כל האמת (או לפחות חלק ממנה) על המשבר ביוון

זוכרים את יוון? אותה מדינה מנומנמת לחופי הים התיכון שנמצאת בלב משבר החובות האירופי? אותה מדינה שתושביה, כך אמרו לנו, הם כל כך עצלנים ומנוונים, שהם מקבלים משכורות 13 ו-14 בלי לעבוד כמעט? שיוצאים לפנסיה בגיל 40 וכל את כל שאר הזמן מקדישים לשתיית אוזו ושבירת צלחות תוך כדי קריאות "יאסו" מזדמנות? שההפקרות הסוציאליסטית שלהם מאיימת כעת על כל היבשת?

פרופ' עומר מואב, למשל, ששימש יועץ כלכלי של שר האוצר יובל שטייניץ, אמר באוקטובר 2010 כי "המדיניות ביוון לאורך שנים היתה חסרת אחריות ופופוליסטית בצורה קיצונית, כמו החלום הרטוב של חלק מהחברתיים בישראל. רק שבסוף זה לא מסתדר. זה לא מתחבר. יוון צריכה לחטוף מכה קשה מאוד על הראש כדי לעבור לשיווי משקל אחר, שבו הציבור היווני, ארגוני העובדים החזקים, מבינים שאי אפשר להמשיך להתנהג בצורה כזאת".

"מדובר באנשים יחסית עצלנים, שלא רוצים לעבוד", ניתח ברהיטות שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות אקסלנס, את התרבות וההיסטוריה של אזרחי המדינה. "יוון היא מדינה של רועי עיזים, שנכנסה בתרמית לאיחוד האירופי. הארגונים המקצועיים ביוון חוצפנים ולא מוכנים להוריד רמת חיים, לא מוכנים לצנע, ואזרחי גרמניה לא רוצים לעזור לעצלנים האלה בלי שהם ייקחו אחריות".

אכן, מדובר בביקורת חריפה למדי. וכמו שקורה לעתים אצל כלכלנים "מקצועיים", היא יותר מסתירה ומסלפת את המצב מאשר מבהירה אותו. אחרי הכל, רמת ההוצאות הציבוריות ביוון כאחוז מתוך סך התוצר של המדינה היתה בעשור האחרון נמוכה יותר מאשר הממוצע במדינות האיחוד האירופי. אם ארגוני העובדים חזקים מדי, המגזר הציבורי מנופח מדי והמדינה מוציאה יותר מדי על תוכניות סוציאליות – היה אפשר לראות את זה ברמת ההוצאות הציבוריות של הממשלה. וזה לא בדיוק המצב.

היקף ההוצאות הציבוריות מתוך סך התמ"ג

מקור: האיחוד האירופי

באופן לא מפתיע, גם המגזר הציבורי ביוון לא כל כך גדול כפי שמספרים לנו. למעשה, שיעור העובדים במגזר הציבורי ביוון מתוך כלל כוח העבודה הוא מהנמוכים ביותר בקרב מדינות גוש היורו.

שיעור העובדים במגזר הציבורי מתוך סך כוח העבודה

חרב הפיפיות של גוש היורו

אז איך בכל זאת נקלעה יוון למשבר חובות כה עמוק? ובכן, נדמה שלעצם ההצטרפות לגוש היורו היתה תרומה משמעותית לעניין. העובדה שהמדינה התקבלה לתוך הגוש איפשרה לה לקבל הלוואות בריבית הרבה יותר נמוכה – כשהמשקיעים סומכים על היציבות של המדינות האחרות בגוש כגורם מקטין סיכון. כך, בעקבות ההצטרפות לגוש היורו צנחה הריבית על אג"ח של ממשלת יוון לטווח של 10 שנים לרמות קרובות לאלה של גרמניה – על אף שמצבה הכלכלי של המדינה לא באמת השתפר.

