גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים: גירעון ממשלתי

"ניהול כלכלה לאומית הוא כמו ניהול של משק בית – אתה חייב לאזן בין ההכנסות להוצאות" – כך אמר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו. "לא לחרוג מהתקציב, זה דבר ראשון…  בדרך הזאת אנו שומרים שהמשק בישראל – בניגוד למה שקורה באירופה ובמקומות אחרים – רק ישרט מהמשבר הכלכלי העולמי. הוא עדיין לא נפגע ולא ניתן לו להיפגע".

כמובן, האמת היא שאין דבר רחוק יותר מנתניהו והסנשו פנשה המקומי שלו, ד"ר יובל שטייניץ, מאשר אחריות תקציבית. איזון בין הכנסות להוצאות? איזו בדיחה. הרי מלכתחילה יש חוסר איזון מובנה בין ההכנסות להוצאות – זאת בדיוק המשמעות של גירעון ממשלתי. החוכמה היא לשמור את הגירעון בשליטה – וכפי שאפשר לראות מהנתונים, בשלוש השנים של שלטון נתניהו נכשלה ממשלת ישראל במשימה זו באופן מחפיר.

הגירעון הממשלתי (או במקרים נדירים – העודף) מבטא את ההפרש בין סך כל הוצאות הממשלה על קניית סחורות ושירותים לבין הכנסותיה מגביית מסים, ממכירת סחורות ושירותים, קבלת תמלוגים ודיבידנדים מחברות ממשלתיות, סיוע כלכלי וביטחוני מארה"ב ועוד. ההוצאות כוללות את כל ההוצאות של משרדי הממשלה – על שכר, שירותים, ציוד ועוד – תשלומי ריבית, מתן אשראי וכו'.

ב-2009, השנה הראשונה לכהונתו של נתניהו, זינק הגירעון הממשלתי השנתי ל-33.9 מיליארד שקל – 5.2% מהתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) – לעומת גירעון של 2.1% מהתמ"ג שנה קודם לכן. שנה לאחר מכן הסתכם הגירעון ב-26.2 מיליארד שקל, או 3.7% מהתמ"ג. ב-2011 הסתכם הגירעון הממשלתי ב-24.4 מיליארד שקל, וב-2012 הוא צפוי להסתכם ב-32.4 מיליארד שקל.

כדי שיהיה ברור – לא מדובר בנתונים מצטברים, אלא בגירעון בשנה אחת בלבד. כלומר, בכל שנה ושנה הוציאה ממשלת נתניהו הרבה יותר ממה שהיא היתה אמורה להוציא. בשנת 2011, למשל, נקבע יעד הגירעון על 3% מהתמ"ג. בפועל הגיע הגירעון ל-3.3%. בשנת 2012 נקבע יעד גירעון של 2% מהתמ"ג, בפועל הגירעון צפוי להסתכם ב-4% מהתמ"ג – פי שניים מהיעד.

הזינוק בגירעון נובע בין היתר מההאטה במשק הישראלי, שבניגוד לטענות של נתניהו כבר נפגע מהמשבר העולמי. האטה זו הביאה לירידה בגביית המסים, שהיתה נמוכה מהיעד בשנים אלה. הצד השני של הגירעון הוא הבזבוזים של ממשלת נתניהו. לא משנה כמה ינסו להסתיר זאת, בסופו של דבר הכיבוש עולה הרבה כסף – בביטחון, בהשקעה במבנים ותשתיות, בתמיכות כאלה ואחרות… תוסיפו לזה את הטבות המס לחברות הענק כמו אינטל וטבע, ששטייניץ ויתר להן על מסים בעשרות מיליארדי שקלים, ואת הצורך לתחזק את הממשלה המנופחת לרצות את השותפות הקואליציונית… בקיצור, אתם מתחילים להבין.

* הנתונים נלקחו ממאגר המידע של בנק ישראל, תחום סקטור ציבורי, תת תחום מימון, חוב גירעון

* הפוסט הקודם בפינת "גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים": גירעון מסחרי

גילה אדרעי ברכבת ישראל והאנרכיסטים מהמחאה החברתית: שני מאבקים, ספין תקשורתי אחד

אין ספק כי המאבק החברתי המשמעותי ביותר שמתנהל כרגע בישראל הוא המאבק של עובדי הרכבת נגד תוכניות ההפרטה של ישראל כץ ואורי יוגב, מאבק שעלה לכותרות (שוב) באחרונה בעקבות הדחתו של ועד העובדים  ומעבר היו"ר גילה אדרעי ושאר חברי הוועד לארגון כוח לעובדים. אי אפשר להוסיף הרבה על הסיקור שמספק לנושא נתן שקרצ'י ב"הקול החופשי של העובדים", אבל נראה הבעיה העיקרית במאבק הזה אינה נוגעת לעובדות, אלא לאדישות המוחלטת שמגלה רוב הציבור כלפי קיומן.

