דיאלוגים מוועדת הכספים (אינטל 2)

דיון בפיטורי עובדים באינטל על רקע סגירת מפעל הייצור בירושלים, 22 בינואר 2007

 ח"כ שלי יחימוביץ', העבודה: אפשר לקבל תשובה לשאלה אם במרכז ההשקעות ידעו שהמפעל בירושלים עומד להיסגר בתוך שנתיים-שלוש? יש כאן הנחת עבודה שאולי היא שגויה. אמר פרופ' ברוורמן שידענו שזה הולך לקרות ואני שואלת האם ידענו שזה הולך לקרות.

חזי צאיג, מנהל מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת: הנחת העבודה שלנו והמדיניות שלנו היא שהשאיפה היא שהמפעל יתקיים לנצח.

ח"כ שלי יחימוביץ': כלומר, לא ידעתם שהמפעל עומד להיסגר.

חזי צאיג: אני לא יכול להתנות משהו שהוא מעבר לחוק. אם החוק אומר שהוא חייב לעמוד בתנאי כתב האישור 10 שנים או 20 שנה, אני לא יכול לתת לו תנאי של 30 שנים.

ח"כ שלי יחימוביץ': השאלה אם כאשר הם קיבלו את המענק לאחרונה,  נאמר בשנת 2005, האם הם עדכנו אתכם שהמפעל בירושלים עומד להיסגר.

חזי צאיג: הם לא צריכים לעדכן אותי.

ח"כ יעקב ליצמן, יהדות התורה: לפי מה שאתה אומר עלול להיות מצב שהמפעל בקריית גת לא ימשיך להתקיים.

קריאה:  הכל אפשרי.

ח"כ יצחק וקנין, ש"ס: בדרך כלל לתעשיין יש אינטרס מובהק להמשיך ולקיים את המפעל שלו. אינטל הייתה צריכה לחשוב על זה וכמה שנים לפני כן לשנות פסי ייצור ולעשות את כל מה שצריך.

ח"כ דוד טל, קדימה: מרכז ההשקעות היה צריך לחשוב.

ח"כ יצחק וקנין: מה שמדאיג אותי ביותר זה העיתוי. המפעל נסגר כשההתחייבות נגמרת.

ח"כ ראובן ריבלין, הליכוד: אני לא רוצה לחזור על דברי קודמיי, שבכולם היה טעם. אני רוצה לזעוק את זעקתה של ירושלים.

רובי ריבלין. דיון רציונלי זה טוב ויפה, אבל בואו לא ניסחף

דיאלוגים מוועדת הכספים (אזורי עדיפות לאומית)

ישיבת ועדת הכספים בתאריך כ"ד סיון תשס"ט, 16/06/2009, בנוגע להצעת חוק אזורי עדיפות לאומית, התשס"ז-2007

ח"כ חיים אורון: אין לי בעיה להשאיר לממשלה לקבוע אזורי עדיפות, אבל שיהיו קריטריונים, לא כאלה. למשל, יגידו שיהיה סל, הגיאוגרפיה היא 30% מהשיקול, מצב סוציו-אקונומי הוא 50% מהשיקול, עולים חדשים 20% מהשיקול.

קריאה: ואז לממשלה יש מחשב.

ח"כ חיים אורון: נכון, בדיוק ככה. אני מודה, אני רוצה מחשב. אם זה לא מחשב זה פוליטיקה ברמה הכי נמוכה שלה, שאני מכיר אותה ואתה מכיר אותה יותר טוב ממני, כי אתה מכיר אותה מהשסי. אני מכיר אותה מכיסא הנהג ואתה מכיר אותה מהשסי, ובתור פלאח אני יודע שמהשסי זה יותר מלוכלך בדרך כלל. אני לא רוצה את זה, כי פה לוחשים לי: יש"ע. אני בעד יש"ע, אם הוא עומד בקריטריונים.

ח"כ מירי רגב (ליכוד): למה לא? מרכיב ביטחוני.

ח"כ חיים אורון: מאה אחוז, מרכיב ביטחוני. החלטה מוחלטת – מעבר לקו הירוק זה קריטריון של 100%. אני מוכן לקבל, שיהיה כתוב בחוק. זאת אומרת, לא צריך לבחון מצב סוציו-אקונומי, לא גיאוגרפיה ולא שום דבר. אם יש"ע הוא 800 מהבית שלי – הוא מקבל, אני לא מקבל, וזה יהיה כתוב בחוק.

הסל הזה נותן לממשלה לעשות כל מה שהיא רוצה. אם זה לא היה ברור, אז בסעיף 6: שיקולים נוספים הנוגעים לצורכי האוכלוסייה. אני לא מתאר לעצמי שהממשלה תחליט משיקולים נוספים שנוגעים לתנועת הכוכבים במסילתם. בטח לצורכי האוכלוסייה.

מה שמופיע פה, כפי שאמרתי, זה לא חוק. זה כיסוי משהו – שאני לא רוצה להגיד, לא יפה – כלפי בג"ץ, כי אתם לא מסוגלים, הממשלה, לא הקודמת ולא הנוכחית, לבוא לפה עם קריטריונים. מה שפה זה לא קריטריונים, זה ערימה של חבר'ה על הדשא, אני לא רוצה להיות חלק ממנה, תעשו את זה לבד. אני אצביע נגד.