המרווח בין הריבית על אג"ח של ממשלת יוון לאג"ח של ממשלת גרמניה

ירידה הריבית על אג"ח ממשלתיות איפשרה לממשלת יוון לגייס סכומי כסף גדולים בעלות נמוכה יחסית. כאן נכנסים לתמונה גם גופים פיננסיים בינלאומיים, כמו גולדמן סאקס ומורגן סטנלי, שסייעו ליוון "להחביא" את החובות שצברה באמצעות כל מיני מכשירים פיננסיים מפוקפקים. אפשר להניח שגופים אלה קיבלו תשלום מכובד מהממשלה עבור פעולות אלה. בנוסף, אם בגולדמן סאקס היו אנשים שידעו כבר בתחילת העשור מה המצבה האמיתי של יוון, הם היו עשויים לנצל את המידע הזה לצורך השקעות מושכלות יותר. אחרי הכל, אותם אנשים בוול סטריט שייצרו את מכשירי האג"ח מגובות משכנתאות שעמדו במוקד המשבר ב-2008 ידעו להמר נגדם במקביל, ולהרוויח מכך סכומים לא מבוטלים.

הפרלמנט היווני באתונה. להגנתם ייאמר שגם סוקרטס היה תפרן

 חותכים את מס החברות

אבל אם יוון גייסה סכומים כאלה גדולים, לאן הלך הכסף? הרי כבר טענו קודם לכן שהבעיה העיקרית לא היתה רמת ההוצאות על המגזר הציבורי, או על תוכניות סוציאליות מקיפות.

האמת היא שהבעיה של יוון היתה פחות בצד ההוצאות, ויותר בצד ההכנסות – ובפרט, בתקבולי המדינה ממסים. גם כאן מזכירים הכלכלנים המקצועיים את היקף העלמות המס של אזרחי יוון, ואת המנהג של עובדים רבים "לעבוד בשחור", ולהתחמק מתשלומי החובה למדינה. מה שהם לא מזכירים, מסיבות השמורות עמם, היא את העובדה שיוון הנהיגה בעשור האחרון רפורמה במדיניות המס שלה, וחתכה את מס החברות משיעור של 40% בתחילת שנות ה-2000 ל-29% ב-2006, ולאחר מכן ל-25% ב-2007. את אותה מגמה ניתן לראות בכל מדינות אירופה – גם על רקע המשבר של השנים האחרונות.

למעשה, בניגוד גמור לקיצוצים במגזר הציבורי, לפגיעה בפנסיה ולהעלאת המס העקיף על האזרחים היוונים, שיעור מס החברות במדינה אמור להמשיך ולרדת לכיוון 20% גם בשנים הקרובות! כלומר, צעדי הצנע שכופה האיחוד האירופי על המדינה נוגעים רק לאזרחים: החברות הגדולות ימשיכו לשלם פחות ופחות למדינה. הצד השני של המטבע הוא הגדלת המיסוי העקיף, שהוא בעיקרו מיסוי רגרסיבי – כלומר, ככל שאתה עשיר יותר, אתה משלם פחות כאחוז מההכנסה שלך. בסך הכל אחראים המסים העקיפים במדינה ל-37.8% מסך תקבולי המס השנתיים – יותר מפי שניים מהתרומה של מס ההכנסה הישיר לקופה (16.9%). במסגרת צעדי הצנע שמיישמת המדינה בשנתיים האחרונות, שיעור המסים העקיפים עוד אמור לגדול.

בקיצור, כפי שניתן לראות מהנתונים, התמונה קצת יותר מורכבת מההשתלחויות של ד"ר מואב, שלמה מעוז וכל שאר חסידי השוק החופשי, שדואגים להזהיר כי אם ישראל תגדיל את רמת ההוצאות הציבוריות, היא תגיע למצבה של יוון. למען האמת, אם ישראל מזכירה את יוון במשהו, הרי זה במגמה להקל על התאגידים הגדולים באמצעות הפחתות מס במקביל להעלאות המסים העקיפים, שפוגעים יותר בשכבות החלשות. אבל על כך איש מהכלכלנים המקצועיים לא טורח להתריע.