כלומר, אי אפשר שלא לתהות כיצד אותם אנשים שמחו בנחישות נגד היחס של המשטרה כלפי מפגיני המחאה החברתית, והתרעמו על הניסיון של כלי התקשורת לצייר אותם כ"אנרכיסטים" ו"פורעי חוק", אינם שמים לב שמדובר בדיוק באותה אסטרטגיה שמשמשת את ממשלת ישראל – הפעם בדמות שר התחבורה ישראל כץ ויו"ר הרכבת אורי יוגב – כדי להסית את הציבור נגד גילה אדרעי. אני מניח שכמה מהקוראים אינם בקיאים לחלוטין בכל העובדות, אז אני מרשה לעצמי להזכיר אותן כאן.

גילה אדרעי עצמה נעצרה על ידי המשטרה בהפגנה – כמה חודשים לפני שמחאת האוהלים החלה – כשעובדי הרכבת מחו נגד מינויו של אורי יוגב ליו"ר הדירקטוריון. העובדים קיימו הפגנה מול ביתו של אורי יוגב ברעות, וקראו סיסמאות נגד הפרטה. ועד העובדים, בראשות אדרעי, החליט לקיים הפגנה במקום להשבית את הפעילות, כדי להימנע מפגיעה בציבור.

בשלב מסוים באירוע התפתח עימות בין העובדים המוחים לבין המאבטחים ששמרו על הבית, ושוטרים הגיעו למקום. השוטרים, כטבעם של שוטרים, עצרו את חברי הוועד, שנאלצו לבלות לילה במעצר. הטענה היתה שהעובדים "התפרעו". נשמע למישהו מוכר? בתגובה למעצר השביתו העובדים את הרכבת, וחברי הוועד שוחררו ביום למחרת. אדרעי סיפרה לאחר מכן כי זכתה ליחס אלים מהמשטרה: "שאלתי שוטר שהרביץ לי איך הוא מרביץ לאישה, והוא לא התבייש להגיד לי 'את לא אישה בשבילי'".

זאת היתה אותה שביתה "פראית" שהרגיזה חלקים נרחבים בציבור הישראלי. בטור שהתפרסם בספטמבר 2011, בשלהי השלב הראשון של המחאה החברתית, הסבירה אדרעי מדוע לעובדים אין ברירה אלא להשבית את תנועת הרכבות.

"לפני מספר חודשים, כשהפגנו מול ביתו של ממלא מקום יו"ר דירקטוריון הרכבת, מתוך הבנה כי מחאה כזו לא תפגע בציבור הנוסעים, המשטרה עצרה את חברי הועד ועברנו לילה במעצר. כששיבשנו את תנועת רכבות המשא, זה אפילו לא עניין את הציבור ולא זכה להד תקשורתי כלשהו. כשהקמנו אוהל מחאה במתחם ההנהלה, נשלחו בריונים שהרסו את האוהל. זה לא הטריד איש". 

הסיבה למאבק העיקש של עובדי הרכבת היא ההבנה כי הניסיון להפריט את פעילות התחזוקה ברכבת הוא רק תחילתה של תוכנית רב שלבית להפרטה משמעותית ורחבה יותר של פעילות הרכבות בישראל. אורי יוגב, אותו נער אוצר לשעבר שהמליץ לנתניהו להפריט את מערכת החינוך, גילה עניין רב ברכבת ישראל עוד כשהיה הממונה על התקציבים. יכול מאוד להיות שדווקא אין לכך קשר לעובדה שהרכבת שולטת בנכסי נדל"ן בשווי מיליארדי שקלים, אבל בכלל לא מפתיע לגלות שלמרות שכל הזמן שמענו על שיפור פעילות התחזוקה, הדבר העיקרי שבו מתמקדת כיום הרכבת היא הקמת חברת הבת לנדל"ן: היא כבר נמצאת בשלב איוש הדירקטוריון ובקרוב יפורסם מכרז למינוי מנכ"ל לחברה. לפי ציטוט שהופיע בגלובס, בהנהלה טוענים כי "זה יהיה התפקיד הכי מעניין ברכבת". בואו נחשוב ביחד למה.

הרעיון להקמת חברת בת לנדל"ן החל להתגלגל עוד ב-2007, כשהנהלת הרכבת הזמינה וקיבלה דו"ח מחברת הייעוץ טאסק, שאמד את שווי נכסי הנדל"ן של החברה ב-8.5 מיליארד שקל. בהכנת הדו"ח שיתפה חברת טאסק פעולה עם אורי יוגב, אז יועץ פרטי וכיום יו"ר הרכבת. כמובן, ניתן לטעון שהעובדה זאת רק הופכת את יוגב לכשיר עוד יותר עבור התפקיד, שאותו הוא ממלא, אגב, בלי לקבל שכר. אבל ניתן גם לשאול מדוע מישהו שידוע כמאמין גדול בשוק הפרטי, כלומר בהנחה שכל אחד שואף למקסם את הרווח האישי שלו, מסכים למלא תפקיד כזה בהתנדבות.

