רפורמת בכר והמציאות הכלכלית, או: מדוע תחרות היא לא הפתרון לכל הבעיות

"המטרה של הרפורמה הזאת, כמו כמעט כל הרפורמות שעשינו עד היום, היא להגביר את התחרות במשק, במקרה זה במשק ההון, על מנת לאפשר שירות טוב יותר וטוב יותר, מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל"

 שר האוצר בנימין נתניהו בדיון על רפורמת בכר בוועדת הכספים, יוני 2005 

הגיע הזמן להיות קצת יותר רציניים, לעשות סדר בבלגן. למען האמת, הזמן הזה הגיע ברגע שירון זליכה הפך להיות מעין גורו עבור חלק מהמשתתפים במחאה החברתית, אבל במקום כלשהו אולי קיווינו שזה עניין שפשוט יחלוף. אלא שזה לא קרה. להפך. אז עכשיו מישהו חייב לומר את זה, והנה זה בא:

הבעיה של המשק הישראלי היא לא היעדר תחרות. הבעיה של המשק הישראלי היא אנשים שחושבים שהבעיה של המשק הישראלי היא היעדר תחרות. או לכל הפחות, הם חלק מהבעיה.

חשוב להגיד את זה, כי למרות כל הדיבורים על שיח כלכלי חדש ושינוי תודעתי, נראה כי אנשים רבים שלקחו חלק בפעולות המחאה בקיץ האחרון הולכים שולל אחרי הצהרות לוחמניות בנוגע לריכוזיות במשק, ולא מבינים שאותה ריכוזיות היא פועל יוצא של השיטה הכלכלית הקיימת, וכי באופן טבעי במשק קפיטליסטי חל תהליך של ריכוז ההון וצמצום התחרות במהלך השנים.

בכל מקרה, השימוש הלא מבוקר במושג "תחרות" אמור להדליק נורת אזהרה אצל כל אדם בעל חשיבה כלכלית ביקורתית. אחרי הכל, חלק מהביקורת של כלכלנים מהשמאל על התפיסות הניאו ליברליות הוא היחס הפטישיסטי שלהן למושג "תחרות", והיעדר ההתייחסות להשפעות המזיקות לעתים של אותה תחרות – פגיעה בתנאי השכר של העובדים, מעבר של משרות לארצות מתפתחות בהן חוקי העבודה פחות נוקשים ועוד.

אנשים שמציגים את הגברת התחרות כיעד עיקרי מניחים שהתחרות בהכרח תשפר את השירות לצרכן, אבל במקרים רבים היא מובילה לירידה בטיב המוצר שמקבל הלקוח, ולשחיקה באיכות השירות שהוא מקבל. הסיבה לכך היא שהתחרות האמיתית היחידה שקיימת בין חברות עסקיות היא לא על מי תיתן את השירות הטוב ביותר ללקוח, אלא על מי תרשום את הרווח הגדול ביותר, ומי תגיע לשיעורי הרווחיות – כלומר היחס בין הרווח הנקי להכנסות – הגבוה ביותר. ההנחה שרק על ידי שיפור המוצר שהן מציעות יכולות החברות להגדיל את הרווח שלהן היא נאיבית במקרה הרע ודמגוגית במקרה העוד יותר רע. היא מתבססת על הנחות יסוד שאף פעם לא מתקיימות במציאות, שהעיקרית מביניהן היא שהצרכן הממוצע מבצע סקרי שוק באופן תקופתי ומחליף בנק, ספק אינטרנט או מפעיל סלולרי בהתאם לתנאים שמציעים לו. אבל אמור להיות ברור לכולם שזה לא המצב, וזה בהחלט ברור לחברות העסקיות עצמן: זו הסיבה שהן משקיעות כל כך הרבה משאבים בפיתוי לקוחות חדשים, שמקבלים לרוב תנאים טובים בהרבה מהלקוחות הוותיקים של החברה. זו הסיבה גם לאסטרטגיה של מחלקות לשימור לקוחות, שרק תחת איום ממשי של עזיבה עשויות להציע ללקוח תנאים טובים יותר מאלה שיקבל בחברה אחרת. באופן כללי, החברות מעדיפות להערים קשיים על לקוח שרוצה לעזוב אותן מאשר להציע לו עסקה משתלמת. מול לקוחות חדשים, שלחברה עדיין אין גישה ישירה לחשבונות הבנק שלהם, היחס משתנה בהתאם.

כמובן, חסידי התחרות החופשית עשויים לטעון במקרה זה כי האחריות היא של הציבור עצמו, שצריך להפגין יותר מודעות צרכנית ו"אוריינות פיננסית" (מושג שהתחלתי להיתקל בו בתקופה האחרונה), אבל השאלה אינה מה הציבור אמור או לא אמור לעשות, אלא מה המצב במציאות הקונקרטית, זאת שלא באה לידי ביטוי במודלים הכלכליים של משרד האוצר. אותה מציאות מציאותית היא הסיבה העיקרי שאותם מודלים לא מצליחים לחזות את המשברים ואת התקלות, את כל האופנים השונים בהם התיאוריה משתבשת כשהיא נחבטת בקרקע של חיי היומיום. רק אחר כך אותם אבירי התחרות נעמדים מעל שולחן השרטוטים ומגרדים בראשם. איך זה קרה? הם שואלים את עצמם. הרי על הנייר הכל נראה מושלם…

רפורמת בכר, שהפרידה את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים, היא דוגמה מצוינת לתופעה הזו.

