היו"ר של הוועדה שלא רצינו קורא לנו להילחם עבור ההמלצות שלא ביקשנו. בטח, אנחנו כבר באים

"יותר מדי פוליטיקה עכורה שגשגה על המצע היצרי של קווי השבר המסורתיים, בעת שרוב רובו של הציבור התמודד בחריקת שיניים עם מצוקות היום יום. אותן מצוקות שבאות לידי ביטוי פרוזאי במינוס החודשי, בתקווה הנבגדת לקורת גג הולמת, בניפוץ האשליה הקולקטיבית ש'יהיה בסדר', באיזשהו עתיד שבינתיים חלף לו והשאירנו מאחור"

מה זה? אי שם, בשמיים? האם זה ציפור? האם זה מטוס? האם זה הרומן החדש של עמוס עוז? לא, זהו דו"ח ועדת טרכטנברג, aka הוועדה לשינוי כלכלי חברתי, שם הולם לפחות כמו בנק הפועלים. כבר מזמן נדמה לי שבכל יו"ר ועדה או שופט בדימוס מסתתר סופר שמחכה ליומו בשמש. מיותר לציין שפרופ' טרכטנברג לא עושה דבר כדי להפריך את החשד הזה.

אין טעם לצטט את כל המבוא של דו"ח ועדת טרכטנברג, אבל אני מבטיח לכם שהקטעים האחרים בו משעשעים לא פחות. המלצות הוועדה, למרבה הצער, לא משעשעות באותה המידה. החל מתחום החינוך, דרך הנדל"ן וכלה במהלכים להגברת התחרותיות, מדובר באוסף ממוחזר של רעיונות ותוכניות קיימות, שחלקן מעוכבות מסיבות שונות, חלקן זוכות לתמיכה ממשלתית בין כה וכה, ורובן ככולן לא נוגעות בבעיה האמיתית: הקיצוץ ההולך ונמשך בתקציבים הציבוריים למטרות חברתיות ושחיקת מדינת הרווחה עד עפר. וזה עוד מבלי להזכיר פסקאות בדו"ח שמביעות תמיכה בהפרטה של שירותים ממשלתיים, או מתפארות ברמתה של מערכת הבריאות, כאילו לא היה מאבק מתמחים מעולם.

פרופ' מנואל טרכטנברג. ספק כלכלן, ספק משורר

ניקח לדוגמה את ההמלצה של הוועדה להחיל את חוק חינוך חינם מגילאי 3 עד 5. ללא ספק, מדובר בהמלצה נהדרת, שוודאי תשמח את מי שלקח חלק במחאת העגלות והפגנות ההורים שהתרחשו במהלך אוגוסט. למעשה, בישראל קיים חוק חינוך חינם מגילאי 3 עד חמש כבר משנת 1984 – זה 27 שנים! החוק היה אמור להיכנס לפרישה מלאה בכל רחבי הארץ עד שנת 1990, אבל משרד האוצר הצליח לדחות את יישומו שש פעמים רצופות באמצעות  חוק ההסדרים.

 בסופו של דבר החוק הוחל בצורה חלקית בלבד בשנת 1999, באמצעות צווים מיוחדים שהוציא שר החינוך, אך מסוף 2001 ואילך היישום הוקפא שוב. כיום חל החוק רק על 37% מתוך הילדים בגילאים הרלוונטיים, כשליש מתוכם לומדים ברשתות חינוך עצמאי – כמו מעיין החינוך התורני ומוסדות לימוד אחרים של המגזר החרדי. בחוק ההסדרים לשנים 2010-2009 נקבע כי יישום החוק יידחה בעשר שנים נוספות.

 מועדי הדחייה ביישום חוק חינוך חינם לגילאי 5-3, מתוך מרכז המחקר והמידע של הכנסת:

"הרחבת שיעורי הלמידה והארכת יום הלימודים בגנים לגילאי 4-3 יתחילו מוקדם ככל האפשר, ויתבצעו בהתאם לקצב הקצאת התקציבים הנדרשים ולהכנת התשתית הפיזית המתחייבת".

