הקומדיה העצובה של חוק הדיור הציבורי

קבלו סיפור: בשנת 2008, עשר שנים אחרי שנחקק חוק הדיור הציבורי – חוק שמעולם לא יושם – הגיע ח"כ רן כהן, יוזם החוק, לפשרה עם משרדי האוצר והשיכון. לפי ההבנה בין הצדדים, כהן ישנה סעיפים מסוימים בחוק, שנועד לאפשר למי שמתגורר בדיור ציבורי במשך תקופה לרכוש את דירתו בהנחה משמעותית, וכן יסכים לדחות את תחילתו עד ינואר 2011. בתמורה התחייבה הממשלה כי החוק ייכנס באופן סופי לתוקף בתחילת 2011.

בעקבות ההסכם שנחתם בין כהן (וח"כ יורם מרציאנו) לבין הממשלה, עלה כהן בעצמו לדוכן הנאומים בכנסת, וביקש מהח"כים לתמוך בדחיית החוק בשנתיים נוספות. הדחייה נכנסה לחוק ההסדרים של 2010-2009, והחוק שוב לא יושם.

עברו שנתיים, רן כהן הספיק לפרוש מהכנסת, ואז הגיעו הדיונים על התקציב וחוק ההסדרים ל-2012-2011. וכמו בעשר השנים הקודמות, כלל משרד האוצר סעיף החוק ההסדרים שדוחה את יישום חוק הדיור הציבורי לשלוש שנים נוספות. כהן, שזעם על הפרת הסיכומים, הגיע לדיון של ועדת הכספים – הפעם כאזרח מהשורה – ושטח את טענותיו:

"באוגוסט לפני שנתיים, במהלך חקיקה לקראת קריאה שנייה ושלישית, באו אלינו מהאוצר וממשרד השיכון וביקשו הצעת פשרה: ראשית, נשנה את החוק כך שהדירות יימכרו לא רק על פי ותק, כפי שהיה במקור, אלא גם על פי מספר נפשות, והסכמנו, וגם על פי הפרדה בין פריפריה ומרכז, והסכמנו. הממשלה באה ביוזמתה ובהחלטה נחושה שהחוק ייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2011. זה היה חלק אינטגרלי של ההסכם. אני אומר לכם שאם מישהו כאן לא מאמין לי, שירים טלפון ליורם מרציאנו וישאל אותו האם אנחנו היינו מסכימים להסכם הזה בלי שהיה חלק אינטגרלי של ההסכם. כלומר, ב-1 בינואר 2011 החוק נכנס לתוקף"

התשובה של משרד האוצר לטענות האלה היא לא פחות ממדהימה. היועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד יואל בריס, מודה כי הטענות של רן כהן נכונות, וכי היתה הסכמה בין הממשלה לבין יוזם החוק לפיה בעקבות התיקונים והדחייה הנוספת, הממשלה תתמוך ביישום החוק. עם זאת, טוען בריס, "לא היתה כל הסכמה, במפורש או במשתמע, לשלול מן הממשלה את האפשרות לשוב ולקבוע את עמדתה באשר לחוק או באשר לתחילת החוק בתום תקופת הדחייה". מה שהיועץ המשפטי של משרד האוצר בעצם אומר הוא שהממשלה התחייבה לתמוך ביישום החוק, אבל היא לא התחייבה לעמוד בהתחייבויות שלה.

הדברים שאמר נציג משרד האוצר באותו דיון מופרכים עוד יותר, אם זה בכלל בגדר האפשר. לפי ראובן קוגן מאגף התקציבים באוצר, "העמדה המשפטית שלנו וגם העמדה המהותית שלנו היא שעם סיום תקופת ההסכם, תמו גם ההבנות בין הצדדים". כלומר, ההסכמות היו תקפות רק עד סוף 2010 – אותו פרק זמן שבו הסכים רן כהן לדחות את יישום החוק – וברגע שמגיעה תורה של המדינה לקיים את הצד שלה בהסכם, היא טוענת שכבר אין לו תוקף. הדבר מקביל למישהו שייקח הלוואה מהבנק לתקופה קבועה מראש, וברגע שיגיע מועד הפירעון הוא ייטען שחוזה ההלוואה התייחס רק לתקופה עד מועד הפירעון, ואין לו תוקף לאחר מכן.

רן כהן. כתב ספר שלם על הסאגה של חוק הדיור הציבורי

הדיור הציבורי כמשל

עבור מי שרוצה להבין את חלק מהשינוי האידיאולוגי-כלכלי שעברה מדינת ישראל בשישים ומשהו שנות קיומה, סוגיית הדיור הציבורי מספקת שיעור מאלף.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת בסביבות 50% מהבנייה למגורים בישראל היתה בנייה ציבורית, כלומר בנייה שנעשתה ביוזמת המדינה ובמימונה. בנייה זו התבצעה בעיקר על ידי החברה הממשלתית "עמידר", שהוקמה בשנת 1949, במטרה "לעסוק במפעלי בניין, פיתוח, אכלוס ואחזקה במדינה, לקדם ולעודד מפעלי בניין פיתוח ושיכון בכל דרך שהחברה תמצא לנכון".