בדרך לשוק הון תחרותי?

רפורמת בכר היתה אמורה להתמודד עם אותם שדים כלכליים שרודפים את חסידי השוק החופשי בישראל: היעדר תחרות וריכוזיות. לפני רפורמת בכר הבנקים היו הבעלים של מרבית קופות הגמל, קרנות הנאמנות וקרנות ההשתלמות שהשקיעו בשוק ההון המקומי. מצב עניינים זה שם אותם בניגוד עניינים מובנה, מכיוון שהבנקים היו משמשים גם כיועצי השקעות של הלקוחות, והיו ממליצים להם בעיקר על אותם מכשירי חיסכון שהם עצמם ניהלו. בנוסף, לבנקים היו אינטרסים מסחריים במשק הישראלי, והחשש היה שאינטרסים אלה יביאו אותם להפנות את כספי הגמל וקרנות הנאמנות לחברות איתן הן היו בקשרים עסקיים.

המהלך העיקרי של הרפורמה היה לחייב את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, במטרה להפריד את פעילות החיסכון לטווח ארוך מייעוץ ההשקעות. מהלך זה היה אמור ליצור שוק פיננסי חדש שיתחרה על כספי הציבור, ויצעיד את שוק ההון הישראלי לגבהים חדשים של מקצועיות ושכלול. האזרחים החוסכים ייהנו מתשואה גבוהה יותר – כי בתי ההשקעות שיתחרו על כספם יהיו חייבים להציג תוצאות טובות כדי למשוך לקוחות – ואפיקי מימון חדשים ייפתחו עבור חברות ישראליות, כיוון שחלק גדול מההשקעות יזרום לבורסה לצורך רכישת מניות ואיגרות חוב. אין ספק, מדובר במצב שבו כולם מרוויחים, מלבד הבנקים – אבל הם קיבלו פיצוי הולם בדמות עמלות ההפצה שהותר להם לגבות מהקרנות אליהן הם היו אמורים להפנות מעתה והלאה לקוחות.

בקיצור, המטרה העיקרית של רפורמת בכר, כמו שגם מציינת מצגת של משרד האוצר, היתה "יצירת שוק הון תחרותי, יעיל וגלובלי, שיתמוך בפעילות הריאלית במשק ויסייע להשאת רווחיו של הציבור".

כמובן, היה אפשר לשאול אם מאז הסדרת פעילות הבורסה בחוק בשנת 1968 ועד יישום רפורמת בכר שוק ההון בישראל היה לא יעיל ולא תחרותי, כמה כסף הפסידו אזרחי ישראל באותה תקופה, אבל  זאת תהיה קטנוניות לשמה. העיקר שעכשיו מטפלים בבעיה. את העבר אי אפשר לשנות.

אבל האמת היא שמלכתחילה היה אפשר לזהות את הבעיות שרפורמת בכר תניב גם בעתיד. משרד האוצר רצה ליצור בישראל שוק הון תוסס ומודרני, שבמקום מנהל ההשקעות האפרורי בבנק יוכלו אזרחי ישראל לבחור בין מגוון בתי השקעות, שגם חברות הביטוח יתמקצעו בתחום, שנדביק את הפער עם לונדון וניו יורק. אבל בתי השקעות צריכים משרדים, ורצוי במיקום אטרקטיבי. והם צריכים גם לפרסם, והרבה: אחרת איך כולם יידעו שקרן זינוק פלוס פלוס שלהם השיגה את התשואה הטובה ביותר בחודש פברואר?

חברת הביטוח כלל, לדוגמה, שרכשה במהלך 2006 את קופות הגמל של בנק דיסקונט וכמה מהקופות של בנק הפועלים, הגדילה את הוצאות הפרסום בתחום ב-109% בשנה לאחר מכן – מ-3.5 מיליון דולר ב-2006 ל-7.5 מיליון דולר ב-2007. קבוצת מגדל רשמה זינוק של כמעט פי 10, עם הוצאה של 1.9 מיליון דולר ב-2007, לעומת 191 אלף דולר ב-2006. למעשה, לפי נתוני חברת יפעת, במחצית הראשונה של 2006, כלומר כמה חודשים לאחר אישור רפורמת בכר בכנסת, חל זינוק של 83% בהיקף ההוצאות לפרסום של קרנות הנאמנות.

 בנוסף, אם אנחנו בונים על זה שהפעילות בשוק ההון תגדל ותתרחב, אפשר גם להניח שיצטרפו עובדים חדשים לענף – מנהלי השקעות, אנליסטים, מזכירות, פקידי קבלה ועוד. כל האנשים האלה אמורים לקבל משכורת ותנאים סוציאליים נלווים. ואם באמת תתפתח תחרות על מנהלי ההשקעות והאנליסטים המוכשרים ביותר, אפשר להניח שגם השכר השנתי שמקבלים עובדים אלה יגדל בהתאם.