יובל שטייניץ ומלחמתו בג'ון מיינרד קיינס: להבין את משבר החובות באירופה, וגם קצת בארה"ב

"מדינות המערב כשלו אחת אחר השנייה בטיפול במשבר הכלכלי כיוון שאימצו מודל קיינסייני, של הוצאת כספים והרחבת תקציבים בתקופת משבר. מדינות המערב גילו שהגדלת התקציב לא פותרת את הבעיות ולהפך, יוצרת משבר נוסף, משבר חובות"

                                           שר האוצר יובל שטייניץ, נאום באוניברסיטת תל אביב, 11 בספטמבר 2011

בשנה האחרונה מספק שר האוצר, יובל שטייניץ, ניתוח כלכלי מעניין בנוגע להתפתחות משבר החובות באירופה וההאטה הכלכלית בארה"ב. לפי ההסבר של שטייניץ, מדינות המערב ניסו להתמודד עם המשבר על ידי הגדלת ההוצאות הציבוריות – כלומר ההשקעה הממשלתית בתשתיות, ברווחה ובתחומים נוספים – מתוך מטרה לעודד את הכלכלה, בהתאם לרעיונות שהציע הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לאחר השפל הגדול בארה"ב. אלא שהגדלת התקציבים לא סייעה לאושש את הכלכלה, ורק הגדילה את החוב הלאומי והגבירה את אי היציבות. הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, הגדיר את ההסבר של שטייניץ כ"ניתוח מבריק".

בהחלט, הניתוח של שטייניץ מספק הסבר יפה, פשוט ואלגנטי למה שמתחולל כיום באירופה. הבעיה העיקרית איתו, כפי שקורה לרוב עם הסברים פשוטים ואלגנטיים, היא המציאות עצמה. אחרי הכל, המדינות האירופיות שנמצאות כיום במצב הקשה ביותר – ובראשן יוון, פורטוגל ואירלנד – כלל לא הגדילו תקציבים ממשלתיים ולא ביצעו השקעות בתשתיות או ברווחה, כפי שהמליץ קיינס לנהוג בתקופה של מיתון כלכלי. מדינות אלה הגיבו למשבר במדיניות צנע, בקיצוץ בתקציבים ממשלתיים ובהפחתות שכר במגזר הציבורי, צעדים שעד כה לא הניבו את התוצאות המקוות.

מכיוון שכך, ברור למדי שמשבר החובות באירופה אינו נובע ממדיניות קיינסיאנית, אלא קשור יותר לרצון של ממשלות גוש היורו – ובראשן גרמניה וצרפת – להגן על מערכת הבנקאות הפרטית במדינות, שהלוותה סכומי כסף עצומים ליוון וכעת עלולה לעמוד בפני מחיקת חובות עצומה, שתערער את היציבות שלה. למעשה, כל תוכניות הסיוע שיזמו האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמית עבור המדינות שבמרכז המשבר הן לא יותר מחבילות חילוץ לבנקים אירופיים, שביצעו השקעות לא מוצלחות באג"ח של יוון. אלא שניגוד לארה"ב, שהעבירה את הכסף (כמעט טריליון דולר) ישירות למערכת הבנקאות במדינה, ממשלות אירופה מבצעות מהלך סיבובי, שבו הן מעבירות את הכסף ליוון ולמדינות אחרות, כדי שאלה יוכלו להחזיר אותו לבנקים הצרפתיים והגרמניים.

יובל שטייניץ. זה שאתה יודע להגיד "קיינסיאני" לא הופך אותך למומחה כלכלי

 הגדלת תקציבים או צנע?

האיחוד האירופי אכן יזם תוכנית תמריצים במודל קיינסיאני כבר בנובמבר 2008.  בתגובה למשבר העולמי החליט האיחוד האירופי על תוכנית תמריצים לכלכלת המדינות בהיקף כולל של 200 מיליון יורו, ששיקפו סדר גודל של 1.5% מהתמ"ג הכולל של האיחוד. לשם השוואה,  קרן החילוץ שהקים גוש היורו ב-2010 במטרה לחלץ את המדינות המתקשות (The European Financial Stability Facility) היתה בהיקף של 440 מיליארד יורו, ומדינות הגוש שוקלות בימים אלה להרחיב אותה לכמעט טריליון יורו.

