלל על רמה נמוכה של תכנון לטווח ארוך – אלא על רמה גבוהה של תכנון לטווח קצר. אחרי הכל, אותם סעיפים המשמשים כ"בורות תקציביים" משפרים את היכולת של האוצר לנהל את תקציב המדינה לפי ראות עיניו, ומקטינים את היכולת של חברי הכנסת לפקח על אופן הקצאת המקורות התקציביים. לא רק שסעיפים אלה מאפשרים למשרד להעביר סכומי כסף עצומים ממקום למקום כמעט ללא פיקוח, הם מסייעים לו לנפח את התקציב בסכומים שלעולם לא ינוצלו, במטרה ליצור מצג שווא כאילו למדינה אין מספיק כסף להציע תוספת שכר לרופאים, ליישם את חוק חינוך חינם לגיל הרך, או כל מטרה חברתית אחרת.

אז איך זה מתבצע? הנה לדוגמה קטע מפרוטוקול דיון בוועדת הכספים שנערך ב-27 בדצמבר 2010. הנושא שעל הפרק היה העברה תקציבית שביקש משרד האוצר לבצע מסעיף רזרבה כללית וסעיף "בור" אחר בתקציב משרד השיכון לטובת מערכת הביטחון.

נציגת האוצר: "הפנייה נועדה להעביר 420 מיליון שקלים לתקציב הביטחון, על פי הסכמים בין משרד הביטחון למשרד האוצר. הסברים יינתנו בוועדה המשותפת".

ח"כ אמנון כהן (ש"ס): "מאיפה לקחתם את הכסף?"

נציגת האוצר: "זה בעיקר תת ביצוע של משרדים שונים"

ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה): "אני רואה שה-420 מיליון שקלים האלה מגיעים ממענקי בינוי ושיכון, תשלום ריבית ורזרבה כללית. אני לא מבינה איך העברת כספים ממענקים לבינוי ושיכון לתקציב הביטחון משתלבת עם כל הדברים שנאמרו כאן בוועדה? תהרגו אותי, אני לא אבין. שמישהו יסביר לי את ההיגיון ויאמר לי איך זה משתלב עם המאמצים המוצהרים ומסיבות העיתונאים של ראש הממשלה והאוצר ומשרד הבינוי והשיכון?"

ח"כ חיים אורון (מרצ): "זה בור ידוע של האוצר, ולכן, שלי, אין מה להתפלא. הם שמים את זה שם למטרה הזאת, שבסוף השנה ייקחו משם. אלה סעיפי בור, שמנפחים אותם בהתחלה כך שהשרים לא יראו שיש כסף, ובסוף שנה עושים אתם מה שהם רוצים"

חיים "ג'ומס" אורון. שועל קרבות ותיק בדיוני ועדת הכספים

 מבקר המדינה מתריע

הבעיה עצמה אינה חדשה, וידועה היטב הן לחברי הכנסת, הן לשרים בממשלה והן לפקידי האוצר עצמם. למעשה, בשנת 2007 התייחס מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לנושא, וכך הוא כותב:

"תקציב המדינה הוא הכלי העיקרי שבאמצעותו מיושמת המדיניות הכלכלית של הממשלה, והוא אמור לשקף את יעדי הממשלה ואת סדר העדיפויות שלה בנוגע לחלוקת המשאבים העומדים לרשותה….

"נמצא כי למרות השינויים שמבוצעים במשך השנה בתקנות רבות בתקציב, בסוף שנת הכספים נותרים בסעיפי התקציב תקציבים רבים לא מנוצלים….

"קיימים ליקויים בתהליך רישום ההתחייבויות והבקרה עליהן באגף החשב הכללי במשרד האוצר ועקב כך נתוני ההתחייבויות במערכות הכספיות אינם מדויקים. בפרט, אין פריסה נכונה של התחייבויות, הן בתקציב הרגיל והן בתקציב הפיתוח, והדבר גורם לניהול וניצול לא יעילים של תקציבים….

"לעתים אגף התקציבים מאשר למשרדים העברת עודפי תקציב לא מחויבים בלי שגובשו נהלים ומדיניות אחידים בנושא. משנה לשנה סכומים גדולים של עודפים, אף כי ידוע מראש שהם לא ינוצלו בשנה העוקבת ושיהיה הכרח להעבירם כעודפים גם בשנה שאחריה….