מספר המועסקים בענף הפיננסים באלפים, מתוך דו"ח מרכז אדוה לשנת 2010

את המקור העיקרי להכנסות, מצד שני, כולנו מכירים: אלה הם אותם כספי ציבור שקודם לכן נוהלו בקופות גמל וקרנות נאמנות בבעלות הבנקים, שבעקבות הרפורמה עברו לבעלותם של חברות ביטוח ובתי השקעות. כעת זוכים אותם כספים לטיפולו המסור של מנהל השקעות מקצועי, שגובה מהם דמי ניהול בשיעור מסוים. שיעור זה אמור להספיק לכל ההוצאות שהוזכרו קודם לכן, וגם להשאיר בקופה של הבעלים סכום מספיק כרווח – אחרת למה שמישהו ירצה להיכנס לפעילות בתחום?

כאן נכנס למשוואה מושג התחרות – היא זו שאמורה לדאוג לכך שלמרות כל ההוצאות הנלוות לפיתוח הפעילות בשוק ההון, בסופו של דבר הצרכן ישלם פחות ויקבל יותר. אבל איך התחרות אמורה לדאוג לכך בדיוק? האם הרמה של מנהלי ההשקעות בישראל תשתפר עד כדי כך, שהם יוכלו להכות את מדדי האג"ח והמניות באופן עקבי – מה שכמעט אף מנהל השקעות בעולם לא מצליח לעשות?  האם שוק ההון המקומי ישתכלל עד כדי כך, שגופי השקעה בינלאומיים יראו בו תחליף הולם ללונדון או לניו יורק? האם ענף הפיננסים בישראל ייצא שירותים לחו"ל, ויגדיל את סך המקורות במשק?

עוד לפני אישור רפורמת בכר, היה אפשר להעריך כי התשובה לכל השאלות האלה תהיה שלילית. מכיוון שכך, לא היה צריך לחכות עד שנת 2011 כדי להגיע למסקנה שרפורמת בכר תביא לעלייה בדמי הניהול שמשלם החוסך הישראלי הממוצע.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ובגלל שבמציאות – בניגוד למודלים הכלכלים הניאו-ליברליים בהם מאמינים כלכלנים מקצועיים – לצרכן הממוצע אין מושג קלוש מהי "אוריינות פיננסית", והוא לרוב לא יודע כמה דמי ניהול הוא משלם בכלל, היה אפשר להעריך מראש שהקשר בין גובה דמי הניהול לרמת התשואות שישיגו הגופים שינהלו את קופות הגמל יהיה רופף למדי.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ושבעצם, הסבירות שרפורמת בכר תביא לשיפור משמעותי ברמת התשואות שישיגו מנהלי ההשקעות אינה גבוהה במיוחד, ואפשר להניח שהיא תושפע יותר מביצועי המדדים העיקריים בשוק ההון ולא מיכולת ניהול השקעות פנומנלית של הגופים שירכשו את אותן קופות גמל וקרנות נאמנות.

מתוך דו"ח המפקח על הביטוח ושוק ההון לשנת 2010

בקיצור, אין שום סיבה להיות מופתעים מכך ששנים ספורות לאחר יישום רפורמת בכר, שכאמור, נועדה להגביר את התחרותיות בשוק ההון, ובפרט בתחום החיסכון הפנסיוני (גמל, פנסיה, קרנות השתלמות), במשרד האוצר הגיעו למסקנה שחייבים ליזום תוכנית חדשה שתגביר את התחרות בענף החיסכון הפנסיוני.

כמובן, אף אחד מאותם אנשים שטענו קודם לכן כי הרפורמה תביא להגברת התחרות בשוק לא רואים בכך הודאה בכישלון. עבורם מדובר לכל היותר בכמה תיקונים והתאמות שיעזרו לאותה רפורמה מהוללת להשיג את מטרתה. אלא שהגורמים שמסמן האוצר כעת כאחראים העיקריים להיעדר התחרות לא נוצרו למרות רפורמת בכר – הם התוצאה הישירה שלה. לפי מצגת שפירסם משרד האוצר בנובמבר 2011, הבעיה העיקרית בענף החיסכון הפנסיוני היא ריבוי המוצרים ורמת המורכבות שלהם, שהופכת את ההשוואה לבעייתית עבור הצרכן. אבל כששיווקו לנו את רפורמת בכר, הטענה היתה שיש פחות מדי מוצרים על המדף הפיננסי, ושמוצרים אלה הם פשוטים מדי ולא ממצים את יתרונות ההשקעה בשוק ההון. הרפורמה היתה אמורה להביא לשינוי המצב, והיא אכן הצליחה בכך.

באופן דומה, לפני הרפורמה הבטיחו לנו שהתחרות שתיווצר תביא לירידה בדמי הניהול. אלא שכעת מסתבר שהתחרות האמיתית בין גופי ההשקעה היתה מי יצליח להסתיר יותר טוב את גובה דמי הניהול מהלקוחות, ומי יצליח להעלות את דמי הניהול בשיעור הגבוה ביותר מבלי לגרום לנטישת לקוחות מאסיבית. מכיוון שכך החליטו במשרד האוצר להחמיר על המגבלות על גובה דמי הניהול וליצור מודל אחיד של דמי ניהול במוצרים השונים. אבל צעד זה מנוגד לרוח רפורמת בכר, שטענה כי הדרך להוזיל את עלויות הצרכן היא לא על ידי התערבות ממשלתית – אלא על ידי צמצום הריכוזיות והגברת התחרות. בשביל להגביל את דמי הניהול לא היה צריך להפריד את קופות הגמל מהבנקים – היה אפשר ליישם את הצעד הזה גם כשהקופות היו בבעלותם.