עד סוף שנות ה-60 ירד שיעור הבנייה הציבורית מתחת ל-30% מכלל הבנייה למגורים, בין היתר בזכות התפתחות השוק הפרטי. לקראת שנות ה-70 החליטה המדינה לשנות גישה, ובמקום להשקיע בבניית דירות ציבוריות, היא החלה להעניק סיוע כספי לאזרחים כדי שירכשו או ישכרו דירה בשוק הפרטי. בעקבות גל העלייה של תחילת שנות ה-90 חזרה הממשלה לבנייה ציבורית למשך תקופה קצרה מאוד. עד סוף העשור ירד חלקו של הדיור הציבורי בישראל מסך הדירות במדינה לכ-6% בלבד.

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2001

מעניין לשים לב שמתוך שמונה המדינות עם שיעור הדיור הציבורי הנמוך ביותר (האחרונה היא יוון, עם 0%), חמש הן אותן מדינות שנמצאות כיום בלב משבר החובות לאירופה

ב-1997, שנה אחת לאחר שנכנס ללשכת ראש הממשלה בפעם הראשונה,  החליט בנימין נתניהו להפריט את פעילות הדיור הציבורי, ולהעביר את ניהול הדירות לחברות פרטיות. בתגובה להחלטה יזם ח"כ רן כהן מסיעת מרצ את "חוק הדיור הציבורי", שנועד לאפשר למי שמתגורר בדיור ציבורי במשך תקופה ארוכה לרכוש את הדירה שבה הוא גר בהנחה משמעותית של כ-85%. הכסף שייכנס לקופת המדינה כתוצאה ממכירת הדירות היה אמור להיות מושקע בבניית דירות חדשות, שייתנו מענה לרשימה המתארכת של זכאים לדיור ציבורי שאינם מקבלים כיום מענה.

החוק אושר בכנסת בשנת 1998, והיה אמור להיכנס לתוקף ב-1999. אלא שאז נכנס לתמונה משרד האוצר, שהחליט לדחות את יישום חוק הדיור הציבורי באמצעות חוק ההסדרים. ממועד אישורו בכנסת נדחה החוק יותר מחמש פעמים, לתקופות של שנה אחת עד שלוש שנים. חוק ההסדרים לשנת 2012-2011, כאמור, דחה את יישום החוק עד 2014.

השימוש של משרד האוצר בחוק ההסדרים כדי לדחות חוקים בהם אינו חפץ אינה עניין נדיר, ולמעשה, זוהי אחת המטרות העיקריות של חוק ההסדרים. חוק חינוך חינם לגיל הרך, למשל, אותו המליצה ועדת טרכטנברג ליישם בשנים הקרובות, אושר בכנסת עוד בשנת 1984, ומעולם לא יצא לפועל בזכות דחיות חוזרות ונשנות. המקרה של חוק הדיור הציבורי מקומם עוד יותר, מכיוון שהוא למעשה לא כרוך בהוצאה תקציבית מצד המדינה. המדינה לא צריכה להשקיע שקל אחד על מנת ליישם את החוק, להפך. החוק אמור להכניס כסף לקופת המדינה ממכירת דירות ציבוריות לדיירים, כסף שאמור להיות מושקע בבניית דירות חדשות.

לא שיקולים מקצועיים – אידיאולוגיה

מדוע רוצה משרד האוצר לדחות את יישום החוק? הטענה הרשמית של גורמים במשרד היא כי מלאי הדירות הציבוריות נמוך מאוד, ומכירת הדירות הציבוריות הציבוריות תקטין אותו עוד יותר. אבל אם המשרד באמת מודאג ממלאי הדירות הנמוך, מדוע הוא אינו מקצה סכומים בתקציב לטובת בנייה ציבורית, במטרה להגדיל את מלאי הדירות?

מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2004. "עמיגור" היא חברה לדיור ציבורי שבבעלות הסוכנות היהודית

האמת היא שמלאי הדירות הציבוריות במדינת ישראל מעניין את פקידי האוצר כקליפת שום, ואולי אפילו פחות. איך אפשר לדעת את זה? פשוט מאוד: בעשור האחרון, למרות שחוק הדיור הציבורי לא יושם, בכל זאת נערכו כמה מבצעים במסגרתם מכרה המדינה כ-33 אלף דירות ציבוריות לדיירים שהתגוררו בהן. מבצעי המכירות התבצעו בהתאם להחלטות ממשלה בנושא – לא במסגרת חקיקה מוסדרת – והכניסו בסך הכל כ-2.75 מיליארד שקל לקופה. אגב, מתוך אותן דירות נמכרו יותר מ-2,000 בשוק החופשי לפי המחיר הגבוה ביותר שיכלה המדינה לקבל – מבלי לתת שום הנחה לדיירים האמיתיים.