 לא, הציטוט שמופיע לעיל אינו לקוח מתוך דו"ח ועדת טרכטנברג. הוא מופיע בדו"ח שהגיש כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל בראשות שלמה דברת, שידוע יותר כוועדת דברת. את הדו"ח הסופי הגישה ועדת דברת לממשלה אי אז בינואר 2005, והוא אושר ברוב מוחץ.

 "מתוך חשיבות שהממשלה מייחסת לרפורמה בחינוך, כיעד מרכזי ומועדף לשנים הקרובות בסדר היום הלאומי, ומאחר ומדובר ברפורמה חסרת תקדים בהיקפה ובחשיבותה לעתיד החינוך בישראל, הממשלה מטילה על שרי האוצר והחינוך להיכנס ללא דיחוי למו"מ רצוף, כן ואמיתי עם ארגוני המורים וההסתדרות, מתוך שאיפה ליישם ולבצע את הרפורמה בהסכמה ובשיתוף פעולה" – כך נכתב בהחלטת הממשלה שעסקה בדו"ח, וכך קרוב לוודאי ייכתב בהחלטת הממשלה שתעסוק בהמלצות של ועדת טרכטנברג. מכאן ועד להפעלת חוק חינוך חינם לגילאי 5-3, כפי שההיסטוריה מראה, יש דרך ארוכה למדי.

 דיור: מיישר קו עם הממשלה

בתחום הנדל"ן נדמה שהוועדה פשוט מאוד לקחה את כל ההצעות והרעיונות שמקדמת כיום הממשלה בין כה וכה, וארזה אותם בחבילה אחת. הוד"לים של נתניהו, אותן ועדות לדיור לאומי שאמורות לאשר תוכניות בנייה מבלי לבדוק את ההשפעות הסביבתיות שלהן, הן חלק מרכזי בתוכניות הדיור של טרכטנברג. גם יתר ההצעות בתחום – כמו הפחתת מחיר המינימום במכרזים של מינהל מקרקעי ישראל, עידוד להקמת דירות קטנות והקמה של מעונות סטודנטים – נבחנות בין כה וכה, וחלקן כבר מקודמות על ידי הממשלה. לא ברור אם ההצעות האלה באמת יסייעו לפתור את משבר הדיור במדינה, או שמא רק יזרימו כסף לכיסם של קבלנים גדולים ומתווכים אחרים, אבל אפשר לקבוע בוודאות שלא היינו צריכים ועדה מיוחדת כדי שתציע לממשלה את מה שהיא בלאו הכי מתכוונת לעשות.

כמובן, את המהלך האפקטיבי ביותר שניתן לעשות – הקמה של דיור ציבורי מתוך תקציב המדינה, כפי שעשתה ישראל בעבר – הוועדה כלל אינה שוקלת. במקום זה היא מציעה להגדיל את התקציב לסיוע במשכנתאות – תקציב שכלל לא בא לידי ביטוי, מכיוון שהמשכנתאות שמציעה המדינה הן בריבית גבוהה יותר מזו שאפשר לקבל בבנקים! למעשה, כשבודקים את התקציב בסוף כל שנה ניתן לראות שסעיף זה כלל לא ממומש, לרוב האוצר מעביר את הכסף ממנו לתקציב משרד הביטחון.

 תעריף המים כמשל

 אחת הנקודות אליהן התייחסה ועדת טרכטנברג היתה הזינוק בתעריפי המים שמשלמים אזרחי ישראל. משק המים בישראל עבר רפורמה בעשור האחרון, במהלכה הוצאה האחריות על אספקת המים לתושבים מידי הרשויות המקומיות, והועברה לתאגידים עצמאיים שכפופים לרשות המים. המהלך לווה בזינוק של כ-40% בתעריפי המים שמשלמים האזרחים. הנימוק להתייקרות היה החסך בהשקעה בתשתיות המים בעשורים האחרונים, והצורך להשלים את הפער שנוצר. ועדת טרכטנברג סומכת את ידיה על ההתייקרות, וטוענת כי היא מחויבת המציאות.