אבל הביקורת הזו היא קצת מיותרת, מכיוון שהמטרה האמיתית של רפורמת בכר מעולם לא היתה להגביר את התחרות בשוק ההון, או כפי שטען בנימין נתניהו, אז שר אוצר וכיום ראש ממשלה, "לאפשר מוצרים זולים יותר ושירות טוב יותר לאזרחי ישראל". המטרה האמיתית של הרפורמה היתה לפתח את שוק האשראי החוץ בנקאי, ולספק למגזר העסקי בישראל אפשרויות מימון מגוונות וזולות יותר – בדומה לרפורמה שנעשתה בענף הפנסיה שנתיים קודם לכן, שחייבה את קרנות הפנסיה להשקיע 70% מנכסיהן בשוק ההון. אלא שגם את ההשלכות של הרפורמה בתחום הזה לא השכילו במשרד האוצר לחזות, ועל כך בפוסט הבא.

ריאליזם והיסטוריה: מישל וולבק וההיגיון הספרותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק ג', שבו יוסבר סוף כל סוף מה הקשר בין וולבק להיגיון של הקפיטליזם המאוחר. כן, גם ג'יימסון ייתן הופעת אורח)

"באשר להולו, אותו דמות בלזקית יותר מכל דמויותיו של בלזק, אדם משעשע, גילומו של כוח הרצון, התאווה ורוח החיים הבלתי מנוצחת…"

                                                                                                       בלזק, מאת גרהם גרוב

את הפוסטים הקודמים במאמר המתגלגל שלפניכם ניתן לסכם בטענה שאי אפשר לכתוב היום כמו אונורה בלזק, אבי הריאליזם הספרותי ואחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הספרות. הסיבה הכללית לכך היא שתפיסת המציאות עצמה, כלומר האופן שבו בני האדם מבינים ומפרשים את המציאות סביבם, היא תלוית היסטוריה – כלומר משתנה במרוצת השנים – והאופן שבה המציאות מיוצגת באמצעים אמנותיים משתנה בהתאם.

הדמויות של בלזק, כפי שרומז הציטוט מתוך הביוגרפיה שכתב גרהם גרוב, מתאפיינות לרוב בשאפתנות אדירה, כוח רצון שדוחף אותן לתהילה או לשפל תחתיות. המשורר הצרפתי שארל בודלר כתב פעם כי "כל דמויותיו של בלזק ניחנות בלהט החיים" וגם "כל השחקנים בקומדיה שלו הם תאבי חיים יותר, פעילים וערמומיים יותר במאבקיהם, סבלנים יותר בהרע מזלם, תאוותנים יותר בסיפוק תשוקותיהם, מלאכיים יותר בנאמנותם, משהם נראים בקומדיה של העולם האמיתי".

אבל אותן דמויות אינן רק יצירות דמיונו המפותח של בלזק – הן מייצגות טיפוסים חברתיים בפאריס של המחצית הראשונה של המאה ה-19, כאלה בהם נתקל בלזק במסגרת עסקיו הכושלים או סתם בשיחות סלון מזדמנות. באותה תקופה, כפי שאומר הובסבאום בציטוט שכבר הוזכר כאן, "את הספרות והאמנות החלה לרדוף באופן מפורש רוח עלייתה של החברה הקפיטליסטית, אותו עולם שבו התפוררו כל הקשרים החברתיים לבד מנוקשות הדבק של הזהב ושל מזומני הנייר. 'הקומדיה האנושית' של בלזק, המונומנט הגדול ביותר לעלייתו של עולם זה, שייכת לעשור הזה". התפוררות הקשרים החברתיים ובמידה רבה המגבלות המעמדיות איפשרו לאדם הבטוח בעצמו ובכישוריו לנסות ולשפר את מעמדו ולכבוש עמדה של השפעה וכבוד, בלי קשר למוצאו. דמויות "בלזקיות מובהקות" כמו ראסטיניאק ב"אבא גוריו" או לוסיין ב"אשליות אבודות" ו"זוהרן ושקיעתן של יצאניות צמרת" מדגימות היטב את אותה נטייה חברתית.

הדמויות של וולבק אינן דמויות בלזקיות, ולא בלי סיבה. למעשה, ברומן "אפשרות של אי" שם וולבק בפי הדמות הראשית, דניאל, הסבר חלקי לכך: "כשהרווחתי את מיליון היורו הראשון שלי, הבנתי שאני לא דמות בלזקית. דמות בלזקית, מיד אחרי שתרוויח את מיליון היורו הראשון, תחשוב ברוב המקרים על דרכים להשיג את המיליון השני – מלבד אלה, המעטים, שיתחילו לחלום על היום שבו יוכלו לספור אותם בעשרות. אני דווקא שאלתי את עצמי בעיקר אם אני יכול לצאת לפנסיה – עד שהגעתי למסקנה שלא".