מתוך הסכום הזה, קצת יותר ממיליארד שקל עבור לסוכנות היהודית, שמחזיקה בחלק מהדירות באמצעות חברת "עמיגור". הסוכנות עצמה לא הסכימה להשתתף במתן הנחות לדיירים באותן דירות, ודרשה שהמדינה תפצה אותה עבור כל דירה שנמכרת בהנחה – כלומר שהמדינה תעביר לה את הסכום שמשקף את השווי המלא לדירה. 187 מיליון שקל הועברו לחברות הדיור העירוניות ממשלתיות "חלמיש" (תל אביב) ו"פרזות" (ירושלים).

הסכום הנותר, בניכוי ההוצאות על מבצעי המכירות, היו אמור ללכת לטובת רכישת דירות ציבוריות חדשות, במטרה להגדיל את המלאי. אבל סדרי העדיפויות של משרד האוצר שונים, וכך החליטו פקידי המשרד "להחרים" סכום של 438 מיליון שקל מתוך סך ההכנסות ולהשתמש בו למטרות אחרות. בסופו של דבר, מתוך הכנסות של כמעט 3 מיליארד שקל, רק 205 מיליון שקל הוקדשו לרכישת דירות חדשות. 

לאן הלך הכסף ממכירת הדירות הציבוריות – לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת:

הכנסות ממכירת דירות ציבוריות

2.75 מיליארד שקל

סכום שעבר לסוכנות היהודית

1.081 מיליארד שקל

עמלות ושומות

128 מיליון שקל

הכנסות משרד השיכון ממכירת הדירות

1.54 מיליארד שקל

הוצאות משרד השיכון על פעולות שיכון

680 מיליון שקל

רכישת דירות

דירות רגילות

120 מיליון שקל

דירות לנכים המרותקים לכיסא גלגלים

85 מיליון שקל

יתרה שנשארה בידי משרד השיכון

237.5 מיליון שקל

יתרה שהועברה לחברות עירוניות-ממשלתיות

187 מיליון שקל

יתרה שנשארה בידי משרד האוצר

438 מיליון שקל

לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת שממנו נלקחו נתונים אלה, שנכתב, אגב, בשבועות האחרונים, "עד לסיום כתיבת המסמך לא התקבלה תשובה ממשרד האוצר בדבר ניצול 438 מיליון שקל שהועברו אליו. יוזכר כי לפי החלטת הממשלה מדצמבר 1999, הסכום כולו אמור לשמש למימון פתרונות דיור קבע או פתרונות דיור לטווח ארוך לזכאים לדיור ציבורי".

הדו"ח הנזכר לעיל אמנם התפרסם רק בשבוע שעבר, אבל הבעיה שהוא מעלה ידועה היטב למי שמעורה בדיוני ועדות הכנסת. הנה לדוגמה ציטוט מתוך פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים בנושא שנערכה בסוף נובמבר 2010. הדובר הוא אורי אלדר, חבר פורום הארגונים החברתיים לביטול חוק ההסדרים:

"כמובן שהכסף הזה נכנס לתוך הבור של האוצר ולא השתמשו בו לאותה מטרה אותה קובע החוק, מכיוון שהחוק לא היה בתוקף. מי שרוצה לשים לב, בחוק יש סעיף שמחייב הקמת קרן ש-75 אחוזים מהסכום הנצבר ישמש להקמת דירות מחדש ו-25 אחוזים ישמשו לשיפוץ הדירות הקיימות שנמצאות עדיין בבעלות עמיגור ועמידר. הקרן לא הוקמה והכסף פשוט נעלם בידי האוצר"

אז לאן באמת הלך הכסף? אף אחד לא יודע, מלבד אולי כמה פקידים במשרד האוצר. הנה קטע נוסף, אחרון להיום, מדיון שנערך בוועדה לביקורת המדינה עוד ביולי 2009. חילופי הדברים הם בין ח"כ יואל חסון (קדימה) לבין ראובן קוגן, נציג אגף התקציבים במשרד האוצר.

היו"ר יואל חסון: כמה נשאר בקופת האוצר?

ראובן קוגן: בקופת האוצר אין כסף. חלק מהכספים בהתאם להסכם האחרון וגם בהתאם להסכמים הקודמים, חלק מהכספים הולכים למשרד האוצר, התמורה התחלקה – – –

היו"ר יואל חסון: אז חלק כן הלך לאוצר

ראובן קוגן: חלק מהכסף הולך לצרכי משרד האוצר.  ההסכם האחרון דיבר על 25% ו- 75%, כאשר 75% מהכסף הולך בהתאם להסכם שנתחם בין שר השיכון לבין שר האוצר, זה 25% הולכים למשרד האוצר – – –

 היו"ר יואל חסון: מה אתם עושים בכסף?

 ראובן קוגן: למדינת ישראל יש צרכים אחרים. שיכון זו בעיה אחת מכל הבעיות שהמדינה מתמודדת איתן

אי אפשר שלא לגחך למשמע התגובה של משרד האוצר. למדינת ישראל יש בעיות אחרות להתמודד איתם מלבד הדיור הציבורי, זה נכון, אבל ממשלת ישראל החליטה בעבר להקצות את כל הכסף ממכירת הדירות הציבוריות לטובת הקמה ורכישה של דירות חדשות. באיזו סמכות משרד האוצר מחליט להפנות את הכספים הללו לטובת מטרות אחרות?