"אגף התקציבים משתמש בסעיף הרזרבה הכללית הן כסעיף "מעבר", דהיינו סעיף המשמש כתחנת ביניים להעברת תקציבים בין סעיפי תקציב שונים, והן כסעיף שאליו מועברים תקציבים שקוצצו מסעיפי תקציב אחרים במשך השנה. עקב כך קשה להתחקות אחר השינויים שחלו בתקציב ולא ניתן לדעת אם מדיניות הממשלה וסדרי העדיפויות שלה נשמרים"

כמובן, כל התקלות אליהן מתייחס מבקר המדינה אינן מקריות, והן עולות בקנה אחד עם מדיניות האוצר בשלושים השנים האחרונות. פקידי האוצר עושים כל שביכולתם כדי למדר את שרי הממשלה וחברי הכנסת מאופן ניהול התקציב, מתוך הנחה כי הללו הם חסרי אחריות ומונעים מאינטרסים פוליטיים או מרצון למצוא חן בעיני בוחריהם. התוצאה של השקפה זו, שזוכה לתמיכה מסוימת בציבור ובקרב נציגים מהמגזר העסקי, היא הקטנת הפיקוח הציבורי על ניהול תקציב המדינה, ומתן כוח עצום בידי פקידים ממשלתיים המחזיקים באידיאולוגיה כלכלית מסוימת, ומשום מה משלים את עצמם כי מדובר בגישה מקצועית אובייקטיבית.

כאמור, בגלל הנטייה של האוצר להעביר סכומי כסף עצומים מסעיף לסעיף, כמעט בלתי אפשרי לדעת כמה כסף ברזרבה התקציבית. בדיקה קצרה במערכת השאילתות המקוונות של משרד האוצר מעלה כי סך כל סעיפי הרזרבה בתקציב לשנת 2010 הסתכמו ב-9.8 מיליארד שקל. כפי שעולה מהמערכת של משרד האוצר, כמעט אחד מתקציבים אלה לא נוצל למטרתו. אם כן, לאן הלך הכסף? לא ממש ברור.

סעיפי הרזרבה בתקציב לשנת 2010, באלפי שקלים

סעיף

שם סעיף

סך הכל הוצאה

סך הכל נוצל

שיעור ניצול

 0407

 רזרבה להתייקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה

  0

  0

  0.00

 040701

 רזרבה להתיקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה למשרד רוה"מ ראשי

  0

  0

  0.00

 0204

 רזרבה

  18,000

  0

  0.00

 020401

 רזרבה

  18,000

  0

  0.00

 040310

 רזרבה להתייקרויות

  5,776

  0

  0.00

 040315

 רזרבה למפקד שוטף

  15,083

  0

  0.00

 0404

 רזרבה לסעיף רוה"מ

  44,294

  0

  0.00

 040401

 רזרבה למשרד ראש הממשלה

  44,294

  0

  0.00

 891003

 רזרבה

  8,286

  0

  0.00

 945006

 רזרבה לפעילות בתי חולים

  0

  0

  0.00

 945013

 רזרבה לעמידה ביעדי התקציב

  0

  0

  0.00

 203801

 רזרבה להעברה למוסדות ציבור

  14,479

  0

  0.00

 2105

 רזרבה להתייקרויות

  201,388

  0

  0.00

 210501

 רזרבה להתייקרויות

  201,388

  0

  0.00

 2309

 רזרבה להתייקרויות

  132,852

  0

  0.00

 230902

 רזרבה להתייקרויות

  132,852

  0

  0.00

 3007

 רזרבה

  33,724

  0

  0.00

 300711

 רזרבה להתיקרויות

  33,724

  0

  0.00

 320225

 רזרבה

  9,413

  0

  0.00

 320406

 רזרבה להתייקרויות

  6,816

  0

  0.00

 320620

 רזרבה להתייקרויות

  6,441

  0

  0.00

 321003

 רזרבה להתייקרויות

  5,186

  0

  0.00

 332821

 רזרבה להתיקרויות חטיבה (תורנית)