אי אפשר להאשים את דניאל בשאפתנות יתרה, כפי שאי אפשר לבוא בטענה דומה לשאר הדמויות של וולבק. נדמה שהדמויות של וולבק פשוט נסחפות ממקום למקום בלי מטרה מסוימת, בלי שום יעד מוגדר או שאיפה נעלה. הן דמויות מפוזרות מבחינה פנימית – אין להן אופי מוגדר מדי, או תווי היכר בולטים במיוחד. אבל ככה בדיוק וולבק רוצה לעצב אותן, מכיוון שלפי דעתו אלה הם המאפיינים הבולטים של האדם בתקופתנו – תקופת הקפיטליזם המאוחר, שעבור וולבק מיוצגת באופן מובהק בסופרמרקט המודרני. "הלוגיקה של הסופרמרקט מניחה בהכרח פיזור של התשוקה", הוא כותב בקובץ המסות "להישאר בחיים: שיטה", שיצא לאור בשנת 1991. "האדם של הסופרמרקט אינו מסוגל להיות מבחינה אורגנית אדם של רצון אחד, של תשוקה אחת".

הטענה הזו של וולבק מזכירה גישות פוסט מודרניסטיות, המערערות על האחדות האורגנית של האדם או של האופי האנושי לטובת גישה של "האני המבוזר" (Fragmented Self), שלפיה גם האופי האנושי הוא תוצר של הבנייה חברתית, ואין לו קיום אחדותי בפני עצמו. אלא שבניגוד לגישה הפוסט-מודרנית, אצל וולבק "האני המבוזר" אינו תיאור אובייקטיבי של המצב האנושי, אלא פועל יוצא של תהליכים חברתיים וכלכליים.

באותה השנה שבה יצא לאור "להישאר בחיים" פירסם פרדריק ג'יימסון, אחד ההוגים המעניינים ביותר בתקופתנו, את קובץ המאמרים "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר".  במאמר המעניק לספר את שמו טוען ג'יימסון "האני המבוזר" של הפוסט מודרניסטים אינו בגדר מאפיין אובייקטיבי של הקיום האנושי, אלא תוצא היסטורי של העידן העכשווי; לדברי ג'יימסון, בעולם של ביורוקרטיה אירגונית, התפורר הסובייקט הממורכז שהיה קיים קודם לכן בתקופת הקפיטליזם והתא המשפחתי.

את אותה ביקורת מציע וולבק, כשהוא ממקם את המחשבה הפוסט מודרנית על רצף היסטורי, ולמעשה מחזיר אותה לקרקע המציאות ממנה היא מנסה לחמוק: "מחשבות אלה, המושפעות על פי רוב מהרקליטוס או מניטשה, מותאמות לאמצעיהם של בעלי הכנסות ממוצעות או גבוהות וניחנות באסתטיקה מצודדת לפעמים", הוא טוען ב"להישאר בחיים". את וולבק עצמו, מנגד, מעניינת בעיקר המציאות: "בכל הנוגע למשמעות היצירה הזאת שהעסיקה אותו במשך תקופת חייו האחרונה, הוא דוחה מעליו כל פרשנות. 'אני רוצה לדווח על העולם… אני רוצה פשוט לדווח על העולם', הוא חוזר ואומר" (המפה והטריטוריה)

ריאליזם והיסטוריה: מישל וולבק וההיגיון הספרותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק ב')

אוקי, אז זה פוסט המשך, מה שאומר שהיה גם פוסט קודם בנושא, למי שמעוניין לקרוא. ולמי שלא, אפשר לסכם את מה שנכתב שם בטענה כי האמצעים הספרותיים המשמשים ליצירת אפקט ריאליסטי ברומן משתנים ומתפתחים במהלך השנים, כך שסופר בן ימינו, נאמר מישל וולבק, אינו יכול להיעזר בטריקים של סופר מתחילת המאה ה-19, נאמר אונורה בלזק, כדי ליצור את אותה תחושת מציאות ברומניו.

היה שם גם אזכור חפוז של ג'רג' לוקאץ', שטען כי "סגנונות חדשים, דרכי היצג חדשים של המציאות, לעולם אינם נוצרים מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של צורות אמנותיות… כל סגנון חדש מתהווה מתוך החיים בכוח ההכרח החברתי היסטורי", וזאת בעצם נקודת המוצא לחלק השני.

באופן אישי, נדמה לי שלוקאץ' קצת מגזים. והוא גם משתמש במושגים מרקסיסטיים שלא בטוח מוכרים לכולם, אז אולי צריך להסביר בכלל למה הוא מתכוון. כשלוקאץ' טוען כי סגנון חדש אף פעם לא נוצר מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של צורות אמנותיות, הוא מתכוון שאת המקורות לסגנון הריאליסטי של המאה ה-19 לא צריך לחפש בסגנונות שקדמו לו, נאמר ספרות רומנטית או מחזה התוגה של תקופת הבארוק, אלא במצב החברתי, הכלכלי והפוליטי באותה התקופה, בדעות הרווחות, באמונות וברמת ההתפתחות הטכנולוגית, ובמקרה שלנו – במהפכה הצרפתית, בתקופת נפוליאון, במהפכה התעשייתית ובקפיטליזם המוקדם. בעיקר בקפיטליזם המוקדם.