אבל האמת היא שמדובר בתשובה הקבועה של משרד האוצר לדרישה להקצות כספים למטרות חברתיות כלשהן. כך, לפי האוצר אי אפשר לתת העלאות שכר לרופאים, כי מצבם של העובדים הסוציאליים הרבה יותר גרוע. ואי אפשר לתת העלאות שכר לעובדים הסוציאליים, כי צריך להשקיע יותר בחינוך. ואי אפשר להעביר כסף לחינוך, כי מה שחשוב באמת זה להשקיע בתשתיות הציבוריות. אבל כשמגיע תורן של התשתיות הציבוריות, מסתבר שהאוצר שומר את הכסף כדי להשקיע במערכת הבריאות הציבורית, וכך חוזר חלילה.

למעשה, אם להאמין לטענות האוצר, הבעיה של מדינת ישראל אינה שפקידי המשרד הם אטומים מבחינה חברתית – אלא שהם יותר מדי מודעים לבעיות החברתיות, לפערים ולקשיים של השכבות החלשות. פקידי האוצר כל כך רגישים למצוקות, שהם אינם מסוגלים להוציא ולו שקל אחד לטובת מטרות סוציאליות, מחשש שההוצאה תבוא על חשבון מטרות סוציאליות אחרות. באופן כמעט פלאי, הדילמות האלה אינן מעכבות את האוצר כשהוא יוזם הפחתה של מס החברות, הטבות מס לאלפיון העליון או מענקי עתק לחברות ענק כמו אינטל. ואולי הגישה הזאת מספקת רמז לשאלה לאן הלך הכסף.

מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לעיין בספרו של רן כהן – "המלחמה על הבית – מהלכיו של חוק הדיור הציבורי" – שהתפרסם בהוצאת חמד בשנת 2008


30 תגובות on “הקומדיה העצובה של חוק הדיור הציבורי”

  1. עדו הגיב:

    על אשכול אמרו שהוא הבטיח אבל לא הבטיח לקיים. משום מה הוא מצטייר בדיעבד כהרבה יותר ישר ממה שמקובל היום.

  2. goliath הגיב:

    אני חולה על אשכול. הוא ראש הממשלה הכי מצחיק שהיה פה

  3. עידן לנדו הגיב:

    מעולה. תודה רבה.

    תוכל אולי לפרט יותר על המיליארד שעבר לסוכנות? איך אפשר לעמוד בתנאי החוק כששליש מהכסף מגיע לסוכנות? האם הסוכנות – על פי החוק הדיור הציבורי – אמורה להשתתף בחידוש מלאי הבנייה הציבורית? ואיך בדיוק אפשר לפקח על זה?

    ככל הידוע לי, הסוכנות היהודית מתרכזת בבנייה בשטחים, באמצעות החטיבה להתיישבות יהודית. בזהירות הנדרשת כדאי לשאול: האם ייתכן שכספים שהמדינה קיבלה ממשתכני הדיור הציבורי ושהיו אמורים להיות מושקעים בחידושה, התגלגלו לבנייה בשטחים ("חצי-ציבורית", בתנאי הסובסידיה המועדפים שם)? הנה נושא לתחקיר.

    • goliath הגיב:

      הנה, הדברים הבאים מהישיבה של יואל חסון יבהירו את העניין:

      היו"ר יואל חסון: כמה כסף היא (כלומר, הסוכנות) קיבלה עד עכשיו?
      ראובן קוגן: על פי הנתונים שקיבלנו זה סך של מיליארד שקל עד ‎2006. אני מניח שהיום זה עומד על סך של מיליארד וחצי.
      היו"ר יואל חסון: זה מעניין, כי הסוכנות טוענת שהיא בפשיטת רגל. אז איפה הכסף?
      ראובן קוגן: אני לא יודע מהן ההוצאות האחרות של הסוכנות וכיצד היא מתאזנת.

      ומכאן זה שוב התשובה שלי:
      הסוכנות עצמה לא אמורה להשתתף בבנייה הציבורית לפי החוק, והיא גם לא הסכימה להשתתף בהנחות -בגלל זה המדינה נאלצה להעביר אליה את הכסף. כלומר, אם הסוכנות מכרה דירה ציבורית בהנחה של 80% – המדינה העבירה לה את ההפרש (כלומר, 80%) מתוך ההכנסות שהתקבלו ממכירת הדירות האחרות. בגלל זה הנתח של הסוכנות בסך ההכנסות הרבה יותר גדול מנתח הדירות שהיא מחזיקה או מכרה בפועל.

      בנוגע לנושא לתחקיר – אני משאיר בינתיים את מה שמתרחש מעבר לקו הירוק לטיפולך… נדמה לי שאתה מתמצא בתחום הרבה יותר ממני….

      • עידן לנדו הגיב:

        תודה. עדיין יש תמיהות לגבי הסידור העקרוני. אולי אין לך תשובות, אני פשוט מעלה אותן לטובת הדיון.