 אלא שמבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, לא מסכים עם טענות הוועדה. בדו"ח מיוחד שהוציא המבקר בשנת 2009, שסקר את האופן שבו נקבעים תעריפי המים, נקבע כי:

 "לדעת משרד מבקר המדינה, אי-קיומה של תוכנית אב למשק המים, מונע את הגדרת הצרכים הכוללים של משק המים בראייה כוללת לטווח ארוך, את ההוצאות הכרוכות בפיתוחו, ואת התיעדוף הנדרש בקביעת אילו יעדים בתכנית יוקדמו לראש סדר העדיפויות".

 "נראה, כי התעריף החדש אמור לממן, בין היתר, גם את המרכיבים שקודם לכן תוקצבו בנפרד על ידי משרד אוצר, ואף את חוסר היעילות שבהקמתם של תאגידי מים במספר העולה על הנדרש".

 "מן הראוי, שהחלטות בדבר העלאת תעריפי המים תתקבלנה לאחר שווידאו, כי נעשתה בדיקה יסודית של הנתונים ומרכיבי התעריף, לאחר גיבוש תכנית אב ולוחות זמנים לסגירת פערי העבר. יתר על כן, בהיות המים מוצר קיומי לכל תושב במדינה, העלאה בשיעור ניכר של תעריפי המים עלולה לפגוע בצורה קשה באוכלוסיות מעוטות יכולת וחלשות בחברה".

כמובן, מאז דו"ח המבקר לא גובשה תוכנית אב ולא נקבעו לוחות זמנים לסגירת פערי העבר. למרות זאת סברו חברי ועדת טרכטנברג כי ההתייקרות היא מוצדקת. האם הגיע לידיהם מידע שלא היה זמין למבקר? האם הצליחו חברי הוועדה, בפרק הזמן המצומצם שעמד לרשותם ולמרות מגוון הנושאים על השולחן, לגבש תמונת עולם רחבה ומדויקת יותר מזו שהצליח מבקר המדינה, שבחן את שאלת תעריפי המים בלבד? לטרכטנברג פתרונים. בכלל, עד כמה שידוע לי, מרכז השלטון כבר הגיע להסכם עם משרד האוצר, לפיו האחריות על התאגידים תחזור לרשויות המקומיות, והם יפעלו כתאגידים עירוניים. סתם לידיעת הוועדה.

 עוד מאותו הדבר

אבל כל זה ממש לא משנה, בגלל שאפילו טרכטנברג עצמו לא בטוח שההמלצות שלו אכן ייושמו. בפוסט מיוחד שעלה לבלוג של צוות מנו לפני פרסום הדו"ח, הוא כותב:

"השינוי לא יהיה מיידי. כל אחד מבין שוועדה שפועלת בפרק זמן כה קצר ובלחצים כה כבירים לא יכולה להביא מזור וישועה. זהו לא תפקידה. אנחנו נעזור ונביא המלצות לצעדים ממשיים – אבל באותו רגע המלאכה רק תתחיל. נדרשת התגייסות מסיבית של עם ישראל כדי לקדם את האג'נדות שיהיו גלומות בדו"ח. אנחנו רק יכולים לכתוב את פרק המבוא של מה שצריך לקרות כאן"

הפסקה הזאת, בעיני, היא הציניות בהתגלמותה. היו"ר של ועדה, שרוב משתתפי המחאה התנגדו להקמתה, מגיש המלצות שאינן מטפלות באף אחת מהבעיות אליהן התייחסה המחאה, וקורא למוחים להתגייס כדי לוודא שהממשלה – שמינתה אותו לתפקיד מלכתחילה!! – תיישם אותן. כלומר, הוא רציני, או שהוא סתם צוחק עלי?

"אני מודה ומתוודה: אני חסיד של כלכלת שוק ואני מאמין בה. כל אחד מאיתנו רוצה להיות אדון לעצמו ולא להיות כפוף למערכת שקובעת מה יעשה ואיך יתפרנס. כל אדם רוצה להתקדם בחיים – גם בפן הכלכלי־חברתי, ובלבד שהתקדמות זו תהיה כתוצאה מתגמול הוגן על מאמץ ויכולת. המאה ה־20 הפכה לבית קברות עצום לקורבנות של הניסיונות לכפות על האנושות אידיאולוגיות ששללו את טבע האדם – והתרסקו. לזה לא ניתן יד".