  2,056

  0

  0.00

 9805

 רזרבה להתייקרויות

  3,581

  0

  0.00

 980501

 רזרבה

  3,581

  0

  0.00

 9807

 רזרבה להוצאות בגין

  247,590

  0

  0.00

 980701

 רזרבה להוצאות בגין שיווקים בלתי צפויים מראש

  247,590

  0

  0.00

 9875

 רזרבה להכנסות בגין שיווקים בלתי צפויים מראש

  247,590

  0

  0.00

 987501

 רזרבה להכנסות בגין שיווקים בלתי צפויים מראש

  247,590

  0

  0.00

 3418

 רזרבה להתייקרויות

  3,008

  0

  0.00

 341801

 רזרבה להתייקרויות

  3,008

  0

  0.00

 3608

 רזרבה

  8,613

  0

  0.00

 360801

 רזרבה

  8,613

  0

  0.00

 361525

 רזרבה להתייקרויות

  7,627

  621

  8.14

 241304

 רזרבה להתייקרויות – קניית שירותים

  5,407

  0

  0.00

 241004

 רזרבה

  27,523

  0

  0.00

 3335

 רזרבה להתייקרויות

  18,937

  0

  0.00

 241950

 רזרבה להתייקרויות

  8,858

  0

  0.00

 2430

 רזרבה להתיקרויות

  79,693

  0

  0.00

 243010

 רזרבה להתיקרויות שכר

  25,310

  0

  0.00

 243020

 רזרבה להתיקרויות- קניות

  50,343

  0

  0.00

 250134

 רזרבה להתייקרויות

  79,531

  0

  0.00

 3624

 רזרבה עבודה

  239,048

  4,800

  2.01

 362401

 רזרבה

  185,674

  0

  0.00

 362402

 רזרבה להתייקרויות

  53,374

  0

  0.00

 3706

 רזרבה

  5,660

  0

  0.00

 370601

 רזרבה

  5,660

  0

  0.00

 3708

 רזרבה לתמיכות

  4,562

  0

  0.00

 370801

 רזרבה

  4,562

  0

  0.00

 380215

 רזרבה להתיקרויות

  26,561

  0

  0.00

 380310

 רזרבה להתייקרויות

  9,420

  0

  0.00

 0608

 רזרבה

  4,574

  0

  0.00

 060801

 רזרבה להתייקרויות

  4,574

  0

  0.00

 061502

 רזרבה להתייקרויות- שירותי דת

  50

  0

  0.00

 382001

 רזרבה להתיקרויות

  6,410

  0

  0.00

 070107

 רזרבה להתייקרויות

  10,639

  0

  0.00

 269801

 רזרבה להתייקרויות

  6,066

  0

  0.00

 269802

 רזרבה לפעולות

  0

  0

  0.00

 2708

 רזרבה להתייקרויות

  815,360

  0

  0.00

 270801

 רזרבה להתייקרויות

  815,360

  0

  0.00

 290605

 רזרבה להתייקרויות שכר

  4,112

  0

  0.00

 290825

 רזרבה

  2,067

  0

  0.00

 4060

 רזרבה

  7,855

  0

  0.00

 410104

 רזרבה – הרשות הממשלתית למים ולביוב

  3,152

  0

  0.00

 410203

 רזרבה להתייקרויות – המנהל לפיתוח תשתיות ביוב

  93

  0

  0.00

 410303

 רזרבה להתייקרויות – מנהל המים

  224

  0

  0.00

 4280

 רזרבה להתייקרויות

  62,345

  0

  0.00

 428001

 רזרבה להתייקרויות

  62,345

  0

  0.00

 430106

 רזרבה להתייקרויות

  2,244

  0

  0.00

 460108

 רזרבה להתייקרויות

  46,278

  0

  0.00

 460109

 רזרבה לתשלומי העברה

  0

  0

  0.00

 47

 רזרבה כללית

  5,040,841

  0

  0.00

 070299

 רזרבה להתייקרויות ועמידה ביעד ההוצאה

  259,309

  0

  0.00

 071020

 רזרבה להתייקרויות

  89,638

  0

  0.00

 072010

 רזרבה להתייקרויות

  908

  0

  0.00

 041606

 רזרבה להתייקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה

  1,481

  0

  0.00

 042303

 רזרבה

  1,500

  0

  0.00

 050321

 רזרבה להתייקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה

  7,742

  0

  0.00

 0508

 רזרבה לפעולות משרד

  23,481

  0

  0.00

 050801

 רזרבה לפעולות משרד

  23,481

  0

  0.00

 051015

 רזרבה להתייקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה

  2,927

  0

  0.00

 0806

 רזרבה

  25,090

  0

  0.00

 080601

 רזרבה

  25,090

  0

  0.00

 0810

 רזרבה כוללת

  15,500

  0

  0.00

 081001

 רזרבה כוללת

  15,500

  0

  0.00

 0910

 רזרבה

  49,838

  0

  0.00

 091001

 רזרבה להתייקרויות

  49,838

  0

  0.00

 1105

 רזרבה

  5,219

  0

  0.00

 110501

 רזרבה לשכר