פסלו של בלזק שיצר אוגוסט רודן. מחויבות לאמת

בלזק נולד ב-1799, כמה חודשים לפני שנפוליאון תפס את השלטון ברפובליקה בהפיכת 18 בבארימר. הוא גדל בתקופת הקיסרות, החל ללמוד בסורבון ולעבוד בלשכות עורכי הדין של פאריס כשנה לאחר שנפוליאון הוגלה לסנט הלנה, ופירסם את סיפוריו הראשונים בשמות בדויים בתקופת הרסטורציה של בית בורבון. את הרומנים המשתייכים ליצירתו הגדולה, "הקומדיה האנושית", כתב בלזק בימי "המונרכיה של יולי", כלומר מ-1830 ועד 1848, תקופה שעליה כתב ההיסטוריון אריק הובסבאום כי אז "את הספרות והאמנות החלה לרדוף באופן מפורש רוח עלייתה של החברה הקפיטליסטית, אותו עולם שבו התפוררו כל הקשרים החברתיים לבד מנוקשות הדבק של הזהב ושל מזומני הנייר".

כבר ציינתי שאני מסתייג מהנחרצות של לוקאץ' בנוגע לדיאלטיקה הפנימית של צורות אמנותיות, והסיבה היא זו: בלזק עצמו הושפע מאוד מהרומנים ההיסטוריים של וולטר סקוט, מחבר "וייברלי", "אביינהו" ו"רוב רוי". ריבוי הפרטים והשימוש הנרחב בתיאור היו חלק מאמצעים שאימץ בלזק מסקוט, שהדמויות ברומניו אינם מלאות חיים פחות מאלה של בלזק. אלא שבעוד שסקוט משתמש באמצעים אלה ואחרים כדי ליצור תמונה ריאליסטית של העבר, בלזק מפנה אותם כלפי המציאות סביבו, ונדמה לי שהשינוי הזה קשור בין היתר להתפוררות של הקשרים החברתיים עליה מדבר הובסבאום.

אלקסיס דה טוקוויל, שעל ספרו "הדמוקרטיה באמריקה" אמר וולבק – זוכרים את וולבק? ממנו התחלנו את כל הסיפור הזה – שזה הספר  הטוב ביותר שנכתב אי פעם על פוליטיקה, טען כי הספרות של חברה אריסטוקרטית תהיה באופן כללי מכוונת כלפי העבר: "בחברה אריסטוקרטית המטפחת את הספרות, העיסוקים האינטלקטואליים מרוכזים בידי המעמד השליט בדיוק כמו ענייני השלטון… אם המשא המושך את תשומת לבם של אלה הוא הספרות, הרי עד מהרה יכפיפו את יצירות הרוח למספר חוקים מדויקים, ששוב לא יורשו לסטות מהם… מדרך הטבע יהיו נוטים לא רק לאמץ להם כמה כללים קבועים, אלא גם לנהוג על פי אלה שהעמידו אבות אבותיהם… מתוך שאיפה לאורח דיבור שונה מהעממי, עתידים הם להגיע למעין עגה אריסטוקרטית שתהיה מרוחקת מן הלשון הטהורה כמו מהניב השגור בפי העם".

ומה קורה בדמוקרטיה? מה קורה כשהקשרים החברתיים הקודמים מתפוררים? מה קורה עם עליית הקפיטליזם? ובכן, הדבר הראשון שקל להבחין בו הוא כי קהל היעד של הספרות הולך ומתרחב. אם פעם היא היתה מיועדת בעיקר לאריסטוקרטיה, בתקופתו של בלזק פונה הספרות לכיוון המעמד העולה של הבורגנות, שעם השיפור במצבה החומרי מתחילה לפתח תרבות פנאי ועיסוקים שאינם קשורים ישירות לעבודה. ובדיוק כפי שבתקופה האריסטוקרטית רוב הדמויות בסיפורים יהיו נציגים של המעמד האצילי, עם התבססות הבורגנות בשלטון בעקבות מהפכת יולי ב-1830, הדגש עובר למעמד השליט החדש. אך מכיוון שאי אפשר להעלות מההיסטוריה הפיאודלית של אירופה דמויות בורגניות בולטות, נראה רק טבעי להתמקד בהווה, שבו דמויות אלה חיות, פועלות ועושות עסקים ברחובות פאריס.

"הדמוקרטיה באמריקה". ספר הפוליטיקה הטוב ביותר בכל הזמנים?

בנוגע לספרות בחברות הנוטות לדמוקרטיה אומר דה טוקוויל את הדברים הבאים: "כאן אפוא נמצא המון ססגוני שצריך לספק לו את צרכיו; לא כל החובבים החדשים האלה של הנאות הרוח קיבלו אותו חינוך; אין להם אותו השכלה, אין הם דומים לאבותיהם; ולא עוד אלא תמיד הם שונים מעצמם לפי שהם חיים במצב בלתי פוסק של שינוי בלתי פוסק במקום, ברגשות וברכוש…  בלי קושי אני יכול להבין עליי לצפות רק למעט מאותם כללים מוסכמים וקפדניים… אם במקרה יסכימו אנשים מהתקופה על כללים מעין אלה, לא יוכיח הדבר מאומה לגבי התקופה הבאה, שכן באומות דמוקרטיות, כל דור חדש הוא עם חדש".