והפסקה הזו, מאותו פוסט מדובר, מבהירה יותר מכל מדוע הוועדה בראשות טרכטנברג לא יכולה להביא לשינוי אמיתי בהתנהלות הכלכלית של מדינת ישראל, ומדוע אין קשר בין ההמלצות שלה לבין הדרישות של המחאה החברתית. אחרי כל, מהו אותו "טבע האדם" עליו מדבר טרכטנברג? יצר התחרות? הרצון למקסם את הרווח האישי שלו? בין השורות ניתן לקרוא את אותה אידיאולוגיה ניאו ליברלית שקובעת את המדיניות הכלכלית בישראל בעשורים האחרונים. ולכן אין זה מפתיע שמייד לאחר מופיעה אותה אזהרה ידועה מפני הידרדרות למצבה של רוסיה הקומוניסטית, כאילו הבחירה היחידה היא בין שתי האופציות האלה.

אמנם לא יצא לי לחיות במאה ה-20 כל כך הרבה שנים כמו פרופ' טרכטנברג, אבל אני עדיין זוכר שהיו שם מדינות כמו שוודיה, פינלנד ונורווגיה, ששרדו היטב את המעבר למאה ה-21. דווקא ארה"ב, שאינה חשודה בסוציאליזם מסוג כלשהו, היא זאת שנמצאת כיום במשבר. וזו אולי הדוגמה הטובה ביותר לאן שיכולים להוביל אותנו אלה שהם "חסידים של כלכלת השוק". אבל לזה, כך לפי דו"ח טרכטנברג, אין לוועדה בעיה לתת יד.

גילוי נאות: הפוסט התפרסם בגרסה מעט שונה גם באתר "צדק חברתי"

רק בריאות: על מאבק הרופאים המתמחים והמחאה החברתית בישראל, שהם בעצם אותו המאבק

בין השנים 2003 ל-2006 שימש ח"כ דני נוה מהליכוד בתפקיד שר הבריאות של מדינת ישראל. לאחר שעזב את הכנסת בשנת 2007 מצא נוה תפקיד חדש בשוק הפרטי: הוא הצטרף לקבוצת העסקים של נוחי דנקנר, והקים בשיתוף עם כלל ביטוח קרן השקעות שמשקיעה בחברות של ציוד רפואי ובמיזמים רפואיים ברחבי העולם.

כמובן, זכותו המלאה של דני נוה להתפטר מהתפקיד הציבורי שלו ולעבור לאיזה תפקיד שירצה במגזר הפרטי, בוודאי אם תפקיד זה מציע תגמול גבוה בהרבה משכרו כחבר כנסת. למעשה, גם לרופאים ולמתמחים במדינת ישראל אמורה להיות שמורה את אותה הזכות.

אך נדמה שהממשלה לא מתייחסת לזכויות הרופאים באותו הכבוד. במאבקה למנוע את התפטרות המתמחים ביום ראשון השבוע, גייסה המדינה את בית הדין לעבודה, שפסק כי מכתבי ההתפטרות שהגישו המתמחים, שהוגשו באופן קולקטיבי, אינם חוקיים, ולהתפטרות עצמה אין תוקף. ההחלטה עצמה סייעה למדינה לדחות מעט את המשבר במערכת הבריאות, אך מאז החלו המתמחים להגיש את מכתבי ההתפטרות מחדש, ונכון ליום חמישי, כ-500 מהם כבר נמסרו למנהלי בתי החולים.

על מה המאבק?

מערכת הבריאות במדינת ישראל הפגינה עמידות יחסית בפני הגזרות והקיצוצים שחלו במשך השנים, לפחות עד העשור האחרון. אבל מתחילת שנות ה-2000 הפחיתה ישראל את רמת ההשקעה שלה בבריאות, והיא כיום נמוכה משמעותית מחציון המדינות בארגון OECD.

ההוצאה הלאומית לבריאות כ-%, מתוך נתוני הלמ"ס:

אז מה זה בעצם אומר? טוב ששאלתם. זה אומר שבעשור האחרון המדינה משקיעה פחות ופחות בבריאות של כל אחד מאיתנו, לפחות באופן יחסי לרוב המדינות המערביות. אנחנו מרגישים את זה בצפיפות בבתי החולים ובסל התרופות המצטמק. אנו מרגישים את זה בירידה מ-2.8 מיטות אשפוז ל-1,000 נפש בתחילת שנות ה-80 ל-1.9 מיטות אשפוז ל-1,000 נפש בשנת 2010. אנו מרגישים את זה במחסור בציוד רפואי ובמצוקת כוח אדם. הרופאים והמתמחים מרגישים את זה בשכר עלוב ובשעות עבודה בלתי אפשריות.