חיים "ג'ומס" אורון. לא רוצה להיות חלק מ"ערימת החבר'ה על הדשא"

כן, גם זה פוליטי / כסף לשכונות ולא להתנחלויות

אין זה מפתיע כלל למצוא את ח"כ מירי רגב, מיודעתנו מימי תחילת המחאה החברתית, מנסה שוב לרכוב על המצוקה והתסכול של אזרחי מדינת ישראל – הפעם, של תושבי שכונות דרום תל אביב – וזאת מבלי להזכיר לרגע את האחריות של המפלגה שלה להיווצרות המצב הנוכחי. נראה שרגב משמשת מעין סוכנת של נתניהו למשימות טשטוש והסוואה, לערפול הבסיס הפוליטי והאידיאולוגי שיוצר את המציאות החברתית לה אנו עדים, ולהסטת האש כלפי גורמים אחרים –  שמאלנים, פעילי זכויות אדם, הפליטים עצמם –  בזמן שהמפלגה שלה ממשיכה לקדם מדיניות כלכלית שמרחיבה את הפערים החברתייים, ומשקיעה סכומי עתק בהתנחלויות במקום בשכונות בדרום תל אביב וביישובי הפריפריה.

כן, גם זה פוליטי. וזה לא שההתנחלויות והמתנחלים אשמים בכל הצרות של המדינה, אבל בניגוד לטענות של שלי יחימוביץ', סכומי הכסף שמשקיעה הממשלה בשטחים פר תושב גדולים לאין שיעור מאלה שהיא משקיעה באזרחים המתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק.

זאת הסיבה שגם ח"כ מיכאל בן ארי, שאינו חבר בקואליציה של נתניהו, יכול להרשות לעצמו להיות נדיב בליבוי האש: היישוב שבו הוא מתגורר, קרני שומרון, זוכה לתמיכה ממשלתית בשיעור של יותר מ-60% מהתקציב הרגיל שלו, בעוד שתושבי תל אביב מסתפקים בתמיכה ממשלתית בשיעור של קצת יותר מ-10% מהתקציב. בן ארי ודאי מודע להיקף התמיכה שמקבלת המועצה האזורית קרני שומרון: אחרי הכל, ראש המועצה הוא אחיו, הרצל בן ארי. מועצת קרני שומרון אף זכתה חמש פעמים בשנים האחרונות בפרס הניהול של משרד הפנים, שמתבסס בין היתר על פרמטרים כלכליים ורמת ההוצאה לתושב – שכמובן גבוהה בהרבה בהתנחלויות לעומת יישובים בתוך תחומי הקו הירוק, בזכות אותה תמיכה ממשלתית.

הנה, בלי הרבה מאמץ אפשר להוציא מנתוני משרד הפנים טבלה שמראה את היקף התקציבים שהעביר משרד החינוך לתל אביב ולקרני שומרון בשנת 2010, ולשם השוואה, גם לשלומי, מועצה מקומית במצב סוציו-אקונומי בעייתי, עם מספר תושבים דומה לזה של קרני שומרון, וגם לדימונה. אם בן ארי באמת דואג לתושבי שכונות הדרום, הוא מוזמן לספר להם כיצד המועצה האזורית שבה הוא מתגורר מצליחה להשיג תמיכה כל כך מרשימה מהממשלה – אותה ממשלה שהוא מקפיד לתקוף בהפגנות כמו זו שהתקיימה בתל אביב. בדרך חזרה לשטחים שיעשה סיבוב במרכז המסחרי בדימונה, ייתן גם להם טיפ או שניים.

מקור: אתר משרד הפנים

תקציבי העיריות והרשויות באתר מינהל השלטון המקומי באתר משרד הפנים 

 עוד משהו על משבר הרשויות המקומיות

דיאלוגים מוועדת הכספים (2)

דיון בוועדת הכספים בנוגע למצוקת הדיור של שכבות חלשות באוכלוסייה, לפי הצעתו של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ). 11 באוקטובר 2010

יעקב כץ (האיחוד הלאומי): לגבי המגזר שלי.

היו"ר משה גפני (יהדות התורה): איזה מגזר יש לך?

יעקב כץ: מתנחלים. אני יכול לומר שאצלנו זה המקום היחידי שבונים.

שלמה מולה (קדימה): היחידים שמקבלים קרקעות חינם, גם על חשבון אחרים.

יעקב כץ: בחצי השנה האחרונה גדלנו ב-‎6 נקודה ומשהו אחוז והגענו ל-‎321 אלף יהודים. אני לא יכול להתלונן.

אני בא עם פתרון שהוא פתרון קומוניסטי. כאשר עבדתי עם אריק שרון – מדברים על ‎1993, אבל היו השנים ‎1990-1992 – בין ‎1990 ל-‎1992 בנינו ‎120 אלף יחידות דיור והחלוקה הייתה כזאת: אריק היה אחראי מהקו הירוק מערבה, וכצל'ה היה אחראי מהקו הירוק מזרחה. אני עם ‎60 אלף יחידות דיור.