הנדל"ן הוא כמובן הסיפור העיקרי, וכל העיסוק בפעילות התחזוקה היה רק הסחת דעת. הרי בהנהלה טענו שחייבים להוציא חלק מפעילות התחזוקה למיקור חוץ. מה השתנה פתאום? שום דבר. לא היה בכך צורך אז, ואין בכך צורך כיום. בדיון שנערך בינואר 2011 בוועדת הכלכלה בכנסת, אמר חקי הראל, המנכ"ל דאז: "היו כאן מומחים מדנמרק שציינו שרמת האחזקה שלנו יחסית לאחזקה בדנמרק היא גבוהה מאוד". כמה חודשים לאחר מכן ניהלה אותה רכבת מאבק איתנים כדי להוציא למיקור חוץ את פעילות התחזוקה, והעלתה טענות בנוגע לרמה הירודה של אותם עובדים. אך באופן קסום למדי, ההסכם שנחתם עם העובדים בסופו של דבר, תחת עינו הפקוחה של עופר עיני, הבטיח כי פעילות התחזוקה תישאר בידי עובדי הרכבת. מנגד, ההסכם אפשר להנהלת הרכבת (אורי יוגב, זוכרים?) להקים את אותה חברת בת לנדל"ן שאליה תעביר הרכבת את כל הנכסים שברשותה. מה יקרה לאחר מכן? כל אחד יכול להעריך בעצמו, לפי מידת בקיאותו בחומר והיכרותו עם שיטות הפעולה של נערי אוצר לשעבר.

גם הסיבה העיקרית למאבק העיקש שניהלו גילה אדרעי, חברי הוועד ושאר עובדי הרכבת, לא היתה פעילות התחזוקה; גם הם הבינו שהמטרה העיקרית של יוגב וההנהלה היא להוציא את נכסי הנדל"ן מהרכבת ולהעביר אותה לחברת בת, שבה לא יהיה ועד עובדים שיפריע להם לעשות כל מה שהם ירצו. האיום להוציא את פעילות התחזוקה לחברת בומברדייה נועד לאפשר את המהלך של הקמת החברה והעברת הנכסים. כדי להגביר את הלחץ על העובדים חתמה ההנהלה באמצע המאבק על חוזה עם חברת בומברדייה, שהיה ברור שלא ייצא לפועל בסופו של דבר. לאחר החתימה על ההסכם עם העובדים שילמה הרכבת פיצוי של כמעט 6 מיליון שקל עבור ביטול החוזה לבומברדייה.

ונדמה שאין דרך לסכם את העניין טוב יותר מגילה אדרעי עצמה, בפסקה האחרונה במאמר שהוזכר קודם לכן:

"האינטרס היחיד של החברות הפרטיות הוא מקסום הרווח הכספי, באופן שישביע את תאבונם של בעלי המניות. ניסיון העבר מלמד כי תהליך הפרטה יביא לשירות גרוע, אי-שמירה על כללי הבטיחות ומהלכים כספיים מסוכנים. ההפסד החברתי למדינת ישראל יהיה עצום וכל אחד מכם יסבול מכך.

כולנו בעד רכבת לאומית, בטוחה, במחיר שווה לכל נפש. רכבת ישראל היא הרכבת של כולנו".

גילה אדרעי. גיבורת מעמד הפועלים

קריאה נוספת:

* עוד משהו של נתן שקרצ'י על הפרטת הרכבת 

* פוסט קודם על האנשים הטובים שמנהלים עבורנו את רכבת ישראל

* דף התמיכה בגילה אדרעי בפייסבוק

גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים: גירעון מסחרי

אוקי, זאת אמורה להיות פינה חדשה, אז בואו נקבל אותה במחיאות כפיים סוערות. נקווה שהיא תחזיק מעמד.

בדומה לצה"ל, גם למערכת "גוליית" יש מחשב מיוחד שבוחר שמות לפינות כאלה באופן אקראי. מכיוון שאנו מאמינים בשקיפות מלאה יש לציין כי הבחירה הראשונה של המחשב היתה "צפרדעים מקשיבות למוזיקה קלאסית", וכמה מאיתנו אף הציעו לשקול לשנות את הפינה בהתאם. אך בסופו של דבר ערכנו הצבעה שמית והוחלט להתייחס לניסיון הראשון כאל הרצת מבחן בלבד. למרבה המזל, השם האקראי השני שהציע המחשב – "גם אנרכיסטים יודעים לקרוא נתונים כלכליים" – התאים הרבה יותר לכיוון שעליו חשבנו.

חוץ מזה הפינה די מדברת בעד עצמה. היא תופיע לרוב בפורמט של תמונה, כולל כיתוב והכל, כדי שיהיה ניתן לשתף אותה בקלות. אתם מוזמנים להעתיק ולהפיץ אותה בעצמכם. יהיה נחמד אם תוסיפו קרדיט לבלוג, אבל בהחלט לא הכרחי. בדומה לתפיסה של האיחוד האירופי שהוזכרה באחד הפוסטים הקודמים, גם ב"קולקטיב דעות" אנו מאמינים בגישה לפיה "אין למסות ידע".