גם באופן יחסי לתוכניות התמריצים שיזמו ארה"ב וסין מדובר בתוכנית צנועה למדי, שמלכתחילה לא היתה מסוגלת לאושש את הכלכלה. לשם השוואה, חבילת התמריצים עליה הכריזה ממשלת סין באותו החודש היתה בהיקף כולל של 586 מיליארד דולר – יותר מ-10% מהתמ"ג של המדינה. חבילת התמריצים שאישרה ארה"ב בתחילת 2009 היתה בהיקף של כ-790 מיליארד דולר, בסביבות 5% מהתמ"ג שלה.

אלא שגם תוכנית צנועה זו לא יושמה בפועל. אירלנד, למשל, הכריזה כבר בסוף 2008, בתגובה למיתון המסתמן, כי התקציב לשנה הבאה יהיה "הקשוח ביותר זה שנים", ודובר הממשלה הבטיח כי בשל הזמנים הקשים, כל הוצאה תיבחן במיקרוסקופ. לממשלת יוון, כפי שהסתבר לקראת סוף 2009, לא היתה כל אפשרות להגדיל את ההוצאה התקציבית, מכיוון שהמדינה כבר היתה שקועה עמוק בחובות. איטליה ופורטוגל הגדילו את התקציבים במידה מזערית בלבד.

בתחילת 2010, כשנחשף המצב החמור של יוון ושל מדינות אחרות בגוש, נקטו המדינות האירופיות, בעידוד קרן המטבע העולמית, מדיניות הפוכה מזו עליה המליץ קיינס. בתמורה לחבילת החילוץ שקיבלה יוון התחייבה הממשלה לקצץ בהוצאות וליישם צעדי צנע מחמירים. יוון יישמה כמה גלי קיצוצים מתחילת 2010, שכללו, בין היתר, הפחתה של מספר ימי החופשה השנתיים, קיצוץ בשכר במגזר הציבורי, הקטנה של תשלומי הפנסיה לגימלאים, קיצוץ בהוצאות הבריאות הציבוריות, העלאה של המע"מ מ-4.5% ליותר מ-20%, הפרטה של נכסי מדינה במיליארדי דולרים ועוד. צעדים אלה לא סייעו לכלכלת המדינה, שהמשיכה להתכווץ בקצב מהיר. אם ב-2009 התכווץ התמ"ג ביוון בכ-2%, ב-2010 הוא ירד בעוד 4.5%. גם עבור 2011 התחזית עגומה, עם צפי להתכווצות של 3.5%.

המצב של אירלנד שונה מהותית מהמצב ביוון. הכלכלה המקומית, שנהנתה מצמיחה מהירה בשנים שקדמו למשבר, נכנסה למיתון עמוק כששוק הנדל"ן במדינה קרס ב-2008, וגרר מטה את מערכת הבנקאות במדינה, שהיתה חשופה לו יתר על המידה.  ממשלת אירלנד הודיעה כי תערוב לחובות של הבנקים הגדולים במדינה ולאחר מכן אף נאלצה להזרים להם כספים כדי למנוע את קריסתם, מה שיצר לחץ כבד מאוד על רמת החוב שלה, שהחלה לטפס בחדות. בתגובה הודיעה המדינה על צעדי צנע, שנועדו להוריד את רמת החוב ולייצב את הכלכלה.

למרות הקיצוצים שהנהיגה הממשלה החשש מפני חדלות פירעון של המדינה גבר, ובסוף 2010 נאלצה אירלנד לבקש חבילת סיוע מקרן המטבע ומהאיחוד האירופי. כתנאי לקבלת חבילת חילוץ, בהיקף כולל של 114 מיליארד דולר, הכריזה אירלנד על תוכנית צנע חדשה שכללה, בין היתר, קיצוץ של כ-20 מיליארד דולר בהוצאות ציבוריות בתוך ארבע שנים, כולל קיצוץ של 15% בתקציב הרווחה של המדינה, פיטורים של כ-25 אלף איש במגזר הציבורי, קיצוץ בקצבאות הילדים והפחתת שכר המינימום.