חנין זועבי (בל"ד):  אתה מתנחל ואתה מדבר על סוציאליזם. כל הכבוד. אתה שודד קרקע ומדבר על סוציאליזם.

מירי רגב (הליכוד): עדיף להיות שודד מאשר בוגד.

היו"ר משה גפני: מירי, תעשי לי טובה. את דיברת בהתחלה. אני רוצה שכל חברי הכנסת ידברו ואני רוצה שנקיים דיון בנושא.

יעקב כץ: הגירעון בבנייה כרגע עומד על כמות של למעלה מ-‎100 אלף יחידות דיור. אין פתרון לא של העלאת ריבית או הורדת ריבית אלא צריכה להיות בנייה תקציבית כפי שהיה בזמנו של אריק שרון בשנים ‎1990-1992. צריך להרים מאה אלף יחידות דיור בבנייה תקציבית. היום צריך להחליט על כך שמדינת ישראל, כדי לסגור את הפער בין מה שנמצא לבין מה שצריך, צריך שממשלת ישראל תבנה בעצמה. ב-‎1990-1992 בנינו ‎120 אלף יחידות דיור וזה פתר בעיות גם ביש"ע וגם בארץ ישראל למשך שלוש שנים.

שלי יחימוביץ (העבודה): אין דבר כזה יותר. זה רק ‎BOT. אלה רק קבלנים פרטיים. אנחנו בעידן חדש. אגב, זה פוסט ציונות.

יעקב כץ: כולם אתי. אני גם מתנחל וגם עשיתי את זה. ‎60 אלף יחידות ביש"ע ו-‎60 אלף במערב, והקמנו מדינה. כל הצעה אחרת היא הצעה שקרית. מה שראש הממשלה לוחש לאוזנו של זה שלא יבנה ולא יבנה, ודאי שזה לא תורם.

היו"ר משה גפני: הצעה מצוינת. דרך אגב, אתה אמרת שאתה בנית ביש"ע והוא בנה בארץ ישראל. אתה לא שמת לב למה שאמרת.

יעקב כץ: לא איכפת לי איך תקרא לזה. העיקר שבנינו.

יעקב "כצ'לה" כץ. גם מתנחל וגם קומוניסט

מי פה הבועה האמיתית?

בשנים האחרונות נשמעות בתקשורת יותר ויותר טענות נגד תל אביב. ולמרות שקל להבין מדוע שתיית אספרסו נתפסת כאקט אנטי ציוני, האמת היא שרוב התל אביבים הם אזרחים נאמנים שמשרתים בצבא ואוהבים את המדינה בכל נפשם. קשה לראות מדוע תל אביב נחשבת לסכנה קיומית עבור ישראל – אבל אי אפשר להגיד את אותו הדבר על זכרון יעקב.

תושבי זכרון חיים להם בבועה שלהם, שותים כל היום יין כאילו אין מלחמה מסביב ולא חושבים לרגע לשאת בחלק מהנטל. כל אחד שהסתובב בזכרון יעקב בזמן מבצע עופרת יצוקה, כשתושבי הדרום נאלצו לרוץ למקלטים עשר פעמים ביום, ראה שהחיים באותה מושבה נהנתנית נמשכו כרגיל. טיפה של הזדהות או סולידאריות לא הורגשה ברחובות זיכרון גם כשהקסאמים הגיעו עד לבאר שבע ואשקלון. נראה כי מבחינת הזיכרונים, כל שאר המדינה יכולה ללכת לעזאזל. הם לא חושבים שהדבר נוגע אליהם.

תושבי זכרון מבלים בזמן שתושבי הדרום במקלט

למעשה, אין סיבה להיות מופתעים מההתנהגות של הזיכרונים. אחרי הכל, עוד בימי ראשית הציונות הם התרגלו לחיות על חשבונם של אחרים, והעדיפו לסמוך על התמיכה הברון דה רוטשילד במקום להזיז את התחת שלהם ולעבוד. חוסר הפטריוטיות של הזיכרונים נחשף בצורה ברורה ביותר בפרשת מחתרת ניל"י, שחבריה ספגו ביקורת רבה וסבלו מחוסר שיתוף הפעולה של שכניהם. שרה אהרונסון ידעה מה היא עושה כשירתה בעצמה לאחר שהטורקים תפסו אותה – היא הבינה שאין סיכוי כי תושבי זכרון ייצאו להגנתה.

כן, בניגוד למה שטוען פרופ' ארנון סופר – אותו שד דמוגרפי המתריע מעל כל במה כי בשנת 1998 ישיגו הערבים רוב במדינת ישראל – אין זו תל אביב שמהווה איום על הפרויקט הציוני, אלא זיכרון יעקב. אם לא נפנים עובדה זו בהקדם ונפנה את המשאבים הנחוצים להתמודדות עם אותו סרטן ממאיר, גדלים הסיכויים שזכרון תביא בסופו של דבר לחורבן בית שלישי.