        האם הסוכנות היתה חלק מן ההסדר הראשוני שנקבע בחוק הדיור הציבורי? אני מניח שבדרך זו או אחרת, היא היתה, כי היו בבעלותה דירות כאלה. האם הסוכנות היתה אמורה להשתתף בהנחות, כמו משרד השיכון? גם אם החוק מוקפא, לא ברור לי איך זה מתיר לסוכנות לתבוע כספים שאמורים להישאר במשרד השיכון. הכספים האלה הרי אבודים – אי אפשר יהיה להחזיר אותם לעולם לטובת בנייה ציבורית. זאת השערורייה.

        • goliath הגיב:

          אוקי, אז ככה: החוק עצמו לא רלוונטי לדיון, מכיוון שהוא מעולם לא יושם. ההעברה של הכספים לטובת הקמת דיור ציבורי חדש אמורה להתבצע בהתאם להחלטת ממשלה מ-1999, אותה שנה שבה גם נחתם ההסכם עם הסוכנות. על ההסכם עצמו חתם שר האוצר דאז וח"כ נמרץ בהווה, מר מאיר שטרית. מהבחינה הזו אין כאן עבירה על החוק או משהו כזה, אלא אותה פוליטיקה ישנה ואינטרסים פרטניים שמעוותת את הקצאת המקורות במדינה מאז ומתמיד.

          על ההסכם עצמו מתח מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ביקורת חריפה בדו"ח משנת 2003. כמובן, לא נעשה דבר בעניין. לפי הסוכנות עצמה, "הכספים שהעבירה הממשלה לסוכנות משמשים להמשך הפעילויות הלאומיות שמבצעת הסוכנות בתחומי העלייה והקליטה, החינוך היהודי-ציוני בעולם וצמצום פערים בחברה הישראלית". אני מניח שבין השורות אפשר לקרוא את ההשקעה בהתנחלויות ובתשתיות בשטחים, אבל מכיוון שאין לי את דו"חות הסוכנות מולי, אני לא יודע בוודאות. בכל מקרה, הנה כתבה אחת על הסיפור משנת 2006:

          http://www.themarker.com/markets/1.377566

          והנה עוד כתבה אחת על המחדלים של הדיור הציבורי, כולל ההסכם עם הסוכנות, מתחילת השנה הנוכחית:

          http://www.haaretz.co.il/misc/1.1158121

          כרגיל בישראל, אין צורך לעשות תחקירים מעמיקים. רוב האינפורמציה ידועה לכולם, וזה בדיוק מה שמתסכל בסיפור. אגב, אין כזה דברים "כספים שאמורים להישאר במשרד השיכון". האוצר שולט בתקציב ביד רמה, ועושה איתו מה שהוא רוצה. לצורך העניין, גם כספים שאמורים להישאר במשרד השיכון נמצאים תחת האחריות של חשב המשרד – שהוא כמובן איש של משרד האוצר וכפוף לחשב הכללי.

      • דובי הגיב:

        עידן, הסוכנות אינה גוף של המדינה, ולכן חקיקה לא יכולה לשלול ממנה את זכויות הקניין שלה (אלא אם מכריזים על הפקעת זכויותיהן, מה שכרוך בתהליך מסובך מן הסתם). בחינה של החוק המקורי מעלה את סעיף 10ה, כדלהלן:

        "הוראות סעיף זה לא יחולו לגבי כספים שהתקבלו ממכירת דירות ציבוריות שבבעלותן או בחכירתן של הסוכנות היהודית לארץ ישראל או של המגבית המאוחדת לישראל או בניהולה של חברה בשליטת הסוכנות, הסוכנות היהודית לארץ ישראל או בשליטת המגבית המאוחדת לישראל, ובלבד שחברה כאמור בסעיף קטן זה, תשקול ייעוד הכספים שהתקבלו אצלה ממכירת דירות ציבוריות לפי חוק זה, למטרות האמורות בסעיף קטן (ג)."

        סעיף 10 ככללו הוא הסעיף שמדבר על הקמת הקרן לדיור ציבורי. משמע, הסעיף שלעיל קובע כי הכנסות ממכירת דירות שבבעלות הסוכנות היהודית לא תגענה בין כה וכה לקרן לדיור ציבורי. סעיף 12(א), שבוטל בשנת 2008, קבע כי "הבעלים או החוכרים של דירה ציבורית שאינם המדינה או חברה ממשלתית או חברה עירונית, הסבורים כי נפגעו כתוצאה מביצוע הוראות חוק זה, יקבלו מהמדינה פיצויים בשל הפגיעה." בסעיף קטן ב' מובהר שהפיצוי יהיה בדומה לאמור ב"חוק כביש ארצי לישראל" (כביש 6?). כאמור, הסעיף הזה בוטל ב-2008. בדקתי את הצעת החוק לתיקון, ואין בדברי ההסבר כל סיבה לסעיף 6 שמציע לבטל את הסעיפים הללו (שזה יותר טוב מאשר סעיף 7, שפשוט לא מופיע כלל בדברי ההסבר. אגב, על פי הערכת משרד האוצר, עלות הצעת החוק הזו היא "מאות מיליוני שקלים" – לא ברור לי למה, אם החוק נותן רק הכנסות…).
        כמובן, מכיוון שמדובר ברכוש של הסוכנות, אם המדינה מחליטה למכור אותו, היא חייבת לפצות את בעל הרכוש במלוא שווי הרכוש. לא הייתי מבטל מראש את האפשרות שהמדינה בחרה למכור דווקא דירות של הסוכנות כדרך להעביר כספים אליה בלי להצהיר זאת במפורש.