צעדים אלה וצעדי  צנע נוספים שיישמה אירלנד לאחר מכן  לא הספיקו כדי לצמצם את הגירעון התקציבי, וביולי 2011 הודיעה סוכנות הדירוג מודי'ס כי היא מורידה את דירוג האשראי של ממשלת אירלנד לרמה של Baa3 , המכונה בז'רגון המקצועי "אג"ח זבל". בשבועות האחרונים דרשו האיחוד האירופי וקרן המטבע כי המדינה תבצע קיצוצים נוספים בהיקף של מיליארדי דולרים, במטרה להגיע לגירעון תקציבי של 8.6% ב-2012, כפי שהתחייבה בעת קבלת הסיוע. בינתיים כלכלת אירלנד מראה סימני שיפור, אבל היקף החוב הלאומי עדיין גבוה מאוד יחסית, ברמה של של 97% מהתוצר, לעומת חוב של פחות מ-30% מהתוצר לפני תחילת המשבר.

ומה קורה בארה"ב?

ארה"ב, לעומת זאת, אימצה באופן נחרץ יותר את הרציונל שעומד מאחורי המדיניות הקיינסיאנית. מייד עם כניסתו לבית הלבן יזם ברק אובמה תוכנית תמריצים בהיקף של כמעט 800 מיליארד דולר, שכללה השקעה בתשתיות, הארכה של הטבות סוציאליות שונות, קיצוצי מס לשכבות הביניים ועוד.

לא ברור מדוע שטייניץ סבור כי דווקא תוכנית זו היא שהביאה לרמות החוב הגבוהות של ארה"ב. אחרי הכל, קיצוצי המס עליהם החליט ממשל בוש בתחילת העשור עלו, לפי הערכות שונות, בין 1.3 טריליון דולר ל-2.9 טריליון דולר במצטבר – בין פי שניים לפי שלושה מתוכנית התמריצים. העלות המלחמות בעיראק ואפגניסטאן בעשור האחרון מסתכמת בעוד כמה טריליונים (ההוצאה הישירה מתקרבת ל-1.5 טריליון דולר, אבל ההערכות בנוגע לעלות הכוללת מתקרבות ל-4 טריליון דולר). גם התוכנית לחילוץ הבנקים, שאינה נחשבת צעד קיינסיאני בשום צורה, עלתה לממשל סכום דומה לזה שהוקדש לתוכנית התמריצים של אובמה. כך שהטענה כי הגירעון של ארה"ב נובע בעיקר מתוכנית זו היא קצת מגוחכת.

האם תוכנית התמריצים שיזם ממשל אובמה בכלל נכשלה? הוויכוח הזה מתנהל בשנתיים האחרונות בארה"ב, כאשר לא מעט כלכלנים בכירים טענו כי הבעיה עם התוכנית היתה שהיא מצומצמת מדי. באמצע 2010, למשל, העבירה קבוצה של כלכלנים בכירים פנייה לממשל שבו נטען כי יש להאריך את התוכנית ולהגדיל אותה, במטרה להבטיח את התאוששת הכלכלה. על הפנייה חתמו גם שלושה זוכי פרס נובל בכלכלה – ג'וזף שטיגליץ, אריק מסקין ודניאל מקפיידן.

"קיים צורך דחוף כי הממשלה תחליף את כוח הקנייה האבוד של אלה שאיבדו את עבודתם ושל משפחותיהם, תיישם קיצוצי מס ותיזום הגדלה של ההוצאות הציבוריות על מנת לעודד את הביקוש", נכתב בהצהרה. "התמקדות בהקטנת הגירעון, מבלי להתייחס למחסור הכרוני בביקוש, היא בדיוק הטעות שעשו מקבלי ההחלטות בתקופת המשבר הגדול של שנות השלושים במאה הקודמת. גישה כזו תאריך את המיתון, תפגע בלכידות החברתית במדינה ותמשיך לגרום קשיים לא נחוצים למיליוני אמריקאים".