בנוסף, אנחנו מרגישים את זה בכיס שלנו. כי כשהמדינה משקיעה פחות ופחות בבריאות שלנו, אנחנו נאלצים להשלים את הפער באופן פרטי. כי בזמן שהממשלה מצמצמת את רמת ההוצאה הציבורית על בריאות – כלומר את כל שירותי הבריאות שניתנים באמצעות מערכת הבריאות הציבורית, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוקים נוספים – רמת ההוצאה הפרטית על בריאות עולה.

ההוצאה הפרטית על בריאות משקפת את כל שירותי הבריאות הניתנים באופן פרטי – כולל ביטוחים משלימים למיניהם, רפואת שיניים ועוד. לפי נתוני הלמ"ס, מתוך סך ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל בשנת 2009, 59% מהסכום מומנו מתקציב ציבורי, לעומת 41% במימון פרטי. אמנם, מדובר ביחס יותר טוב מארה"ב, למשל, שם רק 48% מההוצאות על בריאות מגיעות ממימון ציבורי, או צ'ילה, שם השיעור הוא 47%, אבל מדובר בפער גדול מאוד מממוצע מדינות ה-OECD, בהן ההוצאה הציבורית על בריאות מגיע ל-72% מסך כל ההוצאות על בריאות. כלומר, לא מספיק שבישראל משקיעים בסך הכל פחות בבריאות ממדינות המערב, גם חלק יותר גדול מאותה השקעה מגיע ממקורות פרטיים!

הסכם הרופאים החדש: בדיחה עצובה למדי

נדמה שאין כמעט צורך לומר שההסכם החדש שנחתם עם ההסתדרות הרפואית לא נותן פתרון לאף אחת מהבעיות האלה. טענות משרד האוצר בנוגע להעלאה של עשרות אחוזים בשכר הרופאים הן לא פחות ממופרכות. עלות ההסכם לפי האוצר היא 2.7 מיליארד שקל לתשע שנים, כלומר כ-300 מיליון שקל בשנה. עלות השכר השנתית של הרופאים במדינת ישראל מגיעה ל-5.5 מיליארד שקל. כלומר, כל התוספת השנתית משקפת כ-5% מסך עלות השכר השנתית. המספרים האלה פשוט לא מסתדרים.

האמת היא שהאוצר משתמש בכל מיני טריקים כדי לנפח את שכר הבסיס של הרופאים על ידי שינוי המבנה שלו, מבלי להוסיף למערכת שום כסף נוסף. טריק אחד כזה הוא התוספת השקלית לשנת 2012. לפי ההסכם שנחתם, הרופאים יהיו זכאים לתוספת שקלית שתשולם בהתאם לטבלה הבאה:

אלא שהסעיף הבאה מעדכן את התוספת שמקבלים הרופאים בהתאם להסכם משנת 2000 – ומפחית אותה כמעט באותו הסכם שהוא מעניק בתוספת של 2012!! ההבדל היחידי בין התוספות היא שהתוספת של 2012 נחשבת לצורך חישוב הפרשות לפנסיה, פיצויים וכו'. האוצר פשוט מעביר כסף מההסכם הקודם להסכם הנוכחי, אבל מכיוון שהוא מצרף את הסכום למה שמוגדר כשכר בסיס, הוא יכול מתייחס לזה כהעלאה של כמעט 10% בשכר הרופאים.

אמנם, התעריף המעודכן משפיע גם על השכר שהמתמחים מקבלים עבור תורנויות, מה שמאפשר לאוצר להציג זינוק של עשרות אחוזים בשכר החודשי. הסיבה לכך היא שחלק גדול מהשכר הכולל של הרופאים נובע מאותן תורנויות וכונניות, עבורן הם מקבלים תשלום גבוה פי כמה מיום עבודה. עם זאת, כנראה שגם התעריף החדש אינו אטרקטיבי במיוחד: העובדה היא שאחת המטרות המוצהרות של מאבק המתמחים הוא להוריד את מספר התורניות החודשי שבו הם חייבים. המתמחים טוענים כי בעומס העבודה הנוכחי הם אינם מסוגלים להעניק טיפול רפואי ראוי – לא משנה כמה כסף הם יקבלו עבורו.