      • איתי הגיב:

        (דובי, למיטב הבנתי במהלך הדיונים על החוק הובאו מספר הערכות לגבי ההפסד\הרווח הצפוי מהחוק, מהאוצר ומשאר הגורמים, ובכל אחד מההערכות חושב מקבץ רכיבים אחרים של התהליך כולו — רק ההנחה, הקניה ללא המכירה וכו')

        • goliath הגיב:

          רציתי רק להעיר שכל פעילות המכירה של דירות ציבוריות לא התבצעה לפי החוק, שמעולם לא נכנס לתוקף, אלא לפי הוראות שהוציא שר השיכון (או האוצר), כך שהדיון בסעיפי החוק הוא לא ממש רלוונטי. הכספים שהועברו לסוכנות הועברו בהתאם להסכם שחתם שטרית, כשהיה שר אוצר בשנים 1999-1998, עם הסוכנות. מכיוון שאין לי את ההסכם מולי (מישהו יודע איך ניתן להשיג אותו?), קשה לדעת מה בדיוק היו הסעיפים שלפיהם הועבר הכסף.

          בנוגע לסוכנות עצמה: היא מחזיקה בדירות באמצעות החברה הבת עמיגור, שהוקמה בשנת 1972 ונמצאת בבעלותה המלאה. גם חברת עמידר, שהוקמה בשנת 1949, הוחזקה בהתחלה ב-50% על ידי הסוכנות, ורק לאחר מכן עברה לבעלות מלאה של המדינה. לפי האתר של עמיגור: "בשנת 1999 חתמה הסוכנות היהודית עם ממשלת ישראל הסכם, לפיו עמיגור תשתלב במבצע מכירת דירות בהנחה לדיירים בדיור הציבורי. במהלך מבצעי מכירות, "הבית שלי", "קנה ביתך" "כאן ביתי" ו-"דירה משלי", מבצעים אשר העניקו הנחות על פי קריטריונים משתנים, מכרה עמיגור למעלה מ- 10,000 יחידות דיור לאלפי משפחות שהפכו לבעלי בית לראשונה בחייהם ועם יכולת להוריש דירות לילדיהם. כל ההכנסות ממכירת הדירות שבבעלות הסוכנות היהודית עברו למימון תקציבי הסוכנות היהודית".

          ואיתי – אהבתי מאוד את הציטוט של סמי שלום שטרית. זאת בהחלט סיבה טובה מאוד

    • איתי הגיב:

      עידו, יכול להיות שמה שאתה בעצם מנסה להבין, הוא מדוע מלכתחילה היו דירות רבות בידי הסוכנות?
      כי זה בהחלט משהו שאני לא לגמרי מבין.

      • עידן לנדו הגיב:

        חזרתי קצת באיחור. תודה לכל המתעמקים. מכל העניין עולה איזו אנומליה בסיסית, שחלק ניכר מן הדיור הציבורי נמצא בידי גוף – הסוכנות – שבעצם חוק הדיור הציבורי לא חל עליו (הוא לא חייב לתת הנחות, הוא לא מחדש מלאי דירות). וכל הכסף הזה ממכירת הדירות הולך למימון פרוייקטים של הסוכנות. אותי זה מעצבן.

    • Kelly הגיב:

      יש לתת את הקרדיט הראוי לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שכן המסמך שהוזכר בכתבה ואיתו הממצאים החמורים בדיור הציבורי,הוכן לבקשתה ופורסם. חברת הכנסת ביקשה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית אשר תבדוק ותמצא את האחראים למחדלים החמורים.  

  4. אנה הגיב:

    אני מודה לך על הפוסט. לא ידעתי שזה המצב.
    זה באמת על גבול האבסורד: אי קיום הסכם כזה בין אנשים פרטיים היה מוביל לתביעה, אבל כשזה נוגע למדינה אין ברירה אלא לנשוך את השפה ולשתוק.
    משרד האוצר לא מחוייב לתת פירוט על כל ההוצאות? אין סמכות מוגדרת שדואגת ליישם את רצון הציבור בנוגע לעודפי כספים בקופת המדינה? ומה עושים כשהמדינה לא מכבדת התחייבויות? לא ברור לי.

  5. ארז הגיב:

    למה שיתנו הנחות לאלו שגרים בדירות? למה שהם יקנו את הדירה ב-85 אחוז הנחה??
    הם קיבלו דיור מוזל עשרות שנים על חשבון משלם המסים, למה שגם יקבלו את הדירה לתמיד במחיר אפסי? גם אמא שלי רוצה דיור מוזל, מי קבע שהם עדיפים רק בגלל שהם קיבלו דיור מוזל עשרות שנים?

