כמה מלים על המהלך להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב

כלל אצבע פשוט קובע כי כשממשלת ישראל מכריזה על תוכנית שאמורה להיטיב עם אחת האוכלוסיות החלשות במדינה, כדאי לאזרחים המשתייכים לאותה אוכלוסייה לתפוס מחסה. המרוויחים הגדולים מתוכנית ויסקונסין לא היו המובטלים, אלא החברות שזכו במכרזים להקמת מרכזי ההשמה, ועם כל רפורמה מקיפה להצלת ההשכלה הגבוהה הסטודנטים בישראל נאלצים לשלם שכר לימוד גבוה יותר.

המהלך להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב עליו הכריזה הממשלה שלשום אינו יוצא דופן מבחינה זו. במסגרת המהלך, הממשלה מתכננת להעתיק ממקום מגוריהם קרוב ל-30 אלף בדואים, שיעברו ברובם להרחבות ביישובים הקיימים כמו רהט, כסייפה וחורה. מדובר בכ-40% מהאוכלוסייה המתגוררת בכפרים הלא מוכרים – כ-35 יישובים שאינם מחוברים לחשמל או למים, אינם נהנים מתשתיות בסיסיות ואינם נכללים במסגרת תכנונית כלשהי. על פי התוכנית, הבדואים שיפונו יפוצו בסכומי כסף ובאדמות חלופיות.

לפי המתווה שהציג אודי פראוור, שעמד בראש צוות היישום של דו"ח ועדת גולדברג, המדינה תכיר בחלק מהכפרים הלא מוכרים, בעיקר בתשעת יישובי אבו בסמה, בהם מתגוררים כ-35 אלף בדואים. המשמעות היא שרוב הכפרים הלא מוכרים ייהרסו, ותושביהם ייאלצו להקים בית חדש. הדו"ח שהגיש פראוור אינו נוקב בשמות הכפרים שייהרסו, אך מציין שהמדינה תכיר רק באותם מקבצי בתים שהם "צפופים, רציפים, ועל פי בחינה של גודל וכושר נשיאה כלכלי".

כושר נשיאה כלכלי? האם מישהו בלשכת ראש הממשלה מתבדח? הרי מדובר ביישובים שנמצאים ברדיוס של 30-20 קילומטרים מבאר שבע, המטרופולין הגדול ביותר בדרום. כושר הנשיאה הכלכלי שלהם גדול בהרבה יותר מזה של מצפה רמון, למשל, או כמעט מכל אחד מהקיבוצים בערבה. האם המדינה מצפה שהבדואים יקימו ביישובים אלה תעשייה עצמאית, כדי להצדיק את קיומם מבחינה כלכלית? משהו בדומה לתעשיית הרכב המשגשגת של נתיבות, או מרכזי ההיי-טק המפותחים של ערד?

בעיית האבטלה ביישובים הבדואים אינה נובעת מהיעדר רציפות, צפיפות או כושר נשיאה מסוג כלשהו. היא קשורה לעובדה שהם בדואים – אחת האוכלוסיות המופלות לרעה מבחינת השקעה ממשלתית בתשתיות, חינוך ורווחה. ריכוז הבדואים במקום אחד לא יפתור את הבעיה הזאת – נדמה שמצבה הכלכלי של רהט משמש הוכחה ברורה לכך.

הטענות בנוגע לקיימות כלכלית גם לא עלו לפני כשנה, אז העבירה אותה ממשלה תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב, שנועד להסדיר ולאפשר את המשך קיומן של חוות הבודדים בנגב. באופן לא מפתיע, חוק זה אינו כולל פינוי אפילו לא של אדם אחד. כלומר, לפי ממשלת ישראל, יותר קל להצדיק חווה על ראש של הר באמצע הערבה מאשר יישוב עם מאות עד אלפי תושבים במרחק יריקה מבאר שבע.

בתים ברהט. בהחלט נס כלכלי שראוי להעתיקו

אך ההצהרות בנוגע לקיימות כלכלית הן עוד סבירות יחסית להמלצה לקבוע בחוק כי אזרח בדואי שלא יגיע להסדר עם הרשויות בחמש השנים הקרובות – הקרקע שעליה הוא טוען לזכויות תעבור אוטומטית לבעלות המדינה. לטענת פראוור, סעיף זה הכרחי על מנת לתחם את המשא ומתן – הן מבחינת זמן והן מבחינת מחיר. מה שמצחיק כאן הוא השימוש של פראוור במונח "משא ומתן" כדי לתאר תהליך כפוי שבו אין לבדואים ברירה אלא לסמוך על טוב ליבה של המדינה.

אחרי הכל, מה אתם הייתם עושים אם הייתם מעוניינים לקנות בית ממישהו, אך במהלך המשא ומתן היה מתברר לכם כי אם לא תגיעו להסכמה, הבית יעבור לרשותכם חינם אין כסף בתוך חמש שנים? די ברור שבמצב זה, אלא אם כן אין לכם שום אפשרות להמתין, המוכר יהיה תלוי לחלוטין בחוש ההגינות הבסיסי שלכם. בסופו של דבר הוא ייאלץ לקבל את ההצעה שתתנו. הבדואי שינהל משא ומתן על אדמתו יכול לדרוש הרבה כסף, והוא יכול לדרוש מעט. בסופו של דבר, כעבור ארבע שנים ואחת עשרה חודשים, הוא ייאלץ להסכים להצעה של המדינה. לזה לא קוראים משא ומתן, מר פראוור, קוראים לזה אולטימטום.

פראוור שמש ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. מדובר באגף שעבר ללשכת ראש הממשלה ב-2006, והיה כפוף קודם לכן למועצה לביטחון לאומי. בין המהלכים המרכזיים שהוביל האגף בשנתיים האחרונות ניתן למנות את התוכנית לסיוע לניצולי השואה, הרפורמה בתוכנית ויסקונסין, הקמת ועידת ראש הממשלה למגזר הערבי והסדרת הטיפול בעורף במצבי חירום. לאחר שהאגף הציע טיפול הולם לכל אחת מסוגיות אלה, וסיים לפתור את בעיות האבטלה וניצולי השואה, הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו להקדיש את כל מרצו לפתרון בעיית האוכלוסייה הבדואית. כמובן, מדובר בבשורות רעות מאוד לבדואים עצמם.