בדברים אלה ניתן למצוא הסבר מסוים לקשר בין הקפיטליזם המוקדם, עליית הדמוקרטיה והכיוונים הריאליסטיים בהם פונה הספרות באותה התקופה: המהפכה הצרפתית והאירועים שבאו בעקבותיה ניפצו במידה רבה את האמונות והתפיסות הישנות, וקצב ההתפתחות המהיר שנבע משחרור כוחות הייצור של החברה, השפעות המהפכה התעשייתית והשינויים החברתיים המהירים שבאו בעקבותיה, כל אלה לא איפשרו לפתח ולשכלל את אותם כללים קבועים ותבנית מוסכמת שאפיינו את הספרות בתקופה האריסטוקרטית. אבל המציאות עצמה אינה זקוקה להוכחה או לביסוס, וסופר ששואף לתאר את החיים הממשיים בתקופתו אינו צריך להוכיח את הערך של יצירתו על ידי התאמה לכללים של ז'אנר או לתבנית ספרותית זו או אחרת. השאלה העיקרית הניצבת לפניו היא כיצד לייצג את המציאות באופן המציאותי ביותר, כלומר מהם האמצעים האמנותיים שייצרו אפקט ריאליסטי אצל הקורא. העובדה שקהל הקוראים אינו בהכרח משכיל ובקיא במגמות השולטות בספרות מכתיבה התעלמות מקונוונציות ספרותיות מקובלות, שבין כה וכה אינן מוכרות לציבור הרחב.

מצב עניינים מעין זה מעודד גישה שניתן להגדירה כ"תועלתנית" בנוגע לאמצעים הספרותיים – שאינה בלתי קשורה לפילוסופיה ולהשקפת העולם הבורגנית. כך ניתן להבין את הציטוט של בלזק, שבאחד מסיפוריו כותב כי "על מנת להגיע אל האמת, על הסופר להשתמש בכל כלי ספרותי שברשותו כדי להעניק לדמויותיו תחושת חיות מועצמת". מחויבות זו גם מסבירה את התואר הכפול לו זכה בלזק בהיסטוריוגרפיה הספרותית: מייסד הריאליזם הספרותי ואבי הרומן המודרני. שני תארים אלה הם למעשה שני צדדים של אותו העניין: הרומן המודרני, שמתאפיין בגמישות מופלאה שנובעת מאותו היעדר כללים שציינו קודם לכן, הוא הצורה הספרותית שביסס בלזק על מנת לייצג את הרב-גוניות ואת ריבוי הפנים של המציאות הממשית. וזאת הסיבה שוולבק עצמו טוען באחד הראיונות עמו שמאז בלזק, לא התחוללה מהפכה אמיתית ברומן הספרותי. המבנה המודרני של הרומן הבלזקי, לפי וולבק, כולל בתוכו את כל האפשרויות לייצוג המציאות, ומכיל באופן פוטנציאלי את הריאליזם הנפשי של דוסטויבסקי, את הסובייקטיביות המעמדית של פלובר – ואפילו את הספרות המודרניסטית. למעשה, כמה מבקרים רואים בסיפור המוקדם של בלזק, "שעה מחיי", אב מוקדם ל"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

"אני חושב שבלזק הגדיר את זה פעם אחת ולתמיד", אומר וולבק באותו ראיון. "לפעמים אני מנסה להיות מעט מגלומני, ואני אומר לעצמי שאני הטוב ביותר. אבל זה טוב גם להפגין ענווה מפעם לפעם, אז אני חושב על בלזק, ובין רגע אני נהיה צנוע שוב".

טוב, זה מספיק לבינתיים, אבל מכיוון שעוד לא הגענו לקשר בין הריאליזם של וולבק להיגיון של הקפיטליזם המאוחר, כנראה שיהיה צורך בחלק נוסף. בכל מקרה, מי שמעוניין יכול להעביר את הזמן בצפייה בסרטון קצר שבו מדבר וולבק על אלקסיס דה טוקוויל. יש תרגום לאנגלית.

ריאליזם והיסטוריה: מישל וולבק וההגיון הספרותי של הקפיטליזם המאוחר

"המחבר לא עשה כל מאמץ יצירתי, ולא ניסה כלל לגוון את המניעים או את האינטריגות; אבל דווקא המונוטוניות המוחצת הזאת היא שהעניקה לו ניחוח ייחודי של ריאליזם, של אותנטיות"

                                                                                                      מישל וולבק, המפה והטריטוריה

במובן מסוים, המשפט לעיל מתוך הרומן האחרון של מישל וולבק רומז על ההתפתחות ההיסטורית של הריאליזם בספרות האירופית מתחילת המאה ה-19. אני יודע, זאת נשמעת התחלה של פוסט יומרני ומוגזם, אבל אני מיד אסביר למה אני מתכוון. מי שרוצה יכול בינתיים לקרוא את המשפט הראשון שוב.