    איזה מין טיעון זה שבגלל שהם קיבלו מתנה במשך עשרות שנים אז הם צריכים לקבל מתנה לתמיד?

    • goliath הגיב:

      למה? זאת שאלה טובה, אבל היא לא העניין. הכנסת חוקקה חוק שמאפשר לאנשים האלה לרכוש את הדירה בהנחה, ומשרד האוצר החליט שלא לקיים את החוק. על זה הפוסט. השאלה היא לא מה הדעה שלך בנושא, או מה הדעה של ראש אגף תקציבים. זה עניין של דמוקרטיה.

      בנוגע לשאלה מדוע לתת הנחה לאנשים שהתגוררו בדיור ציבורי במשך שנים רבות, התשובה די ברורה: כי אחרת הם לא יוכלו לרכוש אותן. אחרי הכל, לא מדובר באנשים אמידים. ויש להם גם זכויות בנכס, מתוקף השימוש. מכירת הדירות גם תסייע לשפר את המצב של אותן דירות, כי בדרך כלל הבעלים של דירה נוטה להשקיע בה יותר. ההכנסות מהמכירה של הדירות היו אמורות ללכת לטובת רכישת דירות חדשות, בהן גם אמא שלך יכולה לגור – אם היא עומדת בתנאים שקבעה המדינה.

      אבל אני חושש שהשימוש שלך במונח "מתנה" מעיד על תפיסה מוקדמת, לפיה השתתפות המדינה בדיור ציבורי או בתוכניות סוציאליות אחרות הן בגדר "מתנה" שהמדינה מעניקה לחלק מהאזרחים, ועל כן זאת חוצפה מצדם לבוא בדרישות נוספות. אני באופן אישי לא רואה את הדברים כך, ואני חושב שגם רוב מדינות המערב – בהן שיעור הדיור הציבורי הרבה יותר גבוה מאשר בישראל – לא יסכימו עם עמדה זו

      • אורלי הגיב:

        יש אנשים שאינם יכולים לקנות דירה בשוק החופשי,בגלל הרבה סיבות, אחת מהן נכות,והדיור הממשלתי מכוון לאותם אנשים,דרך אגב לא רק במדינתנו, ואל לך או לאחר לקנא באותם אנשים, חייבים לתת לאנשים אלו לרכוש את הדירה, גם להיות בעלי דירה וגם לעזור לעוד אנשים מעוטי יכולת להגיע לדירה בדיור הציבורי.

    • איתי הגיב:

      אני יכול לחשוב על סיבה אחת טובה לפחות — אפליית ודיכוי עדות המזרח.
      אני מפנה אותך לעמוד 75 של 'המאבק המזרחי בישראל' מאת סמי שלום שטרית: 'הדירה בדיור הציבורי ניתנה לעולים (בעיירות הפיתוח ובשכונות העולים) בשכירות פשוטה לשלוש שנים ועד היום לא הפכה לרכושם, ואילו דירות החיסכון ניתנה לותיקים (בדרך כלל במרכז הארץ ובערים הותיקות) ובמסגרת הלוואות ומענקי מדינה להרחבת דיור והפכה מיידית לרכושם הפרטי'. עליות מאוחרות יותר זכו לתנאים שונים בדיור, מרביתן לפי המודל המקורי, שבו זוכים מעצם ההגירה ארצה למענקי דיור או משכנתה נוחה.
      על כל פנים, כך גם עשרות שנים לאחר הפעלת המדיניות הגזענית הזו, חלק ניכר משוכני הדיור הציבורי מזרחיים (זאת אני למד ממאמר אקדמאי שיצא כשנה לפני ההתחלה הצפויה של חוק הדיור הציבורי). גם היום, ב-2011, אני לא צריך לומר איזו קבוצה פעילה במיוחד במאבקי הדיור הציבורי ברחבי הארץ.

      ההפרטה בהנחה שהציע רן כהן הייתה יכולה להיות תיקון לעוול מתמשך. היא יכלה לשבור מעט את אי-השוויון הקשיח בין שתי הציבורים היהודים הגדולים בארץ, ולאפשר מוביליות חברתית בסכומים לא גדולים.

  6. דניאל הגיב:

    מעולה. תודה על הסקירה הבהירה.

  7. Yael Berda הגיב:

    תודה רבה רבה על הפוסט החשוב ביותר. אני חושבת שהדיור הציבורי הוא לא רק מקרה בוחן לשיטה הכלכלית נטולת האחריות שהונהגה בישראל מתחילת שנות התשעים, אלא גם מקפלת בתוכה את הגזענות וההדרה של השלטון בישראל כלפי הציבור המזרחי מתחילת שנות החמישים. יש לי תוספת אחת חשובה והיא שגם למפלגת מרצ ב 1999 היתה חלק מהאחריות בהשתלשלות העניינים. במסע הבחירות של 1999, בה מרצ קבלה 10 מנדטים ואחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר שקיבלה בימיה בשכונות, בין היתר בגלל קמפיין הדיור הציבורי וההצטרפות של תנועת כל בשכונות אליה, מרצ התחייבה ליישם את חוק הדיור הציבורי אם היא תשב בממשלה. אבל, המפלגה קבלה החלטה לקחת את תיק החינוך ולא את השיכון – ובחרה שלא להפוך את יישום חוק הדיור הציבורי לקו אדום. הייתי אז בת 23 ועבדתי שנתיים במטה הדיור הציבורי, כמו משוגעת. כשנחתמו ההסכמים הקואליציונים והשאירו חצי מיליון דיירי הדיור הציבורי בחוץ, חשבתי שליבי נשבר ללא תקנה, יחד עם תקוותיהם של 120 אלף המשפחות (של אז). היום יש תקווה חדשה עם המאבק שהבין שהדיור הציבורי חשוב יותר גם מדיור בר השגה. ישר כח לנאבקות והנאבקים.