  5,219

  0

  0.00

 6008

 רזרבה

  16,254

  0

  0.00

 600801

 רזרבה לעמידה ביעדים

  16,254

  0

  0.00

 6009

 רזרבה ליישום מסקנות כח

  0

  0

  0.00

 600901

 רזרבה ליישום מסקנות כח

  0

  0

  0.00

 6706

 רזרבה

  5,332

  0

  0.00

 670601

 רזרבה להתייקרויות

  5,332

  0

  0.00

 6809

 רזרבה להתייקרויות

  5,375

  0

  0.00

 680901

 רזרבה להתייקרויות

  5,375

  0

  0.00

 7011

 רזרבה להתייקרויות

  24,577

  0

  0.00

 701101

 רזרבה להתייקרויות אשראי

  24,577

  0

  0.00

 706716

 רזרבה

  32,310

  0

  0.00

 1220

 רזרבה

  652

  0

  0.00

 122001

 רזרבה

  652

  0

  0.00

 130130

 רזרבה לפעולות מיוחדות

  82,900

  0

  0.00

 1402

 מימון מפלגות רזרבה

  3,203

  0

  0.00

 140201

 רזרבה להתייקרויות מימון מפלגות

  3,203

  0

  0.00

 143005

 רזרבה להתייקרויות – ועדת הבחירות המרכזית

  582

  0

  0.00

 180199

 רזרבה להתייקרויות מענקי איזון

  52,188

  0

  0.00

 180399

 רזרבה להתייקרויות

  35,122

  0

  0.00

 1907

 רזרבה

  21,906

  0

  0.00

 202120

 רזרבה להתייקרויות

  967,534

  0

  0.00

 202121

 רזרבה לשכר

  192,781

  0

  0.00

 7323

 רזרבה להתייקרויות

  38,236

  0

  0.00

 732301

 רזרבה להתייקרויות

  38,236

  0

  0.00

 760121

 רזרבה להתייקרויות

  1,873

  0

  0.00

 780111

 רזרבה להתיקרויות

  4,558

  0

  0.00

 7943

 רזרבה

  202,540

  0

  0.00

 794301

 רזרבה

  202,540

  0

  0.00

 190701

 רזרבה

  21,906

  0

  0.00

 202113

 רזרבה לפעולות שונות

  63,898

  0

  0.00

 4701

 רזרבה כללית

  5,040,841

  0

  0.00

 470101

 רזרבה כללית

  5,040,841

  0

  0.00

 470102

 תוכנית מעבר – רזרבה כללית

  0

  0

  0.00

 5106

 רזרבה לעמידה ביעד ההוצאה

  1,060

  0

  0.00

 510601

 רזרבה לעמידה ביעד ההוצאה

  1,060

  0

  0.00

 520130

 רזרבה להתייקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה

  9,084

  0

  0.00

 520330

 רזרבה להתייקרויות ולעמידה ביעד ההוצאה

  4,429

  0

  0.00

 521007

 רזרבה להתייקרויות ועמידה ביעד ההוצאה

  478

  0

  0.00

 5305

 רזרבה

  16,318

  0

  0.00

 530501

 רזרבה

  16,318

  0

  0.00

 540303

 רזרבה להתייקרויות

  3,441

  0

  0.00

 550108

 אוצר פיתוח רזרבה

  355

  0

  0.00

 5504

 רזרבה לפיתוח – אוצר

  19,124

  0

  0.00

 550401

 רזרבה לפיתוח – אוצר

  19,124

  0

  0.00


הממונה על השכר, ציטוטים נבחרים

ועוד פוסט קודם על מאבק המתמחים, למה ההסכם החדש גרוע במיוחד ולמה צריך להעיף את פקידי האוצר הביתה


דיאלוגים מוועדת הכספים (3)

מתוך ישיבת ועדת הכספים בנושא חוק ההסדרים, 19 בנובמבר 2002

היו"ר יעקב ליצמן: בוקר טוב, אני פותח את הישיבה. נדון כעת על סעיף ‎34 פסקאות (‎2) ו-(‎3) בעמוד ‎66, שנוגע לסעיף ‎45 בפקודת מס הכנסה

חיים דוקלר, נציבות מס הכנסה: היום על-פי פקודת מס הכנסה ניתנות שתי נקודות זיכוי לבן משפחה שיש לו, לא עלינו, ילדים או הורים שהם מרותקים למיטה, או בעלי פיגור שכלי, או משותקים, או עוורים. במקרה כזה בן המשפחה מקבל שתי נקודות זיכוי. אנחנו מבקשים לצמצם, שהסעיף יחול רק לגבי ילדים ולהוציא את ההורים מתחולת הסעיף. הכוונה היא שהביטוח הלאומי ייתן את הפיצוי המתאים להורים ובפקודה ישאר רק עניין נקודות הזיכוי בגין ילדים

היו"ר יעקב ליצמן: מה המשמעות של זה בכסף?

חיים דוקלר: זה גורע ‎4,000 שקל לשנה מאנשים שניצלו את שתי נקודות הזיכוי בגין הורים המרותקים למיטתם וכעת לא יוכלו לנצל אלא יקבלו פיצוי בנושא הזה דרך הביטוח הלאומי, שאמון על הנושא

היו"ר יעקב ליצמן: לא מספיק שיש לו ילד משותק?

חיים דוקלר: על הילד הוא יקבל. אנחנו רוצים להוציא מתחולת הסעיף את הנושא של ההורים

סטיבן הוקינג. הוא מסתדר, לא? אז כנראה שאפשר לקצץ בסיוע לבעלי מוגבלויות