אחד הסעיפים המשעשעים ביותר בהסכם החדש נוגע להפחתת מספר התורניות. לפי סעיף 21 בהסכם, תוקם ועדת ליווי משותפת להסתדרות הרפואית, למשרד האוצר, שתפקידה יהיה לעקוב אחר היישום של ההסכמות שהושגו, ולוודא שמספר התורנויות אכן הופחת. עם זאת, לפי סעיף 21.3 בהסכם, "במקרה שבדיקת הוועדה תעלה כי מספר התורנויות לא יופחת לכמות הנדרשת, תהיה לה סמכות לקבל את מלוא הנתונים ולברר מדוע לא יושמה ההפחתה". כלומר, לוועדת הליווי לא תהיה שום סמכות פעולה והיא לא תוכל לעשות כלום כדי לוודא שההפחתה אכן יושמה, אלא רק לברר מדוע היא לא יושמה.

מלבד התוספת השקלית, ההסכם מעדכן את שכר הרופאים כפי שמופיע בטבלת הבסיס בשיעור ממוצע של 4% בשנה במהלך שמונה השנים הבאות (וזאת על אף שההסכם יהיה בתוקף כמעט לתשע שנים). אלא שחלק גדול מעדכון זה הוא למעשה מנגנון למניעת שחיקה של השכר בגלל האינפלציה. אפילו ההסתדרות הרפואית, שטוענת כי מדובר בהסכם היסטורי, מודה במצגת שהפיצה בנוגע להסכם כי שיעור העלייה הריאלי בשכר יהיה נמוך בהרבה:

אמנם, ההסכם כולל מנגנון פיצוי במקרה של אינפלציה גבוהה במיוחד, אבל הוא מתייחס רק למקרה שהאינפלציה השנתית תהיה גבוהה מ-5%. במקרה כזה יקבלו הרופאים כתוספת את ההפרש בין האינפלציה בפועל ל-5%. כלומר, אם האינפלציה תהיה 6%, הרופאים יקבלו תוספת של 1%. לשם השוואה, בהסכם של שנת 2000 נקבע מנגנון דומה, אלא שאז האינפלציה חושבה לפי מקסימום של 4%, שמעליו קיבלו הרופאים פיצוי. וזאת על אף שבשנים שקדמו לבסכם של שנת 2000 האינפלציה הממוצעת היתה יותר גבוהה מהאינפלציה בשנים שקדמו להסכם הנוכחי. כלומר, גם בסעיף זה מדובר בהרעה של תנאי העבודה עבור הרופאים.

עוד דרך לנפח את שכר הרופאים היא התוספת הגלובלית המופיעה בסעיף 10 של ההסכם. לפי סעיף זה. "רופאים מומחים בבתי חולים בדרגות 4 עד 7+, למעט מנהלים, יהיו זכאים לתוספת גלובלית חודשית, שתשולם להם באופן קבוע מדי חודש, בגובה 10 שעות שיחושבו לפי מקדם עבודה של 1.25 מערך השעה, וזאת כתמורה עבור עבודה, ככל שתידרש ממנו, של עד 10 שעות נוספות באותו חודש".

מה הסעיף הזה אומר למעשה? הוא אומר שאם אתה רופא מומחה שעושה לפחות עשר שעות נוספות בחודש (כפי שעושים כמעט כל הרופאים המומחים), אתה לא תקבל עבורן תשלום כשעות נוספות – אלא כתוספת גלובלית שתצטרף לשכר החודשי. כלומר, מסגרת השכר שתקבל תגדל – כי כעת התשלום לא ייחשב כתשלום עבור שעות נוספות אלא כתוספת לשכר הבסיס – אבל סך השכר החודשי לא ישתנה, כי מקודם היית מקבל את אותו הסכום כשעות נוספות. בדומה לתוספת השקלית, מדובר בהעברה מסעיף לסעיף בתוך תלוש המשכורת – ולא בתוספת ממשית.