  8. […] חוק הדיור הציבורי שמטרתו הגדלת מלאי הדירות הציבוריות, נמכרו דירות מהדיור הציבורי בשווי של לפחות כשני מיליארד… אך שימו לב לעובדות […]

  9. ניב חכלילי הגיב:

    יאיר, כפי שכתבת רוב האינפורמציה ידועה (למרות שמכיוון שאני אדם איטי ביותר מטבעי, התחקיר לכתבה במוסף הארץ בכל זאת לקח מספר חודשים וכלל גם כמה דברים שלא היו ידועים) ולכן רק צריך לקרוא את האותיות הקטנות ולשים לב. בעצם, לא רק ראובן קוגן אומר את זה, גם בתחקיר התברר לאן הלכו חצי מיליארד השקלים שלא הצליחו למצוא להם הסבר במסמך המממ הנוכחי – וכספים נוספים עוד יועברו במסגרת ההסכם שתשלומיו עדיין לא הסתיימו. דבר שמעלה שאלה חדשה (שלי יש סוג של תשובה עבורה), איך קורה שנציג האוצר שהעביר את תשובתו למממ, לא ידע למצוא ולחבר את כל סעיפי התשלום ולזהות כמה כסף באמת הועבר לסוכנות. מתוך השאלה הזו נגזרות עוד שאלות רבות שצצות מתוך חפירה בפרטים השונים. עליהן כמעט ולא כתבו. אולי הגיע הזמן להתחיל לחפור אותן החוצה.

    • goliath הגיב:

      הי ניב. אני אנצל את התגובה שלך כדי להמליץ שוב על הכתבה, שבהחלט מפגינה התעמקות ועבודת מחקר שכבר קשה למצוא בעיתונות הישראלית. אז למי שרוצה לקרוא עוד על הדיור הציבורי, זה בהחלט המקום הנכון להתחיל בו, באדיבות מר כחלילי:

      http://www.haaretz.co.il/misc/1.1158121

  10. אורי אלדר הגיב:

    נכתבו כאן מספר דברים לא מדוייקים. הסיפור שח הסוכנות (בעצם הפדרציות הציוניות בארה"ב הרבה יותר אפל ואולי פעם ייחשף לאור. הכסף שהועבר להם,לא שימש לחינוך בגלות או לכל פעילות חינוכית.הוא הועבר כתשחום על חוב.
    בברכה,

    אורי אלדר
    חבר הפורום הארגונים לביטול חוק ההסדרים
    נ.ב. דרך אגב,היה המשך לאותה ישיבה מפורסמת של ועדת הכספים,בו הבטיח האוצר להעביר 150 מליון שקל למשרד השיכון להתחלת בניה ציבורית.הכסף כמובן לא הועבר.

  11. goliath הגיב:

    Reblogged this on גוליית and commented:

    בדיעבד, יותר טרגית מעצובה

  12. אסתי סגל הגיב:

    שלום גוליית,
    מאחר ואין דרך לשלוח לך מייל, אני כותבת בתגובה.
    קוראים לי אסתי סגל ואני עורכת את אתר "המשמר החברתי". האם תסכים שנעלה את הפוסט הזה אצלנו כמובן בצירוף קרדיט לאתר גוליית ולעבודה שהפוסט התפרסם בו כבר ב-31 לאוקטובר 2011

    אה, כן, וזה אתר "המשמר החברתי"
    http://hamishmar.org.il/

  13. […] בחסות החוק המוקפא, ניהלו ממשלות ישראל והחברות המשכנות את נכסי הדיור הציבורי בהפקרות מוחלטת, תוך הסתרת נתונים מן הציבור והפעלת מערך גבייה דרקונית מן הדיירים, מה שהוביל לפינוי משפחות רבות מדירות ששכנו בהן שנים. הקו המנחה היה למכור את הדירות ללא הנחות ובמחירי שוק, להעלות את שכר הדירה ללא פיקוח, להקשיח את הקריטריונים לזכאות, לא להשקיע שקל בתחזוקה ושיפוץ המבנים, ולא להוסיף ולו דירה אחת למאגר המידלדל. הדברים ידועים ונפרשו באופן יסודי בתחקיר של ניב חכלילי לפני שנתיים וחצי, וביזת הכספים בידי האוצר תוחקרה גם היא בידי גולית. […]


ומה יש לך להגיד על זה?

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s