אוקי, אז ככה: הסופר הצרפתי אונורה בלזק נחשב לחלוץ ומניח הבסיס לריאליזם האירופי של המאה ה-19, ובמובן זה או אחר השפיע על כל הסופרים הגדולים של המאה. כדי ליצור את האפקט המציאותי ברומניו, את אותו "ניחוח ייחודי של ריאליזם", בלזק הקפיד לסבך את העלילה ולהתיר אותה, לגוון את המניעים והאינטריגות בין הדמויות, ובאופן כללי "להשתמש בכל כלי ספרותי שברשותו כדי להעניק לדמויותיו תחושה מועצמת של חיים" – כפי שהוא עצמו כתב באחד הסיפורים.

מישל וולבק. חזק בריאליזם של המאה ה-19

אבל האפקט האמנותי של אותם כלים ספרותיים משתנה במהלך ההיסטוריה. קחו לדוגמה את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי של קריאת "אבא גוריו" לבחינת הבגרות, ההתמודדות עם התיאור הבלתי נגמר של האכסניה של גברת ווקה בתחילת הרומן, שוודאי גרם לכמה מהתלמידים לוותר על הקריאה ולהתמקד בתקציר. אין ספק שלא זו התגובה שהתכוון בלזק לעורר: הוא עצמו ראה בתיאור המדוקדק והמפורט אמצעי מהותי ליצירת אותה תחושת מציאות, וכך גם רבים מהסופרים הריאליסטים אחריו – שלא לדבר על הסופרים הנטורליסטים!

בכל מקרה, נדמה לי שהשחיקה בכוחו האמנותי של התיאור כאמצעי ספרותי קשור להתפתחות הצילום, לאחר מכן הראינוע, הקולנוע והטלוויזיה, כלומר כל סוגי המדיה שקשורים לתחום הויז'ואלי, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר לחלוטין, או לפוסט בנושא דומה. אפשר לסכם את הנקודה בקביעה של ההוגה ומבקר הספרות המרקסיסטי ג'רג' לוקאץ', שטען בספרו "הריאליזם בספרות" כי "סגנונות חדשים, דרכי היצג חדשים של המציאות, לעולם אינם נוצרים מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של צורות אמנותיות… כל סגנון חדש מתהווה מתוך החיים בכוח ההכרח החברתי היסטורי – הוא התוצאה המחויבת של התפתחות החברה" – וזאת מבלי להתחייב לנחרצות של לוקאץ' או לטון המרקסיסטי המאיים, ותוך שאנו זוכרים שהתפתחות החברה כוללת בתוכה גם את ההתפתחות הטכנולוגית.

אני עושה כאן הפסקה קצרה כדי לענות על שאלה שעשויה לעלות בראשו של קורא או קוראת ביקורתיים מהממוצע, והיא יכולה להיות מנוסחת בערך כך – "איך נדמה לך שאתה רואה את כל זה במשפט של וולבק ששמת פה למעלה?" אז עבור אותם קוראים ספקנים, אני יכול לספר שבראיון שנערך איתו לאחר שזכה בפרס גונקור אמר וולבק כי ספרו "המפה והטריטוריה" עוסק בשלושה נושאים – זקנה, יחסי אב ובן, והייצוג של המציאות באמצעים אמנותיים.

למעשה, או לפחות כך נדמה לי, הקריירה האמנותית של ז'ד מרטן, גיבור הספר, היא אלגוריה לנושא שבו אנו עוסקים כעת, כלומר ההתפתחות ההיסטורית של הרומן האירופי. התערוכה הראשונה של ז'ד מקבילה לריאליזם של המאה ה-19 ("כך התמסר ז'ד לקריירה אמנותית שבמרכזה עמד פרויקט אחד בלבד – שלטיבו הכוזב הוא היה מודע רק לעתים נדירות: לספק תיאור אובייקטיבי של העולם"), התערוכה השנייה מקבילה למודרניזם בספרות, תקופה שבה הדגש הכללי עובר מהניסיון לייצג את המציאות לשכלול האמצעים האמנותיים עצמם ("המפה יותר מעניינת מהטריטוריה"), והתערוכה האחרונה, שבה חזר ז'ד לצייר, משקפת את התקופה הנוכחית, כלומר את הרומנים של וולבק עצמו, או לפחות איך שוולבק תופס אותם (כפי שהוא כותב בטקסט לתערוכה: "מרטן תמיד פשוט וישיר – הוא מתאר את העולם, ורק לעתים רחוקות מתיר לעצמו הערה פואטית, כותרת משנה המשמשת פרשנות"; את המבט של וולבק בדיוקן שמצייר מרטן "לא ניתן לייחס לשום מסורת קיימת של ציור"). גם התקופה הפוסט מודרנית זוכה לייצוג, בחלקו האחרון של הרומן, עם מה שיכול להיחשב כהומאז' ספרותי ל"מות המחבר", אבל בכל מקרה, נדמה לי שסטינו מאוד מהנושא. בואו נאמר בינתיים שזה חלק ראשון מתוך מאמר בשני חלקים, אולי שלושה.