גם בפריפריה ימשיכו לסבול

בהסתדרות הרפואית טוענים כי ההסכם יביא בשורה אמיתית לפריפריה, שתושביה סובלים יותר מכל מהידרדרות מערכת הבריאות הציבורית. אבל לפי הנתונים שההסתדרות עצמה מפיצה, רק 4.83% מסך ההשקעה במסגרת ההסכם מיועדת לפריפריה! לפי אותה הטבלה, המתמחים יקבלו, מעבר לתוספת השכר הרוחבית, רק 0.17% מעלות ההסכם.

ההסתדרות הרפואית מתגאה בכך שהשיגה 1,000 תקנים חדשים למערכת – אבל ההסכם אינו מתקצב את התקנים, כך שהמשמעות של התוספת אינה ברורה דיה. מלבד זאת, לפי סעיף 18 בהסכם, "יובהר בזאת כי התוספת האמורה כוללת את כל תוספות התקנים שניתנו ושתינתנה לרופאים במהלך תקופת ההסכם.. לרבות תוספת התקנים בבתי החולים הממשלתיים עליהם החליטה הממשלה בהחלטה מספר 2719 מיום 27 בפברואר 2011". כלומר, התוספת כוללת תקנים שכבר הובטחו בעבר, והיא כל התוספת שתינתן עבור כל תשע שנות ההסכם. להסתדרות הרפואית לא תהיה שום יכולת לדרוש תקנים נוספים בעשור הקרוב.

לפי ההסכם, לרופאים לא תהיה שום אפשר לנקוט בצעדים ארגוניים במסגרת העבודה בתשע השנים הקרובות, והם מחויבים לשקט תעשייתי מלא. זאת בניגוד להסכם משנת 2000, שקבע מנגנון בוררות לצורך הסדרת מחלוקות בין הצדדים. באוצר ביטלו את המנגנון הזה מסיבה ברורה למדי: בשנת 2008 ניתן פסק בוררות בהתאם לאותו מנגנון להסדרת מחלוקות, שעידכן את שכר הרופאים בשיעור גבוה יותר מכפי שרצו באוצר. ההסכם הנוכחי מונע את האפשרות של תקלה מעין זו.

מאבק אחד

כיום, אחרי חודשיים של הפגנות, צעדות, עימותים וצעקות, ניתן לקבוע באופן ודאי שאחד המסרים העיקריים של המחאה החברתית היא הדרישה לשוב למודל של מדינת רווחה, שיכלול הגדלה של התקציבים הממשלתיים ליעדים חברתיים, מעורבות משמעותית יותר של המדינה בשוק התעסוקה ובמשק בכלל ופעולה נחרצת לצמצום הפערים העצומים בחברה הישראלית. מבחינה זו, אין ספק שמאבק המתמחים אינו מאבק נפרד ממחאת האוהלים, ואין זה מקרה ששני המאבקים הצודקים האלה התפתחו וצמחו זה בצד זה.

וכמו כל מאבק חברתי בכל מקום בעולם, מילת המפתח כאן היא סולידריות. חשוב לעודד ולתמוך במאבק המתמחים, להפיץ את המידע בנוגע לדרישותיהם ולשלב אותן בתוך המערך הכולל של המחאה החברתית. הזכות לטיפול רפואי הולם נמצאת בלב האידיאולוגיה של מדינת הרווחה, ומערכת הבריאות נמצאת כרגע באחד הנקודות הקריטיות ביותר בתולדותיה: הצלחה של מאבק המתמחים יכולה לסמן את נקודת השינוי שבה נעצרה ההידרדרות המתמשכת שלה; כישלון עלול להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של הרפואה הציבורית בישראל.

לעיון נוסף

* ההסכם המלא כפי שמופיע באתר ההסתדרות הרפואית

* דו"ח מרכז אדוה על ההוצאה הציבורית לבריאות בישראל

* נתוני הלמ"ס בנוגע להוצאה הלאומית על בריאות בישראל

* דו"ח של ה-OECD על ההשקעה הלאומית בבריאות בישראל

שרון גל בעוד ראיון נוקב