הקושי בהערכת מידת ההצלחה או הכישלון של התוכנית נובע מכל שאין לנו שום בסיס להשוואה. כלומר, אנו לא יודעים מה היה קורה לכלכלה אם הממשל לא היה מיישם את תוכנית התמריצים. עם זאת, ראוי לציין שהתמ"ג של ארה"ב התכווץ בקצב שנתי ממוצע של 5% בשלושת הרבעונים שקדמו לאישור התוכנית, כולל הרבעון הראשון של 2009. ברבעון השני של 2009 החלה הכלכלה להתאושש, והתוצר התכווץ רק ב-0.7%. בחודשים שלאחר אישור התוכנית חזרה ארה"ב לצמיחה חיובית, וברבעון הרביעי של 2009 צמחה הכלכלה בקצב מהיר של 5% במונחים שנתיים. את 2010 כולה סיימה ארה"ב עם צמיחה של כ-3%.

בשבועות האחרונים מנסה ממשל אובמה לקדם תוכנית תמריצים חדשה, בהיקף של 447 מיליארד דולר, שאמורה להמשיך את אותו הקו, עם השקעות נרחבות בפרויקטים ממשלתיים, קיצוצי מס למעמד הביניים, הטבות מס לעסקים שיעסיקו עובדים חדשים ועוד. לפני כשבועיים נכשל אובמה בניסיון להעביר את התוכנית בשלמותה בסנאט, וכעת הוא שוקל לנסות ולהעביר אותה  בחלקים. יש להניח שאובמה ייאלץ להתפשר עם מנהיגים רפובליקאיים, לצמצם את התוכנית או לכלול בה יותר קיצוצי מס על חשבון הגדלת ההוצאה – גישה שעשויה לקרוץ לחלק מהסנאטורים הרפובליקאיים.

 שינויים אלה עשויים להשפיע באופן מהותי על האפקטיביות של התוכנית: בממשל סבורים כי הגדלת ההוצאה מעודדת יותר את הצמיחה מקיצוצי מס, אשר לרוב מופנים לטובת חיסכון ולא לטובת צריכה. קיימות גם מחלוקות על הרכב ההוצאה, ועל הפרויקטים בהם יתמוך הממשל. מבחינה זו די לציין שחברת האנרגיה הסולארית סולינדרה, שנמצאת כיום במרכז שערורייה בה מעורבים גם בכירים בממשל, קיבלה תמיכה של יותר מחצי מיליארד דולר במסגרת תוכנית התמריצים מ-2009. החברה פשטה את הרגל לפני מעט יותר מחודש, וסיפקה תחמושת מוצלחת במיוחד לאלה שמתנגדים לגישה של אובמה.

בכל מקרה, לא נראה ששטייניץ מודע למורכבות של הסוגיה, או שהוא מבין באמת את הרעיונות של קיינס. אחרי הכל, מדיניות קיינסיאנית נוגעת למצבים בהם המשק נקלע למיתון והכלכלה מתכווצת. מכיוון שהמשבר העולמי לא ממש פגע בישראל, לא עלתה כאן מעולם השאלה האם לנקוט מדיניות קיינסיאנית. מכיוון שכך, כששטייניץ מתגאה בכך שהוא התנגד למדיניות כזו, אין לאמירה זו שום משמעות.

עכשיו, זה לא ששר אוצר חייב להיות בעל תואר מתקדם בכלכלה (גם לכותב שורות אלה אין תואר שכזה), אבל לכל הרוחות, למה לדבר בכזאת נחרצות על דברים שאתה לא מבין בהם כלום?

הפוסט פורסם בגרסה קצרה יותר (ופחות תוקפנית) גם כאן